התור הישראלי

"אבא, ראה את התור בקופה, זה בטוח ישראלים", אמרה לי בתי. אחרי שבוע של מסע בהרי האלפים, היה לנו מרגש שוב לטייל עם מישהו משלנו. לרגע תהיתי, איך זה שהיא מזהה ישראלים מרחוק, האם הדרך שבה אנחנו עומדים בתור היא כבר חלק מהדיוקן המשותף שלנו? נזכרתי שרק באנגלית כשאומרים תור מתכוונים לקו מסודר ומתעגל. אצלנו בעברית זה יותר גוש גועש וצוהל.
סיפרתי לילדיי שמחקר על הורים בישראל מצא שיש לנו מוסר כפול. מצד אחד אנחנו אומרים לילדים שחשוב להמתין בנימוס, אבל בעצם, בהתנהגותנו שלנו אנחנו מסמנים להם שצריך לעקוף. אמרתי להם שזה הסוד של אומת הסטרט-אפ, זו החדשנות, היצירתיות והיוזמה, זו החשיבה מחוץ לקופסא. העליתי על נס את אי הקבלה של מוסכמות ואת הנחישות לפרוץ דרך ולהגיע ראשונים.
זיהיתי פה הזדמנות חינוכית והוספתי שאפילו נשיא מכון וייצמן למדע אומר שהסטודנטים הישראלים שלו מצוינים, לא משום שהם יודעים יותר מדע, אלא כי הם עושים מדע כפי שהם נוהגים באוטו. "הם מתייחסים לאור אדום כאל המלצה בלבד", הגזמתי את המטפורה. הילדים לא קנו את המסר והביטו אליי בתדהמה כשהם מקמטים חצי פנים ומרימים גבה.

קול התור נשמע בארצנו

קול התור נשמע בארצנו

אחר כך בטיול, כשהשלט אמר "זהירות, אסור לטפס על גשר העץ הרעוע", כולם חיכו בחשש עד שתושלם בהצלחה משימת הסלפי למול המפל הזועם. רציתי לומר משהו על אומץ לב למול סכנה ועל דבקות במשימה, אבל, התחרטתי. הם התיישבו במרכז השביל סביב מעגל של חטיפים מלוחים וכריכים עם ביצה, גוערים בילדיהם כדי להתגבר על עוצמת השיר ברמקול הנייד.
במקום אמרתי, "ילדים, אתם יודעים, זו תגובת נגד, כי שום דבר טוב לא צמח לעם ישראל מתכנון מסודר ועמידה בתלם, בוודאי לא כאן באירופה". מיד המשכתי לנבור בטראומות העבר וגייסתי לצדי את יציאת מצרים שנעשתה כהרף עין, את "נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני, ואפילו את הדוידקה, אותה מרגמה מופלאה שאומרים שפותחה באישון ליל והצילה את ירושלים.
"אבא, אתה מתבלבל לגמרי", אמר בני הבכור. "מה עניין שאריות החביתה על השביל להר סיני? מה שאנחנו רואים פה זו לא מצוינות ולא מכון וייצמן, זו סתם חוצפה והתנהגות פרועה ולא מכובדת". מכאן השיחה זרמה כשהם מסבירים שמאחורי ההמצאות הטכנולוגיות והגילויים המדעיים, האקזיטים ופריצות הדרך, עומדים אנשים שהשקיעו שנים מחייהם, ללמוד ולחקור.
אמרתי שהם צודקים ומה שנראה מבחוץ כהברקה של רגע, הוא בעצם מסע ארוך ועיקש שכרוך במאמץ והתמדה, בתרגול ובאימון. הוספתי שחייבים להתמודד, להתגבר על קושי, ללמוד להיכשל ולדעת לקום מחדש. "זה מסע נחוש של למידה מתמדת, מחמש יחידות במתמטיקה בתיכון, דרך לימודים באוניברסיטה, וכל הזמן להמשיך ללמוד", נאמתי בשצף גובר.

ה-"דוידקה" וחבר. המרגמה היצירתית קיבלה את שמה לכבודו של מי שפיתח ותכנן אותה וניצב כאן לצדה – דוד ליבוביץ', שעמד בראש מחלקת פיתוח הנשק של הפלמ"ח.

