תקרת הזכוכית – לקראת קיץ 2012

פתאום הכל התחיל לזוז. כל מקום עבודה פתאום דורש תואר שני לתפקידים שעד לא מזמן אפילו לא דרשו תואר. הסבירו לנו שמי שלא מתקדם, זז אחורה, וזה נכון. אבל הצד השני של המשוואה הוא שמי שמתקדם, נשאר במקום.

(בהמשך למאמרים של גיא רולניק בדה-מרקר על העדר ניידות חברתית בישראל, ושל נחמיהשטרסלר בהארץ על הצורך במסלולי ניידות מיוחדים ליחידי סגולה)

איך שלא מסתכלים על זה, קשה להתקדם בחיים.

הדוח העצוב של קולמן בארה"ב הראה שהמצב החברתי-כלכלי של ההורים הוא המנבא הטוב ביותר להצלחת הילדים שלהם בלימודים. מי שציפה שבתי הספר ינתצו את 'מעגל הקסמים', הבין שהמשימה אינה פשוטה כלל ועיקר. הורים הבינו שאם ישלחו את ילדם לבית ספר טוב, שילמדו עם מורים טובים, ולצדם של תלמידים טובים, אז ורק אז, הסיכויים של ילדם להצליח בחיים, אולי, משתפרים.

אבל בישראל בית ספר הוא רק תחילת הדרך, כי צריך גם להתקבל לסיירת מובחרת או ליחידת עלית טכנולוגית בצבא – משם הרי צומחת 'אומת הסטארט-אפ'. כולנו יודעים שהחבר'ה מהצבא הם החברים שהולכים אתך לכל אורך החיים, ואם הם 'מסודרים', יש סיכוי טוב שגם אתה תסתדר. אבל רק התלמידים המצטיינים מבתי הספר המעולים ביותר מאותרים למיונים ליחידות, והמיונים קשים, קשים מאוד, ורק מעטים שורדים ועוד פחות מצליחים.

אז האם נגזר גורלו של מי שלא למד בבית ספר משובח ולא שירת ביחידות? המועצה להשכלה גבוהה ופילנתרופיה החליטו בצעד נועז ליצור מסלול עוקף לבית הספר והצבא ולהרחיב את שורות ההשכלה הגבוהה. הוקמו האוניברסיטה הפתוחה, המכללות האזוריות והמכינות, ואתם גם מסלולי לימוד אקדמיים חדשים. רבבות של צעירים מבקשי עתיד טוב יותר יצאו מבית ההורים בעיירות הפיתוח ועברו אל הקמפוסים בערים הגדולות.

תמונת ההשכלה הגבוהה בישראל השתנתה לבלי הכר, ואתה הלכה וגברה הציפייה לשיפור כלכלי וחברתי. הרי למדנו מהעולם שהשכלה היא המפתח לתעסוקה, ותעסוקה היא המפתח לשיפור כלכלי וחברתי במצבו של אדם. מאות מחקרים נכתבו על הקשר בין השכלה לתעסוקה, כך שהציפייה הייתה טבעית. אבל, פתאום הכל התחיל לזוז. כל מקום עבודה פתאום דורש תואר שני לתפקידים שעד לא מזמן אפילו לא דרשו תואר.

הסבירו לנו שמי שלא מתקדם, זז אחורה, וזה נכון. אבל הצד השני של המשוואה הוא שמי שמתקדם, נשאר במקום. מה עזר לנשים הערביות בישראל שפנו להשכלה גבוהה וכיום אחוז בוגרות התארים בקרבן גבוה ומרשים, האם הן משתלבות יותר בשוק העבודה? וכאשר חרדים יוצאים לשוק העבודה, האם נפתחות בפניהן משרות מכניסות, או שהם מנותבים לתחליפי סין הודו בתפקידי טלה-מרקטינג ובדיקות תוכנה בשכר מינימום?

אבל הסיפור המעניין ביותר הם עובדי ההייטק, אלו שהצטיינו בבית הספר, הלכו ליחידות, למדו באוניברסיטה, הכל כדי 'להגשים את החלום'. איך נראים חייהם? הם עובדים מבוקר עד לילה, מסביב לשעון ומסביב לעולם, את בני זוגם הם פוגשים בסופי השבוע, את ילדיהם בסקייפ, עיניהם טרוטות, ובינם לבין עצמם הם מתחילים להבין שארוחות חינם, מופעים ותופינים בחגים, הם רק עטיפה שמתחתיה הם יושבים על כסא, בתוך קוביית קירות גבס, מול מחשב ושורות קוד ארוכות ומתישות – עבדות מודרנית.

באיראן של שנות הששים, השאה במהלך נועז נאלץ לפתוח את שורות ההשכלה הגבוהה. מאות אלפים של צעירים עזבו את ערי הפריפריה כדי ללמוד באוניברסיטה ולפרנסתם עבדו בעבודות סטודנט. כמלצרים יצא להם לפגוש את לקוחותיהם המבוססים, בני המשפחות המחוברות והם התקנאו בהם. אך המשק האיראני לא יכול היה להוסיף משרות לכל בוגרי האוניברסיטה, דרישות הקבלה הותאמו, התפקידים הטובים נשמרו לבני המשפחות, והצעירים החדשים נתקעו במקום, נותרו בעבודת הסטודנט פחות או יותר.

המהפכה האסלאמית באיראן התחילה כמהפכה של צעירים חילונים. הם החזיקו בידם את ספרו של המרקסיסט האיראני ג'לאל אל אחמד שנקרא 'ע'רבזדגי' (Westoxication) וקראו לביטול קשרי הון-שלטון ולסילוק הטייקונים. אחר-כך הגיע ח'ומיני ולקח מידיהם את המהפכה. אפשר לראות גם את הקמת חזבאללה בלבנון כתוצאה של תהליך מאוד דומה, ואפילו את האביב הערבי של ימינו, לפחות בגרסא התונסאית והמצרית.

אז מה לדעתכם יקרה בישראל בקיץ 2012?

בחן את עצמך – שלוש דעות על נשים, חרדים ומה שביניהם

בנושא הזה של הנשים והחרדים יש לי דעה ברורה, כך חשבתי. אבל אז הקשבתי לחברים והסתבכתי. מה שהיה נראה לי פשוט ובהיר פתאום הפך מורכב. בפוסט הזה אני מתכוון להציג בפניכם שלוש דעות ששמעתי מאנשים שאני מעריך ומוקיר. כולם חילונים, כולם 'נאורים' וכולם חסידים גדולים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית המחויבת לזכויות וחרויות.

