אוי, איזה יופי – מערכת החינוך של אונטריו

דמיינו מערכת חינוך עם 5,000 בתי ספר, ארבעים אחוז מהתלמידים הם ילדים למשפחות מהגרים, ופועלים בה שני ארגוני מורים חזקים שחתמו עם הממשלה על הסכמי שכר. המצב לא טוב, הישגי התלמידים ממוצעים ומטה, תלמידים רבים נושרים מהלימודים, נשמע מוכר? אבל אז הם החליטו לקחת את החינוך ברצינות. בתוך עשור מערכת החינוך הזו הפכה לאחת המובילות בעולם.

תנאי הפתיחה שלהם דומים מאוד לישראל של היום, ובעוד עשור באמת נוכל להיות שם, אבל בינתיים מדובר במחוז אונטריו של קנדה. לקראת הגעתו ארצה בשבוע הבא של פרופ' בן לוין, מי שהוביל את הרפורמה החינוכית באונטריו, החלטתי לשוטט באתרים שלהם כדי לדגום מה הם עשו שם שכל כך מצליח. מי יודע, אם הם כל כך דומים לנו, אולי יש דבר או שניים שנוכל ללמוד מהם.

נו טוב, אבל אצלנו זה שונה…באמת?

ובכן, האלמנט המרכזי של השינוי באונטריו הוא : "טיפול אישי לכל תלמיד". בכל המסמכים של משרד החינוך מופיע המוטו: Reach Every Student. האסטרטגיה של משרד החינוך נקראת : Student Success והיא כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: 1. לדעת בזמן אמת מה מצבו הלימודי של כל תלמיד. 2. לשפר את איכות ההוראה. 3. לחבר את ההורים והקהילה באופן עמוק.

האונטרים טוענים שכל ילד הוא עולם ומלואו, יש לו יכולות, צרכים, קשיים, דרכי למידה וקצב לימוד משלו, ולכן התפקיד העיקרי של המורים הוא לא "ללמד את החומר" אלא, "ללמד את התלמיד". לתפיסתם, התפקיד העיקרי של המורה הוא "לתמוך" בלמידה של כל תלמיד, והתפקיד של בית הספר ומערכת החינוך הוא "לתמוך במורים כדי שיוכלו לתמוך בלמידה של כל תלמיד".

עושה רושם שהאונטרים אוהבים נתונים. למשל, הם שאלו תלמידים שנשרו מהתיכון, מה היה מונע את זה, והתשובה המוחלטת של התלמידים הייתה : "שישימו לב אלי". הם הבינו שבתיכון התלמידים הולכים לאיבוד ב"תחנת הרכבת" של מעברים מכתה לכתה וממורה למורה, אז בתור התחלה הם מינו לכל בית ספר מורה שישמש "רכז הצלחת תלמידים".

הרכז הזה עובד עם המורים, עם כל אחד בנפרד, ובעיקר כצוות, כדי שהם יתאימו "תכנית למידה אישית" לכל תלמיד. האונטרים מדגישים שהם לא מתכוונים לשימוש הפשטני בתוצאות מבחנים כדי לחלק את התלמידים לקבוצות קטנות או הקבצות, כפי שנהוג בהרבה מדינות בעולם, אלא ממש לתכנית אישית, שלוקחת בחשבון את כל התהליכים שעוברים על התלמיד, בבית ובבית הספר.

אמרתי כבר שהם אוהבים נתונים, ולמעשה הם טוענים שכדי לתמוך בתלמיד, המורה צריך לאבחן ולנטר את התקדמותו, כדי לתת לו משוב בזמן אמת ולהתאים את ההוראה לצרכיו. לכן הם הקימו גוף מיוחד שאחראי על מבחנים. הם בוחנים את כל התלמידים בקריאה, כתיבה וחשבון בכיתה ג', כיתה ו', כיתה ט' וכיתה י'. הנתונים מדווחים על כל תלמיד למורים ולהורים ככלי לשיפור התמיכה בלמידה.

בחטיבה העליונה בתיכון הגישה אחרת, שם האחריות ללמידה מועברת לתלמיד עצמו. התלמיד צריך לצבור "קרדיטים" של קורסים, שמורכבים ממקצועות חובה (שפה, שפה שניה, מתמטיקה, מדעים וחינוך גופני), וקורסי בחירה שונים. כדי לקבל תעודת בגרות, יש מבחן חיצוני אחד (בלבד) בשפה ראשונה, חובת התנדבות בקהילה, והשלמת לימודים של מקבץ קורסי חובה ובחירה.

איך הם עשו את השינוי הזה, ממערכת חינוכית מאוד "תעשייתית" ורגילה, למערכת קלינית, ממוקדת בכל תלמיד, שבה המורים וההורים משתפים פעולה כדי לתמוך בתלמידים? בן לוין מספר שהם הקדישו כמעט שנתיים לדיאלוג וליצירת הסכמות עם כל הגורמים העוסקים בחינוך – השלטון המקומי, ארגוני המורים, האוניברסיטאות, ועוד. מעניין, הם לא צעקו "אחרי", ו"קדימה הסתער".