"יש כאן שתי מדרגות", הגברתי הילוך בנמרצות. "המדרגה הראשונה היא ללמוד ולדעת, הרבה, לעומק, כל הזמן עוד ועוד. המדרגה השנייה היא ליצור ולחדש, לחפש פתרונות, להאמין שאפשר ולא לוותר". במורד הנחל השיחה קלחה, דיברנו על זה שיש שמתבלבלים, אלו שמחפשים קיצור דרך ומסלול עוקף ללמידה משמעותית, ואלו ששוקעים בלימוד בעיות העבר ולא מצליחים לחדש וליצור.
לאחר יומיים שמנו את פעמינו אל שדה התעופה לשוב ארצה. חצינו את בדיקות הביטחון המייגעות ומצאנו עצמנו כלואים בקצה הטרמינל ממתינים למטוס שהתעכב. שוב תור צפוף ורועש, שוב צעקות. לפתע הבחנתי בשניים מילדיי ישובים על הכיסא השמור לנכים. אמרתי להם "רק יומיים וכבר שכחתם את שיחתנו?" בתי, בלי להתבלבל השיבה, "אבא, אתה רואה פה נכה? כשיבוא, נפנה".

מפתח המצוינות לשיוויון הזדמנויות

דברים במסיבת עיתונאים לרגל ציון שיא במספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה (משרד החינוך, 8.2.2017): 

לינק לוידאו

"כולנו פה מרגישים היום גאווה גדולה, ובצדק, בלימת ההידרדרות בחמש היחידות, זו באמת נקודת אור די נדירה. ההתגייסות של רבים וטובים למהלך מדהימה ומרגשת, כולם נותנים כתף, עובדים בשיתוף פעולה, בדיאלוג, באמון. העשייה המשותפת מצד אחד, וההובלה הנחושה של המשרד מצד שני, הם בלב נוסחת ההצלחה.
אבל היום אני רציתי להכיר תודה למרכיב לא פחות חשוב במשוואה, והוא המורים. צריך לזכור ולהזכיר שכשדלת הכיתה נסגרת, אז מתרחש הדבר הכי החשוב, כי מי שעושה שם את כל ההבדל הם מורים מעולים, שהם שליחי הציבור של כולנו.

מדברים חינוך עם הידיים

מדברים חינוך עם הידיים

אני אומר את זה כי במדינה שלנו אנחנו כל הזמן מקטרים ומתלוננים, מבקרים ומאשימים. זה כנראה חלק ממנגנון ההישרדות שלנו. וכך יוצא שמשום מה קשה לנו לפרגן לאחרים. מרוב טרוניות, אפילו קשה לנו להבחין כשמשהו משתנה, לוקח לנו זמן לשים לב כשמתרחש שינוי לטובה.
דווקא לכן, חשוב לי לומר שבמסע הארוך הזה שהיום אנחנו מציינים בו אבן דרך חשובה, אנחנו חייבים לציין שההידרדרות הזו נבלמה גם, אם לא בעיקר בזכותם של מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה.
אני לא יודע אם אתם יודעים איזו מהפכה המורים עושים. מורים ותיקים ומורים חדשים שמגיעים היום בכמות ובאיכות יוצאות דופן. המורים החליטו, כל אחד וגם ביחד, לקחת אחריות על כל תלמיד ותלמידה. הרי בשביל זה הם בחרו במקצוע ההוראה. הם נמצאים שם בשביל התלמידים שלהם כל יום מחדש, גם כשקשה, וללמוד בחמש יחידות זה קשה. אבל הם מאמינים בכל תלמיד, מציבים לו יעדים גבוהים, ושומרים יד על הדופק כדי לתת מענה אישי לקשיים בזמן אמיתי.
בשנים האחרונות, וזו ממש פריצת דרך פדגוגית, המורים עובדים ביחד בקהילות מקצועיות, הם נפגשים בכל שבוע, משתפים אחד את השני בקשיים של התלמידים שלהם, הם מתייעצים איך להתמודד, איך לשפר. הם בונים מבפנים וביחד את המקצוענות שלהם. זה מה שמדינות שמצליחות בחינוך עושות, וזה בדיוק מה שעושים המורים למתמטיקה ומדעים בישראל.