אנסה להציג את שלוש הדעות ככתבן וכלשונן ולעשות עמן חסד, למרות שעם חלקן איני יכול להסכים ואף קשה לי לקרוא את המילים. בסופו של פוסט אבקש מכם לבחור בדעה האחת הקרובה ביותר לדעתכם שלכם. אני אגב, הקשבתי, התבלבלתי, אך נותרתי בדעתי, ואתם?

דעה ראשונה – אדם

הבדלי התפיסות בין אדם דתי לאדם חילוני הם תהומיים. אדם דתי מאמין באלוהים ואדם חילוני מאמין באדם. כשכלים כל הקיצין, הדתי יגזור את חייו מקדושת השם ויראת שמיים והחילוני מקדושת החיים וחרות הפרט.

שלטון החוק, זכויות אזרח, כבוד האדם וחרותו, חובת לימודי ליבה ושוויון לנשים, הם עמודי התווך של החברה שלנו ואינם נתונים למשא ומתן. כל קהילות ישראל מחויבות להם ואל להן לגרוע מהם, לא במרחב הציבורי, לא במרחב הקהילתי, וגם לא במרחב הביתי והמשפחתי.

מדינת ישראל שכחה את ערכיה והלכה שבי אחר תפיסות רב-תרבותיות. היא בנתה את עצמה כערב רב של קהילות המתחרות זו בזו על העוגה הציבורית, תוך רמיסת זכויות הפרט ובלא התחשבות בחלשים שבתוכנו.

מי שאפשר לאסור כניסת רכב בשבת לשכונה וליישוב דתי, אל לו כי ילין כאשר תושבי שכונה אחרת מציבים שער ומסרבים להשכיר דירות לערבים. מי שהכיר בהפרדה בין בנות ובנים בבית ספר, לא יכול להתריס כנגד הפרדה בין אשכנזיות לספרדיות, או בין צברים לעולים מאתיופיה.

המדרון חלקלק והסוס הדתי דוהר. השתתפנו אתם בתפילת 'ברוך שלא עשהני אשה', וכשהתחתנו לא נאבקנו בקביעתם ש'אשה פסולה לעדות' – חבשנו כיפה והסברנו שזו רק מסורת. אך כך הרשינו שיפרידו בין ספרדים ואשכנזים, ובין גברים ונשים בבית הכנסת, בבית הספר, בחתונות ובלוויות.

העלמנו עין כשלא הושיטו יד לאשה והסיטו מבט, קראו תהילים או קמו כששרה, שילחו אותה לאחורי האוטובוס או לצד השני של המדרכה, ירקו לעברה ואותנו כינו 'נאצים'. בשם הפלורליזם, הסובלנות והמורשת המשותפת התפשרנו אתם, ואחר כך שוב התפשרנו, והם בשלהם, יורקים ובוכים.

נמאס להיות פראיירים, עד כאן, די לגזענות ולטפילות. במדינת העם היהודי, אחרי כל המוראות שעבר, לא תהיה הפרדה ולא תהיה הדרה, של אף אחת ואחד ובשומקום. מי שרוצה שיכבדו אותו, את אורח חייו ואמונותיו, חייב להשתתף בחובות ולנהוג לפי הכלל ש-'דרך ארץ קדמה לתורה'.

דעה שנייה – קהילה

החברה הישראלית היא קיבוץ גלויות של שבטים וקהילות, שילוב פורה של דתות, אמונות ומנהגים, החיות זו עם זו ולצד זו. לכל אחת השפה שלה, הדרך שלה, המסורת שלה, וכולן חולקות ארץ משותפת ומרחב משותף.

כל קהילה מביאה אל הישראליות את מטענה העשיר, וזכותה המלאה להמשיך ולאחוז בו ולהתגאות בו. חרותה של הקהילה לנהוג בדרכה בבתים, ברחובות, בשכונות וביישובים שבה חבריה מתגוררים, ואין לכוח שלטוני להפריע לה לנהל את חייה במסגרת החוק.

לא זו בלבד, אלא שהמדינה צריכה לעודד פלורליזם שכזה, ולסייע לקהילות להקים את בתי ההתכנסות שלהן ולאפשר להן לנהל את חינוך ילדיהן כפי שהן רואות לנכון. זכותו של בית ספר דתי לקיים את צביונו, כפי שזכותו של בית ספר דמוקרטי וקיבוצי.

באשר למרחב הציבורי המשותף, אותו חולקים כולם, על הקהילות המגוונות לנהל משא ומתן מעת לעת בכלים דמוקרטיים ולהגיע להסכמה ולפשרה. אין לקבל מראש כפייה פטרונית של ערכי החילונות המתירנית של הרוב הנוכחי, משום שיש בהם צביעות רבה.

כשנבוא למשא ומתן, לא ברור של מי הידיים נקיות יותר. כשאורלי וגיא הדביקו מחדש דמויות של נשים על שלטי חוצות בירושלים בשם זכויות הפרט, הם הדביקו את גולדה ולאה גולדברג ולא את הדוגמניות החשופות שהיו שם לפני כן.

האם זכותה הפרטית של אשה להתערטל בפומבי מקדמת את מעמד האשה בחברה הישראלית, האם היא מוסיפה לה כבוד? האם ההתערטלות המילולית של המעושרות על גבי מסך הטלוויזיה מסייעת לחיזוק הקהילה הנשית בישראל?

ומה לגבי שכרן של נשים במשק, מדוע הוא נמוך משל גברים, וכמה נשים מנהלות, חברות דירקטוריון, חברות סגל באוניברסיטאות, חברות כנסת? קל להיטפל אל מי שיורק לרגליהן של נשים, אך מה לגבי כל אותם שיורקים בפניהן ורוחצים בניקיון כפיהם?

ובכלל, לא כל הפרדה היא הדרה. כשמקיימים שעות נפרדות לאימון בחדר הכושר, האם מרבית הנשים לא תעדפנה להיפרד ולו בכדי להימנע ממבטים מזילי ריר? או כשבנות לומדות בנפרד מבנים בבית הספר, האם הישגיהן הלימודיים לא ישתפרו? ובתאי השירותים, האם גם זו הדרה?