לוין מספר שמשרד החינוך יצר "שולחנות עגולים", שבהם ביחד הגדירו מהם היעדים המוסכמים המשותפים החשובים לכולם. הם עשו זאת משום שעד אז, כל גורם חשב שהוא יודע מה חשוב ופעל למשוך את בתי הספר לשם. היו שחשבו שמטרת החינוך היא ערכים והיו שחשבו שלימודים, היו שעודדו מצויינות, והיו שדחפו לצמצום פערים, ובדרך הזו לא הגיעו לשומקום.

בסופו של תהליך האונטרים הגדירו שני יעדים מדידים: 1. 75% מהתלמידים בגיל 12 יגיעו לסטנדרט הביצועים הגבוה בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. 2. 85% מהתלמידים יסיימו את לימודי התיכון בהצלחה. פרופ' מייקל פולן מספר שההצלחה נבעה מכך שכולם התגייסו, שהביצוע היה עקבי ושיטתי, בלי סטיות ושינויים, ושנאספו כל הזמן נתונים כדי לדעת האם מתקדמים וכיצד לשפר.

הנתונים על כל תלמיד מאפשרים לזהות איזה תלמיד, איזו כיתה ואיזה בית ספר מתקשים. בניגוד למדינות אחרות, האונטרים מפנים משאבים אל המתקשים, מענקים תמיכה, עובדים עם המורים לשפר את ההוראה, ועם המנהלים לשפר את עבודת הצוות והתיאום עם ההורים. ההוכחה שהצליחו היא למשל שבמבחני פיז"ה אין הבדל בתוצאות בין תלמידים שנולדו בקנדה ובין ילדי מהגרים.

*       *       *

נו, מה דעתכם, דומה, שונה, אפשרי? מקריאה ראשונה, הנה מחשבות מהשרוול שלי, עם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה:

• "אוי, איזה יופי!". אוי, כי גם בישראל קשה להסכים על מטרות ויעדים, ובינתיים רבים על הכל, מסכימים על הכל, וממשיכים במדיניות של "גם וגם", כלומר של "תפסת מרובה". אוי כי שיטתיות, עקביות והתמדה הן לא ממש האסוציאציות הראשונות שלנו בתשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?". אבל "יופי" עם סימן קריאה, כי מסתבר שאפשר, בתנאים דומים יחסית לשלנו, זו לא גזירה משמים, ובינינו, הקיטורים על החלטוריזם הישראלי הם רק קיטורים, במציאות יש לנו מערכות שמתקתקות מעולה, עכשיו הגיע זמן החינוך, זה הכל, ואולי עוד קצת.
• רגע, יש פה סיפור די דומה לסיפור של פינלנד שסיפרתי בשבוע שעבר. מעניין, גם פינלנד הבינה שמיקוד בלמידת התלמיד וטיפול אישי זה לב ההוראה, ובזה צריך לתמוך. אבל מעניין לחפש גם הבדלים ביניהן. למשל, ההצלחה של בתי הספר בפינלנד יצרה "פקק" בכניסה לאוניברסיטאות. סיפר לי מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בפינלנד שהבן שלו המתין שלוש שנים עד שהתקבל לאוניברסיטה, וזה נחשב זמן קצר. לעומת זאת באונטריו, ההשכלה הגבוהה פורחת, כמעט כולם לומדים באוניברסיטה. הם הבינו שבמקביל להשקעה בבתי ספר, חייבים להשקיע הרבה (הרבה מאוד מיליארדים חדשים) בהרחבת ההשכלה הגבוהה.
• איך זה שבישראל רווחת הדעה ש"בפינלנד אין מבחנים", או ש"במדינות שבמצליחות בחינוך אין מבחנים"? מי אומר את זה ומדוע אנחנו מתייחסים לאמירות הללו כתורה מסיני, בלי להטיל ספק לרגע במיהמנות הדובר? מדוע אנחנו הולכים קסם אחר אמירות שכאלו, האם היינו מתייחסים ברצינות למי שיטיף לטיפול רפואי בלי בדיקות דם וצילומי רנטגן? מסתבר שבבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים  במדינות הללו יש לא מעט (אפילו הרבה) בחינות. לעומת זאת, בסוף התיכון יש הרבה פחות. אמנם יש תעודת בגרות, ויש מספר מבחנים חיצוניים, אבל ממש לא כמו אצלנו. מעניין איך האוניברסיטאות שם מקבלות את התלמידים, האם יש בחינות כניסה? אבדוק אולי בהמשך, אלא אם למישהו יש תשובה מן המוכן?

מערכת החינוך בפינלנד

אחד היתרונות של המבחנים הבינלאומיים בחינוך הוא שהעולם נפתח בפנינו. אנחנו כל כך שקועים בתוך עצמנו ובמערכת החינוך שלנו, עד שאנחנו שוכחים לפעמים 'למה'. למה כיתה א' מתחילה בגיל 6, מדוע לומדים שישה ימים בשבוע, מה תפקידה של חטיבת הביניים, ומהו הצורך בבחינות הבגרות? התשובה כי 'ככה' נהגנו מימים ימימה היא תשובה נכונה, אבל לא ממש משכנעת.