לינק לוידאו

אבל, המשימה שלנו עדיין לא הושלמה. עכשיו כולנו חייבים לאפשר את מפתח המצוינות הזה גם למי שאין לו מסלול עוקף בחיים. עכשיו אנחנו צריכים לפתוח שערים לפריפריה כמו למרכז, לערבים כמו ליהודים, כי אנחנו מוכרחים להוכיח שהרחבת המצוינות היא לא רק משימה חינוכית, אלא בישראל היא גם שליחות חברתית של שוויון הזדמנויות וצמצום פערים.
בשם רבים מהשותפים לדרך, היום זו הזדמנות מאוד נעימה להודות לשר החינוך על ההובלה המרשימה ועל שותפות האמת. למנכ"לית המשרד, למוהנא, לגילמור, לנרית, לצביקה, ולכל צוות המשרד, למחוזות, לרשויות, לרשתות, שעושים עבודת קודש במסירות ובכישרון.
אני רוצה לקוות ולייחל שעכשיו ביחד נצליח להציב את המהלך החשוב זה על יסודות איתנים, שנקים לו תשתיות מקצועיות עמוקות ושנשכיל להשקיע במורים ובאיכות ההוראה, כדי שהבלימה תהפוך לצמיחה, ושהצמיחה תעמיק שורשים ותימשך לשנים ארוכות."

אור בקצה המדרגות

השלום, העוני והגזענות, כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחריו, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעברם, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.

הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.

במשך שנים רבות מדי התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר, כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת, זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר, הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה? רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו שמאפשר גם לתרום מים לשכנינו.

באותה שיטה נפרסים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחבר את הפריפריה. כך נבנית תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. בנחישות של ממשלה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.

לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות.

שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז הוא לא חשב שהתלמידים צריכים ולא האמין שהם יכולים. כמו כולם הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים מסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש מתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש באנגלית ושנציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם אתם.

כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. מה שאני רוצה לומר זה שהרבה מאוד תלוי בשילוב של מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה. השיטה שאני מציע היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד. אם נהיה מספיק זריזים ויצירתיים, אם רק נשכיל להניח את הציניות והמחלוקת בצד, אולי נצליח ביחד להזיז הרים גדולים.

איזה בית ספר היית רוצה לילד שלך?

האם שאלת את עצמך אי פעם איזה בית ספר היית רוצה שיהיה לילד שלך? עצוב שאנחנו מקדישים יותר זמן ומאמץ למצוא מלון לחופשת קיץ מאשר לבחירת השותף האסטרטגי שלנו לשנים ארוכות לחינוך הילדים. ובכלל, מה אנחנו יודעים על בית הספר, במה הוא מאמין, במה הוא טוב ולאן הוא יוביל את הילד שלי?

מי שחושב שכל בתי הספר בארץ הם אותו דבר, טועה בגדול. בישראל אין הסכמה על מטרות החינוך ולכן למנהלי בתי הספר יש חופש פעולה רחב מאוד. נכון שתכנית הלימודים היא ארצית ובחינות הבגרות אחידות, אבל מתחת לפני השטח המגוון חוגג. שוחחתי עם חמישה מנהלי בתי ספר על תפיסת עולמם, שפטו בעצמכם.

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

"המטרה שלי היא לדחוף אותם להתאמץ להגיע הכי רחוק שהם יכולים", אמר הראשון. "הם לא רגילים להשקיע וצריך לפתח אצלם הרגלי למידה. הם צריכים להאמין בעצמם, הם חייבים להצליח ואנחנו שם בשבילם". ומה עם ערכים? שאלתי. הוא השיב: "ברור, שאיפה למצוינות, סקרנות, מאמץ, ספקנות, כולם ערכים חיוניים שאנחנו מקדמים כחלק מהלמידה".

המנהלת השנייה פתחה ואמרה: "השאיפה שלי היא לדעת להתחבר לכל ילד וילדה. הם לא באים באותה מידה, כל אחד עם הייחוד שלו, היכולות והקשיים שלו". את מתכוונת לומר שעל חלק מהם אתם מוותרים? תמהתי . "לא כולם צריכים ללכת בתלם האחיד ולא כולם יכולים להצטיין", היא השיבה. "אנחנו מחפשים את נטיות הלב שלהם וזורמים אתם, בדרך ובקצב שלהם".