דעה שלישית – שלום בית

סוד הצלחתה של הציונות הוא שהיא לא התעקשה לברר עד תום מהן תפיסות היסוד של כל אחת מהקבוצות המרכיבות אותה, ובלבד שימשיכו לאחוז זו בידה של זו. ניצבים בפני החברה והמדינה שלנו אתגרים מורכבים, וחובה עלינו להמשיך להיאחז באחדותנו.

בכל מחנה יש קיצוניים וישנם תפוחים רקובים, ואל להם להכתיב את הדרך או להכתים את הכלל. במציאות שמחוץ לכותרות העיתון, מרבית האנשים מוצאים נתיבות לחיים משותפים, והמכנה המשותף ביניהם רב על המפריד.

אל לנו 'לשחק באש' אלא לנהוג באחריות וסולידריות. המאבק בחרדים מערער קהילה שלמה שדווקא נעה בשנים האחרונות לעבר השתתפות בחברה הכללית. בעונת ההשמצות נגד החרדים אנו עלולים לאמץ קו קיצוני שלא התכוונו אליו מלכתחילה 'ולשפוך את התינוק עם המים'.

כשאנו מקיימים ברית מילה לבנינו, אנו מפרים את זכותם הבסיסית לגופם. האם נרצה להוציא את ברית המילה מהחוק בשם זכויות הפרט? וכשאנו משביתים תחבורה ציבורית וסוגרים את מרכזי המסחר והבילוי בשבת אנו פוגעים בחופש התנועה והעיסוק של אזרחים, וכך הלאה.

הרי אנו יודעים שלמען טובת הכלל לעתים צריך לפגוע בטובת הפרט או הקהילה. אין ספק שזה כיף גדול לנסוע בטרקטורון על חוף הים או להקים את היישוב הקהילתי בשמורת טבע, אבל למען שתישמר הסביבה של כולנו, נאסור זאת.

זהו הדין גם לגבי תשלום מס, שירות בצבא, וגם לגבי המרחב הציבורי. ההסכמה לגביו אינה רק בין פרטים ולא רק בין קהילות, אלא גם על מה שטוב לכלל החברה. ומה שטוב לכלל החברה הוא שנמשיך לחיות ביחד בשלום.

כדי שנמשיך לחיות ביחד לעתים חכם יותר להוריד את הראש עד יעבור זעם. בואו ניתן לוויכוח לחלוף, הוא בוודאי יתחלף בקרוב בכותרת אחרת. יש שגורסים בכלל שהצית אותו מי שרצה לעורר קמפיין לתרומות מחו'ל, אז הנה שנת הכספים הסתיימה, התרומות הגיעו, ואפשר להעביר דף.

בחינוך הגודל לא קובע

אחד הוויכוחים הבלתי גמורים בעולם החינוך הוא שאלת גודל הכיתה, או במילים אחרות – כמה תלמידים צריכים לשבת בכיתה אחת בבית הספר? הורים ומורים בישראל טוענים שחייבים לצמצם את מספר התלמידים, אבל מרבית חוקרי החינוך בעולם גורסים שלגודל הכיתה השפעה מועטה על רמת הלמידה ועל הישגי התלמידים.

אין מחלוקת שכשמורה מלמד תלמידים ספורים בלבד הוא יכול להקדיש יותר תשומת לב לכל תלמיד. הוא יכול להתפנות לאבחן את היכולות והצרכים של התלמיד, לאתר את הקשיים בזמן אמת, ולבחור בשיטת ההוראה המתאימה לו. לעומת זאת, כשהמורה מלמד תלמידים רבים, הוא מתקשה לתת טיפול אישי, ולעתים מוצא את עצמו רק 'מעביר את החומר' ועוסק מבלי הרף בענייני סדר ומשמעת.

על רקע זה ארגוני המורים הניעו מאמץ ציבורי לשכנע את הממשלה להקטין את הכיתות בישראל. המאמץ התמקד בהקצאת מורים נוספים ובבניית כיתות לימוד חדשות. בסופו של קמפיין נחתמו הסכמי שכר חדשים ומדינת ישראל הגדילה עוד את השקעתה בחינוך. כבר היום ישראל מקדישה מעל ל-7% מהתוצר שלה בחינוך – הרבה מעבר לממוצע במדינות ה-OECD ואף יותר ממדינות רבות המצליחות בחינוך.

גודל הכיתות בארץ מושפע משתי החלטות פוליטיות. הראשונה היא לאפשר כיתות קטנות במגזר הדתי ולסבול מכיתות גדולות במגזר החילוני והערבי. השנייה היא לארגן את בתי הספר כך שהתלמיד לומד במקביל מקצועות רבים עם מורים רבים, ואת כל אחד מהם הוא פוגש לשעות בודדות בלבד. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שרק בישראל לומדים ששה ימים בשבוע, מקבלים כיתות גדולות.

חוקרים רציניים טוענים שהקטנת הכיתות אינה השקעה נבונה. הם מצביעים על מדינות כמו לוקסמבורג או קליפורניה שצמצמו את מספר התלמידים בכיתה אך הישגיהם לא השתפרו כפי שציפו. ככל שהן גייסו למשימה יותר מורים, איכות ההוראה הממוצעת הידרדרה ואתה נפלו גם ההישגים. מדינות אלו הוכיחו שמורה בינוני לא מצליח עם כיתה קטנה יותר משהצליח עם כיתה גדולה.

מצד שני, כאשר מדינה מחליטה להשקיע דווקא בשיפור איכות ההוראה, האיכות עלולה לבוא על חשבון הכמות. למשל בדרום קוריאה, שהיא אחת המדינות המובילות בעולם בהישגי החינוך, הממשלה גייסה למקצוע רק מורים מעולים ושיפרה את שכרם. קוריאה שילמה על כך מחיר בגודל הכיתות, המגיע לכ-50 תלמידים בכיתה אחת.

דגם שונה נמצא בפינלנד, שם ההוראה מאורגנת כמו בית חולים. המורה המחנך, כמו רופא המשפחה, מלווה את התלמיד לכל אורך שנות לימודיו, וכך הוא לומד להכירו היטב. המורים רוכשים מיומנויות קליניות ותפקידם העיקרי בכיתה הוא לאבחן קשיים ולהפנות תלמידים ללמידה בקבוצות קטנות עם מורה מומחה. מורים חדשים מתלמדים סביבו של המורה המומחה, ומתנסים במיומנויות הוראה מתקדמות.