מרגע שהמראה הבינלאומית של המבחנים פתחה בפנינו את עולם החינוך הגלובלי, אפשר לראות מה עושות מדינות אחרות. פינלנד למשל, היא מדינה שמאז המבחנים, רבים אוהבים לצפות בה בעיניים עורגות. אבל מכיוון שהפינים מדברים פינית, ואינם דברנים גדולים, כל אחד מסביר את תופעת פינלנד בדרכו. לפעמים אנשים נוסעים לפינלנד וחוזרים מחוזקים בדעותיהם משכבר הימים.

יש שמסתכלים על פינלנד ומסיקים ש'בפינלנד יש אמון ואין בחינות, ולכן צריך לבטל את הבחינות בישראל'. הממ…אם כך, אז איך יודעים שפינלנד ראשונה בעולם בחינוך, אם לא באמצעות בחינות שבהן התלמידים הפינים השתתפו?…יש שאומרים ששם 'כל בתי הספר שווים', וש'כל בית ספר וכל מורה יכול לקבוע מה ואיך ללמד'…מוזר, איך זה יכול להיות שאיש הישר בעיניו יעשה והתוצאה שווה?

סיפורי אלף פינלנד ופינלנד

כשירות לעצמי ולציבור החלטתי לקרוא מה הפינים כותבים על מערכת החינוך של עצמם. זה לא מסובך, כי יש להם אתר אינטרנט רשמי שבו הם מציגים באנגלית איך המערכת שלהם עובדת. להלן עיקרי הדברים בעברית, אבל מי שרוצה להעמיק, עדיף שיקרא את המקור:

בית ספר יסודי מתחיל בפינלנד בגיל 7 ונמשך 9 שנים עד גיל 15. ספרי הלימוד וארוחת צהריים חמה ניתנים בחינם. בכיתות א' עד ו' המחנכ/ת מלמד/ת את כל המקצועות, ובכיתות ז'-ט' בעיקר מורים מקצועיים. מדי שנה לומדים 190 ימי לימוד (מאמצע אוגוסט ועד סוף מאי), 5 ימים בשבוע. החופשות נקבעות על-ידי כל בית ספר לפי שיקול דעתו.

ספרי הלימוד נכתבים על-ידי מוציאים לאור מסחריים והם נבחרים על-ידי בית הספר והמורים. נושאי הלימוד הם נושאי חובה, והם כוללים בעיקר: שפת אם, שפה שנייה, שפה זרה ומתמטיקה, וכן, מדעים, לימודי סביבה, חינוך לבריאות, דת ומוסר, היסטוריה, מדעי החברה, גיאוגרפיה, חינוך גופני, מוסיקה, אומנות וכלכלת בית.

מבחנים יש לא מעט. המורים בוחנים את התלמידים כל הזמן במהלך הלימודים כדי לאבחן את היכולות, הצרכים וסגנון הלמידה שלהם. תוך כדי הלמידה הם ממשיכים לנטר את ההתקדמות, כדי לתת משוב וכדי להתאים את ההוראה למצב ההתקדמות של כל תלמיד. בסוף כל שנה, ולפעמים גם במהלכה, ניתנות תעודות גמר, ובהן ציונים מספריים (4-10) ומילוליים.

בסוף כיתה ט', כלומר בגיל 15 בפינלנד (זה חשוב מאוד להמשך, לא לשכוח!!), כל התלמידים עוברים בחינת סיום של בית ספר יסודי. זו בחינה לאומית ואחידה שמטרתה לקבוע אם התלמיד יכול להמשיך ללימודים בתיכון, וכן לסייע לו בבחירה בין מסלולי הלימוד בתיכון. הפינים מעידים על עצמם שההבדל ביניהם לשאר המדינות הוא בגישה שלהם שאינה ממוקדת בחומר הלימוד, אלא בתלמיד.

לא היה ולא נברא

בית ספר תיכון בפינלנד דומה יותר לאוניברסיטה אצלנו מבחינת ארגון הלימודים. אחרי שהתלמיד בוחר בין מסלול מקצועי למסלול עיוני ואחרי שהוא בוחר את בית הספר שבו הוא רוצה ללמוד, מחכות לו בחירות נוספות. התיכון לא מאורגן לפי כיתות ולא לפי גילאים, אלא לפי קורסים, קורסי חובה, קורסי בחירה וקורסים ישומיים. התלמיד בוחר את הקורסים שלו, כמו סטודנט באוניברסיטה.

הלימודים נועדים להימשך כשלוש שנים, אבל יש תלמידים שמסיימים בשנתיים ויש שמסיימים אחרי ארבע. בית הספר יכול להחליט אם לקבל את התלמיד לפי מבחני קבלה, שכוללים בין השאר את הציון של מבחני הסיום בבית הספר היסודי. הלימודים הם בחינם בתיכון, אבל ספרי הלימוד וחומרי הלימוד הם על חשבון התלמיד.

מבחני הבגרות, כן בפינלנד יש מבחני בגרות, הם מאוד שונים משלנו. כדי לקבל תעודת בגרות, תלמיד צריך לעבור ארבעה מבחני בגרות, כשאחד מהם לפחות ברמה מוגברת. מבחן החובה היחיד הוא בשפת האם. שלושה האחרים הם לבחירתו של התלמיד, והם כוללים מתמטיקה, שפה שנייה, תפריט של מקצועות מדעיים ותפריט של מקצועות עיוניים.

הבדל משמעותי מהמוכר במחוזותינו קשור במועד הבחינה. בעוד שבישראל הבחינות מתפצלות לשאלונים רבים ומועדים רבים, בפינלנד תלמיד ניגש לבחינות הבגרות במועד אחד, ולכל היותר בשלושה מועדים. כל בחינה מורכבת מ-6-10 פריטים. המועדים מתקיימים פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, והם נערכים בו זמנית בכל בתי הספר.

גוף חיצוני רשמי אמון על הבחינות (מאז 1852). משרד החינוך ממנה את העומד בראשו ובמועצה שלו חברים 40 איש המייצגים את תחומי הבחינה השונים. 330 אנשי מקצוע משתתפים בהכנת הבחינות. בסופו של יום, רק 5% מהנבחנים אינם עוברים את הבחינה ו-82% מסיימים בגיל 19. תעודת הבגרות כוללת גם את פרוט הציונים בכל אחת מהבחינות.

מחשבות. כל מי שיקרא את הטקסט בוודאי יגיע למסקנות משל עצמו, אשר יתחברו לתפיסת עולמו או לגישה שאימץ במהלך השנים. לכן ארשה לעצמי גם להעלות על הכתב את המחשבות הראשוניות שעלו אצלי כאשר קראתי את הטקסט הפיני, תעשו עם זה מה שתרצו…:

• עושה רושם שההבדל הוא לא ב"מה" הפינים עושים, אלא ב"איך" הם עושים, איך הם מטמיעים במערכת אחידה ושיוויונית כמו שלהם, שיש בה תכניות ויש מבחנים, ובכל זאת הם מצליחים לתת 'טיפול אישי' לכל תלמיד, לאפשר בחירה, לתת אמון, או במילותינו הנשכחות 'לחנוך לנער לפי דרכו'?
• הפינים לא מערבבים בין הערכה חיצונית מסכמת שנעשית בסוף היסודי (גיל 15) וסוף התיכון (גיל 19) ככלי מתוקף למיון להמשך הלימודים, ובין הערכה פנימית/מעצבת/חלופית, שנעשית בידי המורה ככלי לאבחון וניטור לשם התאמת ההוראה והמשוב לתלמיד.
• התלמיד הפיני מגיע ל-"שיא" הלימודים שלו בגיל 15. לאחר רצף של 9 שנות לימוד, שהוקדשו בעיקר ללימודי מקצועות יסוד, הוא נבחן במבחן לאומי שבו הוא מצופה להביא לביטוי את ידיעותיו ויכולותיו. מבחני PISA של ה-OECD  נערכים לתלמידים בני 15 במקצועות היסוד – כנראה לא במקרה נבחר דווקא הגיל הזה – אין ספק לתלמידים הפינים זה 'נופל' טוב. התלמידים הישראלים בגיל 15 נמצאים בכיתה י', הם כבר לא בחטיבת הביניים, אבל עדיין לא בבחינות הבגרות. אם העולם מכוון לרצף לימודי מהיסודי ועד סוף החטיבה, למה שלא נעשה אותו דבר? מיקוד בלימודי ליב"ה עד סוף החטיבה (לכולם) ומבחן גמר "חינוך בסיסי" שיסייע לתלמידים בבחירת המסלול וההתמחויות בתיכון?
• נראה שהפינים מצאו איזון מעניין בלימודי התיכון ובמבחני הבגרות שלהם. הבחירה המעין אוניברסיטאית, בחירה מתפריט, בוודאי מייצרת חדוות למידה. תלמידים בחרו את מה שהם לומדים. בבחינות, מצד אחד יש ארבעה מבחני חובה, אבל חוץ משפת-אם, כל השאר ניתנים לבחירה על ידי התלמיד. המבחנים כולם הם חיצוניים ומתוקפים. זה פתרון מעניין משום שבישראל מדברים על ארבעה מבחני חובה, ועולה החשש שכל המקצועות האחרים יזנחו, ויש שמדברים על הערכה חלופית לא מתוקפת, אבל הנה פתרון אלגנטי שמשלב. מעניין ללמוד יותר לעומק איך זה מתבצע, האם בפועל יש "מסלולים" של התמחות (ספרות ואומנות, מדעים, דת ומוסר, וכד')? אולי גם זו אופציה מעניינת לישראל. שלא לדבר על צמצום השאלונים והמועדים, מאוד אלגנטי.