העולם מלמד אותנו שהגודל חשוב אך לא תמיד קובע, ושההשקעה המניבה ביותר היא דווקא באיכות ההוראה ובארגון ההוראה. סוד ההצלחה של המורה, כמו של הרופא, העובד הסוציאלי והפסיכולוג הציבורי, טמון ביכולתו לפעול כמומחה קליני בסביבת עבודה תעשייתית, ובמיומנותו לאבחן את צרכיו של כל תלמיד ולהתאים לו את 'הטיפול' הדרוש רק לו.

חנוך לנער על-פי דרכו

מתוך דברי פתיחה בכנס "פדגוגיה בעידן המידע", 25.11.2011:

הטכנולוגיה נעצרה בדלת הכיתה. תלמידים מצווים לכבות את הסמארטפונים שלהם, והמחשבים הישנים נכלאו במרתף בית הספר. ניסיונות אינספור לרתום את הטכנולוגיה כדי לשפר את החינוך נבלמו בשער, וגם הלוחות 'החכמים' לא הופכים את השיעור, המורה והתלמיד ליותר חכמים. מתרבים הקולות הטוענים שטכנולוגיה ובית ספר לא נועדו זו לזה, ועדיף שלא יפריעו האחת לשני.

אלא שבשנים האחרונות אתגרי החינוך והטכנולוגיה הפכו מאוד דומים. המורה בכיתה ומהנדס המחשבים שוקדים, כל אחד בעולמו, למצוא דרך יצירתית שבה מוצר אחד יותאם לצרכיהם המגוונים של אנשים שונים. הם אפילו משתמשים באותם מושגים – מילים כמו אדטפציה וקסטומיזציה השתרבבו להן אל עולם החינוך כדי לתאר את מה שפעם כינינו – 'חנוך לנער על פי דרכו'.

חנוך לנער על פי דרכו היא כיום שאלת מיליארד הדולר של חברות הטכנולוגיה. הן מחפשות דרך לפתח מוצר שהוא גם סגור וגם פתוח, גם אחיד וגם ייחודי – מוצר שמיליונים ישתמשו בו באופן דומה, אך כל אחד יחוש שהוא יחיד ומיוחד ושהוא מקבל בו מענה לצרכיו שלו. הגביע הקדוש שלהן הוא מוצר כזה שהוא חכם מבפנים ופשוט מבחוץ, כזה שכל אדם יכול להשתמש בו מיד ובקלות.

החינוך מתמודד עם אותן שאלות ממש. המורה בכיתה צריכה למצוא איזון בין הדרישות האחידות של תכנית הלימודים, ובין היכולות והצרכים המגוונים של תלמידיה. המדענים, אנשי השיווק, מפעילי המלגזה, והמשוררים של מחר, יושבים יחדיו כעת מולה בכיתה אחת, והיא צריכה לקרבם אל השוקת ולשכנעם לשתות. לשם כך עליה לרקוח להם משקה קסום שמתאים את טעמו לחכו של כל תלמיד.

האיזון הזה אינו פשוט כלל ועיקר. מערכת החינוך לא נבנתה כדי לטפל בצרכיו הייחודיים של כל ילד, אלא כמפעל גדול לייצור של אזרחים כשירים. אנשי אקדמיה, רבנים ומחוקקים מגדירים על פי דרכם את דמותו של הבוגר הרצוי. וועדות מקצוע ותכניות לימודים קובעות את מה שכל התלמידים חייבים ללמוד ועל מה להיבחן, ובעקבותיהם נכתבים ספרי לימוד ומערכי שיעור זהים ואחידים.

לכן וכנגד כל הסיכויים, האתגר המרכזי של המורה הוא להיכנס לסביבת עבודה תעשייתית ולרקום בתוכה מערכת יחסים קלינית ואישית. לשם כך נדרשות מורות מעולות בעלות כישרון ואופי מיוחדים, יכולת גבוהה, חום אנושי, והכשרה מקצועית שתקנה את המיומנויות הללו. הטכנולוגיה יכולה לסייע מרמת ניטור הלמידה בכיתה, דרך תיק תלמיד למעקב, וכלה בכלים לתכנון ההוראה ורשת מקצועית למורים.

רק בשנים האחרונות החלו מפתחי הטכנולוגיה לחשוב על התאמות של מערכות כאלו לצרכי ההוראה בכיתה. ייתכן שגם הם היו צריכים לעבור שינוי מחשבתי מגישה הרואה בטכנולוגיה מוצר לשימוש תעשייתי ואחיד, לראייה התופסת אותה כסביבה שצריכה להתאים לכל אחד. מערכות שכאלו, כדוגמת זו של Wireless Generation בארה"ב, נמצאות כעת בשלבי ניסוי.

לראשונה הטכנולוגיה נכנסת בשערי הכיתה. לא עוד יציאה טקסית לחדר המחשבים ולא עוד מצגות 'העתק-הדבק' מאתרים מפוקפקים תחת הכותרת 'למידה מבוססת פרויקטים', אלא תמיכה בהוראה ובלמידה בכיתה. אנו נמצאים בפתחה של תקופה שבה הטכנולוגיה מתחברת לחינוך, ומה שמחזיק אותם יחדיו היא המורה, התלמיד ומה שביניהם, או בשפה נשכחת אחרת – 'חנוך לנער על פי דרכו'.

פרחי טיס ופרחי הוראה ומה שביניהם

תארו לכם שבקורס טיס היו מלמדים את 'פרחי-הטיס' בכיתה מול מרצה,  אבל כמעט בכלל לא היו מתרגלים אותם על סימולטור ועל מטוס אמיתי עם מדריך. האם הייתם רגועים שחיל האוויר היה נותן לבוגר קורס שכזה להצטרף לטייסת מבצעית? אז מדוע 'פרחי הוראה' לומדים בכיתה מול מרצה, לא משתמשים בכלל בסימולטור הוראה, וכמעט שאינם מתנסים בהוראה, ואז נשלחים לשרת כמורים בכיתות של ילדינו?