זכות למורה מעולה

מכיוון שמורה טוב עושה את כל ההבדל, אי אפשר לצמצם פערים בלי לדאוג למורים מעולים לתלמידים הזקוקים לכך ביותר. נשמע פשוט? כלל וכלל לא. צריך לזכור שתלמיד פוגש בכיתה מורה, הוא לא פוגש שם תקציב, כך שלא ניתן להסתפק בתוספת תקציב ולקוות לטוב.  אפילו בתוך בית הספר, כל עוד מקצים את המורים הטובים והמנוסים להקבצות הגבוהות, שום תקציב לא ישנה. מהניסיון בעולם מתברר שכשבוחרים להשקיע במורים טובים, זו ההשקעה הטובה ביותר, אבל יש בצדה מחיר. 

דוח מקינזי המפורסם על חינוך הביא לקדמת הבמה את אמירתו האלמותית של שר החינוך הקוריאני: "איכותה של מערכת חינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה", ומאז עולם החינוך כמרקחה. מצד אחד עומדים אלו הסבורים שמורה טוב הוא זה שיודע היטב את החומר, ומצד שני אלו הטוענים שמורה טוב הוא זה שיכול להחזיק כיתה כמו שצריך.

זהו ויכוח עתיק יומין שכבר הוכרע לטובת שני הצדדים, אומנותו של מורה טוב היא החיבור הקסום בין הידע שלו ובין מיומנותו כיצד ללמד כל תלמיד. בפינלנד המורים הם בוגרי תואר שני וגם בוגרי לימודי חינוך מיוחד. המורים הפינים רוכשים את תפיסת העולם והשיטות של טיפול קליני והכשרתם העיקרית מתרחשת בבית הספר תוך כדי תרגול, ביחד עם מורה-אומן ועם התלמידים.

תגידו בוודאי שפינלנד היא לא דוגמא מספיק טובה עבורנו, משום ששם כל המורים מעולים, כל בתי הספר מצויינים, המשפחות מגיעות מאותו רקע כלכלי-חברתי וכל ילד חולם עוד מילדות להיות מורה כשיגדל. ובאמת השאלה היא שאלה של מדיניות, כיצד ניתן במדינה הטרוגנית כישראל שיש בה פערים גדולים בין מרכז לפריפריה להבטיח שכל תלמיד יוכל לממש את זכותו למורה מעולה.

הנטייה הראשונה במצב שכזה היא לחשוב שהכל טמון בתקציב ולגבש מדיניות של 'רובין-הוד', כלומר לקחת מהעשירים ולתת לעניים, מה שנקרא תקצוב דיפרנציאלי. אין ספק שזהו מהלך הכרחי, השאלה היא איך לבצע אותו בדרך שתוביל באמת לשיפור באיכות החינוך. תלמידים הרי מקבלים חינוך ולא מקבלים כסף, בכיתה הם פוגשים מורה ולא תקציב, כלומר, מישהו צריך להמיר עבורם את המטבע התקציבי למטבע חינוכי.

אחת הדוגמאות המוצלחות לכך היא דרום-קוריאה שלקחה את העניין ברצינות. במקום לדבר על צמצום פערים רק באמצעות אפליה מתקנת של תקציבים, קוריאה גיבשה מדיניות לפיה המורים הטובים ביותר יילמדו בבתי הספר הנזקקים ביותר. קוריאה לא הפנתה תקציבים עודפים לרשויות המקומיות החלשות, שם הכסף יעלם בתוך הגירעון, אלא שלחה לפריפריה את המורים הכי טובים.

הנטייה השנייה היא להקטין את מספר התלמידים בכיתה כדי לאפשר למורה לתת תשומת לב לכל תלמיד. הבעיה היא שמי שניסה ליישם כפשוטו את העיקרון הזה, נכשל. הקטנת כיתות משמעה גיוס מורים רבים, כלומר לחלק את עוגת השכר בין יותר מורים ואז האיכות נפגעת. מה שמתברר הוא ממש הפוך מהאינטואיציה ובניגוד גמור לכוונה, לכאורה צריך לבחור בין כיתה קטנה ובין מורה טוב.

לוקסמבורג חוותה זאת על בשרה כשהקטינה את מספר התלמידים בכיתה ושילמה מחיר יקר בהישגי התלמידים. קוריאה העדיפה את עיקרון איכות ההוראה תוך נכונות לספוג כיתות גדולות שמגיעות לכ-55 תלמידים. פינלנד החליטה להתמקד במיומנויות היסוד וויתרה על גיוון במקצועות הלימוד, ולכן בהשקעה תקציבית נמוכה היא מצליחה גם להעמיד מורים מעולים וגם כיתות קטנות.