כמובן שהחיים מורכבים יותר מההשוואה הזו. גם רופאים ועורכי דין רוכשים השכלה אקדמית בקמפוסים ואחר-כך מתאמנים בסטאז' והתמחויות, ונדרשים לעבור מבחן רישוי. ברפואה ועריכת דין החיבור בין התיאורטי למעשי הוא חיבור טבורי – בתי החולים האוניברסיטאים נבנו כסביבת למידה חיה ונושמת. המתמחים הם חלק בלתי נפרד מהשירות הרפואי, והשולייאות אצל הרופא הבכיר היא חלק מובנה מהתרבות המקצועית.

מערכות החינוך המצליחות בעולם הפכו את הקערה על פיה. במקום שהתיאורטי יהיה העיקר והמעשי הטפל, הן שמו את המיומנויות המעשיות במרכז. המורה המצטיין (master teacher) הוא המחזיק בדיסציפלינה ולאו דווקא החוקר שלמד את התחום לעומקו. בדיוק כמו שהטייס המנוסה המצטיין הוא המדריך והמאמן של פרח-הטיס, וחוקר האווירונאוטיקה משמש כמרצה בכיתה וכיועץ לצוות הקורס מאחורי הקלעים.

יותר מכך, המיומנות של המורה המצטיין היא האומנות שאותה 'הפרח' שואף ללמוד. לשם כך מפותחים חקרי-אירוע של ביצועים מצטיינים, מתועדת הוראה בכתב ובווידאו, מורים צופים בסרטי הוראה של מורים אחרים, מתרגלים הוראה תוך כדי צילום, וצופים בקבוצה בהוראתם ומקבלים משוב מעמיתיהם וממדריכיהם. הם מתאמנים בבתי ספר ומוצמדים למורה בכיר שמלווה אותם ומתרגל אותם בתנאי-אמת.

הקרן של ביל ומלינדה גייטס החליטה לפני שנתיים להיכנס לעובי הקורה ולפצח את סודות ההוראה הטובה. הם הציבו באלפי כיתות מצלמות וידאו שמסריטות את השיעור ב-360 מעלות, ואחר-כך חוקרים ומורים מנתחים את הסרטים ומגיעים לתובנות. אחת מתוצאות הביניים של הניסוי הזה היא סדרה של יוזמות ופיתוחים שנועדו לאפשר למורים להשתמש בתיעוד וידאו כדי לשפר את ביצועיהם. מצלמת ה-360 תעמוד בקרוב על המדפים במחיר יחסית נמוך.

האתגר הזה מונח לפתחנו. רבות נכתב, הומלץ והוחלט על חיזוק המרכיב המעשי בהכשרת המורים בישראל, ועל יצירת קשר חזק יותר בין ההכשרה ובין בתי הספר. ואולם כעת מתפתח בעולם ידע וניסיון של ממש שיוכלו לסייע גם לנו להפוך את הרעיונות הללו למציאות. אין מדובר בעניין של מה בכך, משום שמדובר בשינוי של ממש של מקצוע ההוראה ממקצוע תעשייתי, של פס ייצור של "להעביר את החומר", למקצוע קליני שבמרכזו התלמיד הבודד, על יכולותיו, צרכיו ולמידתו.

ארבע מחאות ושאלה

פורסם במגאזין דה-מרקר, 4.9.2011

מחאה ראשונה. אני נקרא בשמו של סבי הנערץ, אליהו ויירז'בולובסקי, אשר פגשתי רק בסיפורים ובחלומות. סבא אליהו עיברת את שם משפחתו ל'מרידור', שם גיבור הרומן 'שמשון', פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי. מרידור היה שם שהתאים מאוד לסבי – הוא היה בן לדור שמרד. דור שמרד בחינוך הדתי, בחיי הגלות, עזב בית ומשפחה וכשהגיע ארצה נאלץ למרוד בבריטים וללחום לעצמאות. מלאכתו נשלמה רק כשקמה המדינה ונבנו מוסדותיה. סבי שרת בכנסת ישראל אך לא זכה לראות בירושלים מאוחדת, ולא בהולדת נכדיו.
מחאה שנייה. המחאה החברתית של שנות ה-70 נתנה קול לאלו שלא אחזו בפנקס אדום, פנתרים בשכונות, מתיישבים ביהודה ושומרון, וחיילים ששבו נבגדים משדות הקטל של מערכת יום הכיפורים. מחאתם נגד הממשלה הסתיימה במהפך שלטוני, בגין, דוד לוי, שיקום שכונות והקמת משרד העבודה והרווחה. אז חוקק חוק העמותות ואזרחים החלו להתאגד להגשמת מטרות חברתיות. נולדה לנו מחדש חברה אזרחית ואופוזיציה נעשתה לאפשרות של ממש – לראשונה הפכנו דמוקרטיה. אז גם ניתן האות לפריחתו של מגזר עסקי ולהפרטה.
מחאה שלישית. גדי טאוב כתב ב'מרד השפוף' על הדור שלי שמרד בהוריו כשהצביע לדור הסבים, רבין, שרון והגמלאים: "האאוטסיידריות הקולקטיבית, המרד, נעשה לסוג של אידיאולוגיה…נקודת המבט הזו היא לעולם חיצונית ל'עולם האמיתי', בזה לו, אבל פטורה מלהציע אלטרנטיבה. התמימות של הילד יכולה ללעוג לטרחנותם, ולסרבולם, ולקהותם, ולטיפשותם של 'המבוגרים', אבל כל זה התאפשר לה רק בזכות העובדה שהמבוגרים קיימים ומגוננים עליה…כל עוד יש מישהו אחר שדואג לחומר, אפשר ללעוג לחומרנות".
מחאה רביעית. בפרק הסיום של 'מסודרים' תומר מחליט להקים מפלגה ולרוץ לראשות הממשלה. הוא משוחח עם אדם שנראה מוכר רק לאזרחים ותיקים שעדיין צופים במהדורת החדשות ועונה לשם 'סילבן'. תומר אומר לו ביהירות "ביבי ראשון, אני שני ואתה שלישי". המפלגה של תומר מבקשת 'לעשות רה-סטארט למדינה' ולהנהיג פוליטיקה 'אחרת' והציבור לזמן מסוים אוכל את זה. אבל אז החברים הקרובים של תומר נוטשים אותו. הם יודעים את האמת – אין באמתחתו כל מסר ותוכן. בסופו של יום הם לא הסכימו ליטול חלק במצג שווא שבו המדיום הוא המסר.
וכעת לשאלה המתבקשת – כיצד תסתיים המחאה החמישית, המחאה החברתית של קיץ 2011? האם כמו ב'מסודרים' החברים יתפוגגו כשיתברר להם שאין למנהיגות המחאה מה להציע? או שאולי כמו אצל גדי טאוב המחאה תתאהב בעצמה ותשאיר את העבודה הרצינית למומחים המבוגרים שעתידם מאחוריהם? האם כמו בשנות השבעים המחאה תבעבע עד שתפיל את הממשלה ותמליך אחרת במקומה, טובה יותר או פחות? או שמא כמו בני דורו של סבי, המורדים יקבלו על עצמם את האחריות הקשה של השרות הציבורי, ויהיו למורים, פקידי האוצר, חברי הכנסת וראשי הממשלה של המחר?
דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומורדיו. הלוואי ומורדי הדור הנוכחי יעלו על כל קודמיהם. התשובה בידיהם ורק להם הפתרונים.