הלקח לישראל הוא ברור, צריך לבחור. אם הוראה איכותית של מקצועות היסוד לשם צמצום פערים היא לב העניין, צריך לעשות הכל ולשלם מחיר כדי שכל תלמיד בפריפריה ייהנה ממורים איכותיים בתחומי הליבה. המשמעות היא שלא רק התקציב וגודל הכיתה, אלא המורה האיכותי הוא שם המשחק, ולכן יש לפעול כדי שכל תלמיד יוכל לממש את זכותו למורה מעולה.

עשור החינוך

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

————————————————————————————————–

התפרסם גם בידיעות אחרונות, 7.3.13:

אם ממשלת ישראל תכריז כעת על "עשור החינוך" ותגבה את הכרזתה בעשייה שיטתית, למערכת החינוך קיים סיכוי טוב לעלות מחדש על מסלול של צמיחה. בשנים האחרונות הניצנים לשיפור נובטים, הציבור לוחץ, הממשלה משקיעה, שכר המורים עולה, מנהלי בתי הספר מחזיקים במושכות, המורים מובילים וההישגים מתחילים לנוע. כדי שההזדמנות לא תחלוף נדרשת כעת שורה של צעדים אמיצים, ובראשם:

לשמר את ההשקעה התקציבית. ישראל משקיעה בחינוך מעל ל-8 אחוזים מהתוצר המקומי, זו השקעה גדולה באופן יחסי, לעומת פינלנד שמשקיעה רק 6 אחוזים. צריך להוריד את הכובע בפני הממשלה והאזרחים על ההשקעה הזו שאינה מובנת מאליה במדינתנו המאותגרת.

אלא שישראל היא מדינה צעירה שבה כ-45 אחוזים מהאוכלוסייה מצויים בגיל הלמידה, לעומת כ-33 אחוזים במדינות אירופה. המשמעות היא שההשקעה הממוצעת שלנו בכל תלמיד נמוכה. לקראת קיצוץ תקציבי שבפתח, הממשלה תצטרך לעמוד בלחצים כבדים כדי למנוע נזקים לחינוך.

להתחיל להתמודד עם הפערים. מכל זווית ובכל מבחן מתבררת בישראל תופעה מדאיגה בממדים עולמיים. במבחני פיז"ה התגלה כי כ-40 אחוזים מתלמידי ישראל בגיל 15 מתקשים מאוד במתמטיקה, לעומת כ-10 אחוזים בפינלנד. 40 האחוזים הללו נמצאים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, ובעיקר בקהילה החרדית והערבית.

התמודדות עם הפערים כרוכה בעבודה חינוכית ארוכת טווח מהגיל הרך, ובעיקר בתחומי הליב"ה. תידרש פעולה עמוקה גם מחוץ לגדרות החינוך, בתחומי הבריאות, הרווחה, והתזונה, ביצירת התאמות שפתיות ותרבותיות, בהסכמות חברתיות ובהנכחת דמויות לחיקוי. בשל מורכבות הנושא והיקפו, ההתמודדות עם הפערים בישראל היא משימה לדור שלם.

לשקם את המצוינות. כמדינה מודרנית שבנתה את יתרונה היחסי על מצוינות מדעית וחדשנות טכנולוגית, ישראל נמצאת כעת בפני סיכון. שיעור המצטיינים במבחני פיז"ה במתמטיקה ומדעים עמד על 5 אחוזים, לעומת 20 אחוזים בפינלנד. מספר התלמידים המסיימים לימודי מתמטיקה מוגברים ברמה של חמש יחידות נמצא בירידה וחצה השנה מלמטה את רף 10,000 התלמידים. מגמת פיזיקה מוצעת רק במחצית מבתי הספר התיכון המגישים לבגרות.

הסיבות לכך ידועות, המקצועות קשים ללימוד, אין עידוד של ההורים למאמץ, בית הספר נמדד על זכאות ונוטה שלא ליטול סיכונים, האוניברסיטאות אינן מתמרצות, ובעיקר חסרים מורים, הרבה מאוד מורים. במצב כזה שייתכן שאין ברירה אלא להכריז על משבר ועל תכנית חירום לאומית להצלת לימודי המתמטיקה והמדעים בישראל.

להשקיע במורים איכותיים. כולנו כבר יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושאיכותה של מערכת חינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה. כאשר מדברים על תקציב, ואפילו על תקציב דיפרנציאלי, צריך לזכור שהתלמיד לא פוגש בכיתה תקציב, הוא פוגש מורה. על הממשלה לקבוע כי לכל תלמיד הזכות למורה מעולה. עליה להשקיע ככל יכולתה בכך שהמורים הטובים ילמדו את התלמידים הזקוקים לכך ביותר.

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

השיוויון בנטל מתחיל בבית

מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית -

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".

יש לך את זה

יש לנו הישראלים תסביך לא פתור עם מבחנים, אנחנו לא יכולים איתם ולא יכולים בלעדיהם. 'כמה הוצאת במבחן', הוא אחד ממשפטי הפתיחה השכיחים ביותר ביחסים בין חברים, ובין הורים לילדיהם בתקופת בית הספר. אבל כשמישהו רחמנא ליצלן מצליח במבחן, אנחנו לא מפרגנים, ומיד מסיקים שהוא בטח העתיק, או לכל הפחות חרש והתכונן למבחן, נו באמת, חוכמה גדולה.

זו תכונה הנטועה בתרבות שלנו. עורכי המבחנים הבינלאומיים בחינוך שאלו תלמידים בני 15 ברחבי העולם, 'מה יקבע את מידת הצלחתך בלימודי המתמטיקה?'. התלמידים באירופה השיבו, 'ההורים', במזרח אסיה ענו 'זה תלוי רק בי ובמידת ההשקעה שלי', ובצפון אמריקה וישראל הגיבו 'או שיש לי את זה או שאין לי את זה'. במילים אחרות, אנחנו חושבים שהכישרון המולד הוא הקובע.

תרבות ה-'יש לו את זה זה', מושרשת אצלנו עמוק. כשאדם נושא נאום בלי נייר אנחנו מורידים בפניו את הכובע, 'פששש, איזה גדול זה, שלף נאום מדהים'. כשתלמיד מצליח במבחן, ההורים גאים ואומרים 'איך הוא עשה את זה, כלום, כלום הוא לא השקיע, ככה בא למבחן והוציא 100'. כלומר, אם מישהו התאמץ, השקיע, תכנן, וניסה שוב ושוב, בעינינו הוא נתפס כמו סוג של לוזר.

ראו למשל איך אנשי חינוך בכירים הגיבו לתוצאות המבחנים הבינלאומיים שהציבו את ישראל במקום השביעי בעולם במתמטיקה, 'משרד החינוך השקיע בהכנות למבחנים והתלמידים התכוננו למבחן, אז מה החוכמה שהם הצליחו?'. רגע, שוב, אני לא מבין, מה שלא בסדר פה זה שהתלמידים התכוננו למבחן שבדק את מה שצריך? כלומר, הצלחה עבורנו זה רק כזו שעושים על הדרך בלי ללמוד?

סטופ, סטופ. התבלבלנו לגמרי בין מה שנראה 'על הסיבוב' ובין מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים. כשברק אובמה או יאיר לפיד קוראים מהטלפרומטר זו לא שרלטנות ולא אלתור. תכנון, כתיבה, עריכה ותרגול עומדים מאחורי כל נאום כדי שהוא יראה וישמע אותנטי. וכשמייקל ג'ורדן קולע בנון-שלנטיות לשלוש מעל ההגנה, קדמו לכך אלפי שעות של אימונים מתישים.

הרבה שנים עברו עד שהספורט הישראלי לקח את עצמו ברצינות, ובינינו, עדיין לא כל הענפים הגיעו לבגרות הזו. פעם ספורטאי ישראלי שאף לחוזה טלנט שמן וניהל אורח חיים של בטלן, קם בצהריים, קפה, עיתון ספורט (כותרות), וראיון לרדיו, שני אימונים קצרים בשבוע, וככה משבת לשבת. היום כולם מבינים שספורט מקצועי זה אורח חיים המחייב מאמץ, הקרבה, והשקעה מתמדת.

הגיע הזמן שניתן גם למאמץ מקום של כבוד, כי אחרת נתקשה להיות מקצוענים. עם כישרון אפשר להגיע רחוק אבל לא לאורך זמן. אם רק הגאונים בתחומם יכולים לזרוח לרגע, מה זה אומר על כולנו, שאין לנו סיכוי, שאנחנו אבודים מראש? כבר עשינו צעד, אנחנו יודעים להעריך מאמץ, אבל רק אם כלפי חוץ נראה שלא התכוננו, שזה בא לנו באופן טבעי. הגיע הזמן שנתגאה וניחשף במאמץ.

אתמול מאות-אלפי הורים קיבלו תעודת מחצית ביחד עם הילד שחזר מבית ספר. כולנו התלבטנו איך להגיב, איך נצא הורים טובים יותר. האם להגיד כל הכבוד גם כשהציון נמוך או שאולי להאשים את המורה ש-'לא מכירה אותך חמודי כמו שאנחנו מכירים אותך'. כמה מאתנו נתנו חיזוקים חיוביים על הצלחה וכמה נטעו מוטיבציה להשקיע ביחד בטעון שיפור?

הילדים שלנו גדלים לתרבות שבה אחרי אי-הצלחה אחת הם כבר יודעים ש-'זה לא בשבילי', הם מוותרים לעצמם מהר מדי. תפקידנו כהורים להיות שם בשבילם, להאמין בהם ולסייע להם להאמין בעצמם, לשאוף גבוה, להגדיר צעדים מדודים, ולהתאמץ, בהתמדה בלי להתבייש ובלי להסתיר את המאמץ. אנחנו חייבים ללמד אותם שמותר לטעות, שקשה זה בסדר, ושלהיות אנושי זה נורמלי.

מה זה אומר 'נציב את החינוך בראש סדר העדיפויות'?