אין עוד יום

הזמן הולך ואוזל לישראל החופשית, המודרנית והמשגשגת. העננים נקבצים וגשם החל לרדת, אך רובנו עדיין מסתפקים במטריה ובטרוניה. בעוד עשור כשנתעורר לסערה כבר יהיה מאוחר בכדי לבנות סכרים וגשרים. אז נחפש מקלט ומפלט, נחפש אשמים, ונחפש את עצמנו, ולא נמצא. נותרו שנים ספורות בלבד להיערך לישראל חדשה, לבנות את כוחה ולהשפיע על דמותה. עכשיו זה הרגע, ההזדמנות האחרונה לפני שנפספס את הרכבת.

המרקם החברתי של ישראל משתנה לבלי הכר. בשנת הלימודים הזו כמחצית מתלמידי כיתות א' הם ערבים או חרדים. אם קצב הריבוי הטבעי ימשיך, ישראל של מחר תורכב משלוש קבוצות – ערבים, חרדים וציונים. מי שחושב שמיעוט ציוני יוכל לאורך זמן להכתיב את צביונו למדינה, טועה, מטעה ואינו מבין דמוקרטיה מהי. קשה לעכל את העניין, אך פשרה הדדית היא מחויבת המציאות. אין ברירה אלא להגיע למכנה משותף שיאפשר לשלוש הקבוצות להרגיש בבית וליטול אחריות משותפת למדינה ולחברה.

גם ההון האנושי של ישראל בנסיגה. השכלה היא תנאי הכרחי לתעסוקה, אך מערכת החינוך שלנו מקרטעת. ההישגים נמוכים, הפערים עמוקים והמוחות בורחים. המיואשים מתייחסים למצב כגזירת גורל, מדכאים את סביבתם, ומסמאים את עינינו בשגיאתם. יש לזכור כי ישנן מדינות שהישגי החינוך שלהן היו נמוכים משלנו, אך הן הצליחו תוך עשור או שניים להגיע לראש טבלת ההישגים העולמית. המסקנה היא שניתן לשקם את החינוך בישראל, והצעדים הדרושים גם הם כבר ידועים.

סימנים מדאיגים נראים גם בזירה הכלכלית. קטר ההייטק והיזמות שהפכו אותנו לאומת הסטארט-אפ, נשנקים תחת הון הסיכון המתייבש. המדדים הכלכליים שלנו פורחים תודות להשקעות העבר ונגיד מוכשר. אך מבעד לערימת הדולרים שלנו מתגלה כי תשומת לבם של המשקיעים עוברת לכלכלות המתפתחות באסיה ובדרום אמריקה. משקל הכובד עובר מארה"ב ואירופה, לסין והודו. המפה הכלכלית העולמית משתנה ואנו חייבים להזדרז לזהות ולבנות את הקטר הבא שלנו, אחרת נישאר הרחק מאחור.

העולם אף הוא אינו קופא על שמריו ושינויים גלובאליים עושים את דרכם לארצנו. שבעה מיליארד איש יחיו השנה על-פני כדור הארץ, והם זקוקים לאוויר, למים, למזון ולחשמל, וגם למגורים, לחינוך, לבריאות ותעסוקה. אבל כבר אין מספיק בשביל כולם. הביקוש גובר וההיצע מצטמק, לכן המחירים מאמירים. משאבי הטבע מידלדלים, התשתיות קורסות והממשלות לא מצליחות להדביק את הפער. כל זה נשמע כמו צרות של אחרים ורחוקים, אבל הנה הגל כבר מגיע מדרום אירופה דרך צפון אפריקה.

ישראל הצפופה מתענה באקלים יבש ומקורות המים שלה נמוגים. לו היה בחיים היום זאב ז'בוטינסקי, מורם ורבם של מנהיגי הקואליציה והאופוזיציה, הוא בוודאי היה מציב את נושא המים בראש מעינינו. הוא שנאבק בסוציאליזם קבע בזמנו כי על המדינה לספק לאזרח חמישה יסודות המתחילים באות מם – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. אין להתפלא אם היום היה מוסיף את המים המותפלים כמם השישית. אבל יורשיו איחרו להיערך והם נאלצים להעלות את המחירים ככלי מרכזי לצמצום הצריכה.

לעת הזאת נדרשת לנו מנהיגות רצינית ומוכשרת. כזו שתגדיר כיוון ודרך, שתתכנן בתבונה, שתבצע בהתמדה, ושתסחף אחריה את הציבור. השעון אינו לצדנו, אנו בזמן פציעות, אין יותר שוברי שוויון ואסור להסס ולזגזג, כי שקט הוא רפש והגיע זמן מעשה. מה שהתפרץ במדינות סביבנו חייב לשמש לנו תמרור. מניסיונן למדנו שכאשר השכלה אינה מוצאת ביטוי בתעסוקה בגלל משק ריכוזי ושלטון מסואב, התוצאה היא מחאה, אלימות ומהפיכה, ואלו כידוע אינן פותרות את הבעיות, הן רק מחליפות להן את הצבע.

שכפוליות ושינוי חברתי

כותב: ניר שריג 

במסגרת הניסיון למדוד את האפקטיביות של ארגונים ותוכניות חברתיות רצוי להבחין בין "סיוע חברתי", לבין "שינוי חברתי בר קיימא".