מה מבטיחות המפלגות לעשות בתחום 'החינוך'? פשפשתי במצעי המפלגות הגדולות כדי לדעת למה בדיוק הן מתכוונות כשהן אומרות שצריך לשפר את החינוך. מי שהחינוך יקר לליבו מוזמן לקרוא ולשקול איזה מין 'שיפור בחינוך'  מתאים יותר לתפיסת עולמו.

הליכוד-ביתנו = מקצועות ריאליים פלוס מורשת. הליכוד טרם פרסם מצע, בבחינת שפטו אותנו על מעשינו. בתכנית שהכין לפני הקדנציה הנוכחית הליכוד שם במרכז את תפקידיו הלימודיים של בית הספר כדי להגיע לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים – להגדיר יעדים מדידים לביצועי למידה, למשוך להוראה אנשים מוכשרים, להכשירם לתת טיפול אישי לכל תלמיד, ולהעניק למנהלי בתי הספר סמכות ניהולית רחבה יותר. ישראל ביתנו מציגה מצע חינוכי דומה, שמדגיש את החינוך היהודי-ציוני, את איכות החינוך והמצוינות, איכות המורה, שכרו ומעמדו, ומתן סמכות ניהולית למנהלי בתי הספר.

העבודה = מקצועות הומניים פלוס סוציאל-דמוקרטיה. מפלגת העבודה מדגישה את התפקיד של בית הספר לחנך לערכים. היא שמה בראש את ערכי כבוד האדם, האחריות האזרחית, הדמוקרטיה והסוציאליזם. המצע החינוכי קורא להפסקת ההפרטה והמסחור בחינוך, חינוך חינם, וביטול העסקת מורים באמצעות קבלני משנה. העבודה קוראת לחיזוק מעמד המורה, להעלאת שכרו, העלאת רף הקבלה במכללות להוראה, ומתן אוטונומיה פדגוגית למורה. המפלגה מציינת את חשיבות לימודי הליב"ה וקוראת לדיאלוג וליצירת הסכמות עם המעוניינים בכך בציבור החרדי.

הבית היהודי = חינוך ציוני-יהודי פלוס צמצום פערים. הבית היהודי לא פרסם מצע מפורט אלא הסתפק בהגדרת עקרונות. לפי עקרונות אלו החינוך היהודי-ציוני מצוי במרכז, לא רק בבתי הספר הדתיים, אלא גם בבתי הספר החילוניים: המשימה הדחופה ביותר שלנו היא הקמת יחידה לחינוך יהודי-ציוני בבתי ספר הממלכתיים במדינת ישראל. הבית היהודי מאמינה שהחינוך הוא כלי מרכזי לצמצום פערים חברתיים, ולכן מצהירה שעל הממשלה לתת עדיפות בחינוך לאזורי הפריפריה. לקראת הבחירות הקודמות, הבית היהודי פרסם מצע חינוכי מפורט, הקורא לחיזוק החינוך התורני, להרחבת מסגרות תורתו אומנותו ולהעמקת עצמאותה של מערכת החינוך הדתי.

יש עתיד = עשור של חינוך ממוקד ליב"ה. מפלגת יש עתיד שמה את החינוך בראש מעינייה ביחד עם ארבעה נושאים נוספים (שיויון בנטל, זוגות צעירים, ועוד). המפלגה הציגה מצע חינוכי מפורט שמטרתו להציב את ישראל בעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים, ועיקריו – מניעת תקצוב מבתי ספר שלא ילמדו מקצועות ליב"ה, הקמת מועצה לאומית לחינוך שתבטיח יציבות ואי-תלות פוליטית, צמצום בחינות הבגרות, העדפה תקציבית לפריפריה, וחיזוק מעמד המורה ומנהל בית הספר כגיבורי התרבות של ישראל.

ש"ס = חינוך תורני לכל פלוס צמצום פערים. במצע החינוך של ש"ס, המפלגה קוראת להציב את החינוך בראש, בדגש לחינוך התורני. ש"ס מעוניינת להנחיל את החינוך התורני לכלל תלמידי ישראל, ולהטמיע את ערכי מורשת ישראל כבסיס לסובלנות בין הקבוצות השונות בחברה הישראל. בתוך כך ש"ס מתחייבת לחתור להקצאת משאבים שיוויונית בין המרכז לפריפריה, הטקנת מספר התלמידים בכיתות, שיפור מעמד המורה,חינוך חינם והכשרה מקצועית.

התנועה = הקמה ושדרוג תשתיות חינוך מקצועיות ופיזיות. במצע החינוכי של מפלגת התנועה, ניתן דגש ללימודי ליב"ה לכל, תוך הטלת סנקציות על מי שיסרב לכך. מוצעת הקמת מועצה ציבורית עליונה לחינוך כדי להבטיח יציבות ותכנון לטווח ארוך, שדרוג בתי הספר והתאמתם למאה ה-21, תכנית מקיפה לגיל הרך, צמצום פערי חינוך במגזר הערבי, הנגשת ההשכלה הגבוהה והתייעלותה, וחיזוק החינוך הטכנולוגי כמענה לצרכי התעשייה.