ברצוני לטעון שחלק מרכזי מהפוטנציאל לשינוי חברתי כרוך ביכולות של ארגונים להרחיב את השפעתם החברתית (Social Scaling). במקרים רבים שינוי חברתי מחייב אפקט כמותי ולא רק איכותי. לא די שיהיה בידינו רעיון טוב או אפילו פיילוט מצליח. הוא מתרחש כאשר מצליחים לשחזר או לשכפל את הצלחה מספיק פעמים. השינוי החברתי מתרחש כשמצליחים ליצור "מסה קריטית".

אנסה להסביר זאת באמצעות משל.

דמיינו לפניכם את התמונה הבאה: אבן ענקית חוסמת את פתחו של מעיין. אדם אחד דוחף את האבן והיא לא זזה ממקומה. מצטרפים אליו עוד ועוד אנשים. ועדיין אין תזוזה. כשמצטרף האדם ה-99 האבן מתחילה להתנדנד. עוד אדם אחד נוסף ורק אז האבן נגולה ומי המעיין זורמים החוצה.

מבחינת השינוי הרצוי (הזרימה החופשית של המים) כל 99 האנשים מיותרים עד אשר לא מצטרף אליהם האדם ה-100

מבחינת השינוי החברתי ללא "מסה קריטית" האפקטיביות של פרויקט שואפת לאפס.

בשנים האחרונות היינו עדים ליוזמות חברתיות מהפכניות:"ערי חינוך", "מרכזי זכויות" , "מכינות קדם צבאיות", "מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית" , דו"חות ל- "אחריות תאגידית". הללו חוללו ועודם מחוללים שינוי חברתי רק כאשר הן משוכפלות במידה מספקת.

השאלה המתבקשת היא: כיצד מזהים יוזמה חברתית "ברת שכפול"?

לדעתי יש מספר מאפיינים ל"שכפוליות חברתית" אנסה להציג כמה מהם:

1.צורך – היזמה צריכה לענות על צורך מתמשך ומשמעותי מעבר למקום ולרגע שבו היא נולדה.
2.מענה – המענה צריך להיות בר יישום ואפקטיבי גם בתנאים ובמצבים משתנים.
3.מיזם תלוי מודל- למיזם צריך להיות מודל הפעלה ברור שאינו תלוי באישיותו של אדם מסוים.
4.פשטות- המודל הבסיסי של הפעולה צריך להיות פשוט על פי העיקרון של KISS -Keep It Simple Stupid
5.ארגון בר-קיימא- הארגון בעל היוזמה צריך להיות בעל חוזקות ארגוניות המאפשרות לו לשאת על גבו את מעמסת השכפול, או לחילופין נדרשים לו שותפים היכולים לקבל על עצמם את המשימה.
6.ניהול ידע – היוזמה חייבת להיות מתועדת, ומנוסחת היטב.
7.חשיבה אסטרטגית- מנהלי המיזם צריכים להיות מסוגלים לראות ולהבין את המשמעויות האסטרטגיות המערכתיות של המיזם ולא רק את הצד התפעולי שלו.
8.יוזמה ברת קיימא- היוזמה חייבת להיות יעילה מן ההיבט של ההוצאות ובעיקר מן ההיבט של מקורות המימון.

מחשבה, כישרון ומשאבים רבים מושקעים כיום ביזמות חברתית, מעט מאוד מושקע בהפצת "מוצריה". הקרנות החברתיות מימנו במשך השנים מאות תכניות חברתיות מוצלחות. מיעוטן של התוכניות הללו פרצו אל מעבר למקום וזמן הולדתן.

ההנחה שכל פיילוט מצליח סופו להתרחב, הוכחה לאורך השנים כבלתי מציאותית.

כשאנו חפצים לממש את פוטנציאל השינוי החברתי הטמון ביזמות החברתית, עלינו לפתח את היכולת (Capacity) של ה"שכפוליות". ובמקרים שהיא אינה מספקת עלינו להשקיע את המשאבים הנדרשים בפיתוחה.

מעבר לכך עלינו למצוא או להמציא פלטפורמות המאפשרות או תומכות בשכפול של מודלים חברתיים מוצלחים.

קמח תורה ומכתב הרבנים

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן פוסט תחת הכותרת "חרדים לכספם". הוא נפתח במילים הבאות: 'מה קרה שחיילי ישיבות ההסדר תולים שלטי מחאה דווקא עכשיו? הרי אין משא ומתן עם הפלסטינים, ואין שום תכנית מעשית לפינוי ישובים. ומה קרה פתאום שהחרדים מפגינים בירושלים? הרי המפעל פועל כבר עשרים שנים והחניון מאוד רחוק ממאה שערים. אולי יש פה סיפור שאנחנו עדיין לא נחשפים אליו, ואולי משהו אחר מתרחש מאחורי הקלעים?'

היום נשאלת שאלה דומה, מה קרה דווקא עכשיו שרבני השכונות והערים הוציאו פסק הלכה במכתב פתוח הקורא לצאן מרעיתם שלא למכור או להשכיר דירות ורכוש לערבים? פרשת הרב של צפת ומאבקו בסטודנטים הערבים של מכללת צפת היא בוודאי מה שהצית את השאר. אולם, צפת היא מקרה נקודתי שניתן אולי היה לעקוף לו היו מעונות מסודרים במקום, ובכל מקרה, היא לא מסבירה את הרעש הגדול. אז אולי גם כאן מסתתר משהו מאחורי הדברים?

הפוסט שלי דאשתקד מסתיים בטיעון הזוי: 'הסבר אפשרי, שלוקה בציניות קיצונית, קושר את הדברים לכסף. הישיבות החרדיות והחרדליות תלויות במידה רבה בתרומות מארה"ב…בסוף דצמבר חל מועד הגג להסדרי מס שעורכים האזרחים האמריקאים. אז הם צריכים להחליט האם וכמה לתרום….אנחנו למעשה שחקנים בקמפיין של גיוס תרומות. תמונות קשות מירושלים הבוערת, השבת בסכנה, וסרטים מבהילים מיהודה ושומרון, ההתיישבות עומדת ליפול, כל אלו נועדו ליצור תחושת דחיפות אצל התורמים ולשכנע אותם להכניס את היד אל הכיס'.

מכתב הרבנים מעורר שאלות מהותיות קשות והוא תמרור אזהרה לחברה הישראלית. גם אם יש פה סדר יום של גיוס כספים וניסיון לעורר רגשי חרדה בקרב תורמים, בעומקם הדברים נשענים על נטייה להסתגרות ולהתבדלות, ובמקרים חריפים גם לשנאת זרים וגזענות. יש משהו מאוד גלותי בחוסר הביטחון העצמי שמהלך שכזה משקף, שמאוד לא מתאים במדינה ריבונית וחזקה כישראל. מבחינה מוסרית הוא אינו עולה בקנה אחד עם ערכי היהדות הבסיסיים, לא אלו של התנ"ך ודאגתו לאלמנה, ליתום ולגר, לא של מלכות שלמה וסובלנותו הידועה לזרים, ובוודאי אלו אינם ערכיו של העם היהודי שלאחר מוראות האנטישמיות והשואה.

ובכל זאת (ולא במקום דיון בשאלות העומק), מעניין יהיה לשים לב אם כמו בהפגנות החרדים בשנה שעברה, גם ההזדעקות בנושא השכרת דירות לערבים תתפוגג לה אל תהומות הנשיה כאשר שנת הכספים תסתיים והתרומות המיוחלות תגענה ליעדן. מעניין לא פחות יהיה להבין האם גם הויכוח המתלהט ומתלהם סביב חוק הגיור אינו אלא אף הוא תרגיל של יחסי ציבור למטרות דומות.

קרן נאמנות חברתית

אם רק אפשר היה למדוד תוצאה חברתית כפי שמודדים תוצאה כלכלית, ניתן היה לגייס מימון לפעילות חברתית בשווקים הפיננסיים. למשל באנגליה, סר רונלד כהן יזם הנפקת מוצר חדש שנקרא 'אגרות-חוב חברתיות'. למשקיעים מוצעת אפשרות לרכוש 'אג"ח' של ארגונים חברתיים הפועלים לשיקום אסירים משוחררים. אחוזי צמצום חזרה לפשע מתורגמים לאחוזי רווח למשקיע. הרווח משולם בידי הממשלה, אשר חסכה מקומות בבתי הסוהר. אם חס וחלילה ספק השירות נכשל בהשגת היעד, המשקיע יכול להסב את השקעתו לתרומה ולקבל עבורה זיכוי במס.

כדי שיוזמה יצירתית ומורכבת שכזו תצליח בישראל, כולם צריכים להשתכנע שהמהלך כדאי להם. הממשלה משלמת רק בהתאם לתוצאות, ולמעשה היא מקבלת ערבות ממשקיעים פרטיים לשירותים שבאחריותה. המשקיעים מצדם מקבלים תשואה נאה, בהנחה סבירה שההתערבות המונעת תצליח. ספקי השירות החברתי, ובכלל זה עמותות, חברות ורשויות ממשלתיות, מקבלים מימון חדש, ובלבד שהם מסוגלים לבצע היטב ולהוכיח שפעולתם משיגה שיפור ניכר ומתמיד בצמצום ממדי הבעיה.

כל המודל הזה נשען על כך שניתן למדוד את השורה התחתונה של ההתערבות החברתית בצורה אובייקטיבית וברורה, ללא עוררין ובלא ספק. אולם הבעיה היא שעד היום לא היו בארץ די תכתיבים ותמריצים לקיים מדידה כזו של תוצאות בשדה החברתי ולכן לא התפתחה יכולת מספקת. הממשלה מודדת בעיקר תשומות ותקורות, התורמים מעוניינים בפרויקטים ובעשייה, והיזמים אינם מתוגמלים לפי הוכחת הצלחתם. אף אחד מהם לא רואה את תפקידו ואחריותו לדאוג לפיתוח התשתית המקצועית הדרושה או למימון הפעולות הכרוכות בכך.

כללי המשחק הללו עשויים להשתנות כאשר היכולת למדוד ולהוכיח השגת תוצאות תניב נגישות למקורות פיננסיים חדשים. בצל המשבר הכלכלי משאבים שכאלו נחוצים למגזר החברתי כמו אוויר לנשימה. הפערים מעמיקים והעמותות מתרבות, אך התרומות דועכות והתקציבים מקוצצים. זוהי הציפייה מן האג"ח החברתי, כמו גם מכלים חדשניים שנוסדו באחרונה בחו'ל כדוגמת הבנק החברתי, קרן הון סיכון פילנתרופי וקבוצת השקעות בעסקים חברתיים.

מבחינת ישראל מדובר כמעט בחלום באספמיה, חזון אחרית הימים הנמצא הרחק מעבר לאופק. לכן נדרש מהלך תשתיתי ומעמיק שבו מומחים מהתחום הפיננסי, מהממשלה ומהמגזר החברתי ילמדו את הנושא במשותף ויבחנו מה עשוי להתאים למציאות הישראלית. במקביל עליהם לאתר הזדמנויות המתאימות כאן ועכשיו ולהוכיח היתכנות וכדאיות. נושאים כמו צמצום נשירה ממערכת החינוך, יציאה מאבטלה, טיפול במזהמים סביבתיים הפוגעים בבריאות, או מניעת תאונות דרכים, עשויים להיות מתאימים לפתרונות שכאלו.

לצורך זה דרושים חלוצים המוכנים ללכת לפני המחנה. נחוצים יזמים חברתיים ומנהלי ארגונים הסבורים שיש בידם מספיק סיבות להתחיל למדוד ביצועים ותוצאות. לא רק כדי לשפר את כושר התחרות של ארגונם ולגייס עבורו מקורות מימון חדשים, אלא בראש ובראשונה כביטוי להתנהלות בריאה של ארגון המעוניין להשתמש במשאביו ביעילות ובתועלת מרביות.

יהיו שיטענו שבדרך זו משאבים עלולים להיות מוסטים לבעיות שקל למדוד במקום לאתגרים שחשוב לפתור. אחרים יגרסו שהון פרטי ושווקים קפיטליסטיים הם משענת קנה רצוץ. נוספים יעריכו כי ישראל אינה בשלה לשיתוף פעולה מורכב שכזה בין הממשלה, המגזר העסקי והחברה האזרחית. אלו כולם טיעונים רציניים וכבדי משקל אך אינם סיבה מספקת שלא לבחון את הנושא ברצינות.