"התפקיד של החינוך הוא לפתח זהות", הסביר המנהל השלישי. איזו זהות? ביררתי. "זהות יהודית, ציונית גאה, של אהבת הארץ ושל תורת ישראל", הוא ענה מיד. "הם צריכים להכיר ולהוקיר את מורשת עמנו ואת הערכים החשובים שהבאנו לעולם. הם חוליה בשרשרת הדורות ועליהם להמשיך לשאת בנטל כשהם בטוחים בעצמם ומאמינים בצדקת דרכנו המשותפת".

המנהל הרביעי אמר: "אני מאמין בניהול לפי ערכים ובחינוך ערכי. המערכת דוחפת חזק מדי לניהול לפי יעדים, להישגים לימודיים ולמבחנים ומדידה. אצלי לעומת זאת, מה שחשוב זה להכיר את האחר ממך, להתנדב, כבוד לזולת ודרך ארץ". ואיך תדע בסוף השנה שהצלחת? הרמתי גבה. "אינך מבין", הוא סנט בי, "כשהלב במקום הנכון, אתה יודע שהצלחת עוד לפני שהתחלת".

"לא, לא, לא ולא", אמרה החמישית. "במאה ה-21 החינוך צריך להתמקד במיומנויות ללמידה ובחשיבה ביקורתית. התלמידים צריכים לדעת להתמודד עם דילמות ולראות צדדים שונים". שאלתי – אין נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי? "כל אחד שופט לפי אמות המידה שלו", היא השיבה. "ראה איך העם נחצה בפרשת החייל מחברון, התפקיד שלנו הוא לתת כלים, לא להחליט בשבילם".

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

חמוש בתובנות המנהלים שאלתי חברים מה הכי חשוב להם וכולם השיבו תשובה זהה: "הכל חשוב". אמרתי להם שזו תשובה מתחמקת וביקשתי בכל זאת שיבחרו אחד. הדיון סער והתלהט.

"כדי למצוא מלון לחופשה יש אתרי אינטרנט עם השוואות וחוות דעת, אבל אין כאלו על בתי ספר, אז איך נדע לבחור?", אמר אחד. "גם אין על רופאים ובכל זאת אנחנו יודעים לשאול ולהתעניין", אמרה השנייה.  "המידע קיים ונגיש, משרד החינוך מפרסם תמונה חינוכית על כל בית ספר", אמר השלישי. "ואם נדע, בכלל יתנו לנו לבחור, או שיכריחו אותנו ללכת לפי אזור הרישום?", קיטר הרביעי.

אוף, חשבתי, ככה זה אצלנו, דמדומי הקיץ, רגע לפני שהשגרה חוזרת ומחשבות יפנו מקום לעשייה. אולי זהו רגע אחרון לשאול את עצמנו באמת, איזה בית ספר היינו רוצים לילד שלנו?

מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה

מצוינות היא ערך – אבן יסוד לתיקון עולם

עכשיו הגיע הזמן לדאוג שמה שמצליח יעמוד על יסודות איתנים ולבנות תשתיות מקצועיות לדור הבא. כי המצוינות היא ערך, והמצוינות במתמטיקה ומדעים היא אבן יסוד לתיקון עולם. כפי שאנחנו מצפים מהתלמידים ומהמורים  להשקיע ולהתמיד, לבנות ידע ומיומנות, להבין לעומק, לפתור בעיות וליישם ביצירתיות,  זה בדיוק מה שמצווה עלינו כעת.

יעקב, תלמיד חרדי, שלומד לחמש יחידות במתמטיקה

יעקב, תלמיד חרדי, שלומד לחמש יחידות במתמטיקה

"היום אנחנו מציינים אבן דרך במסע ארוך. בזכות מורים מעולים, בזכות התגייסות רחבה ובזכות מדיניות ברורה ועקבית, מתקבלות עדויות שההידרדרות נבלמה. אלו חדשות טובות אבל אסור לנו בשום אופן לנוח על זרי הדפנה – אנחנו חייבים להמשיך ולהשקיע, בנחישות, בהתמדה, וביחד, אנחנו חייבים להעמיק שורשים ולהרחיב את המעגל, כדי שהבלימה תהפוך לצמיחה והצמיחה תאריך ימים.

כשרק ניערנו את האבק, מצאנו שאין גבול למצוינות – הפוטנציאל למצוינות בישראל חוצה מגזרים ואזורים. גילינו שיש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים שנכונים לאתגר, שמוכנים להשקיע ולהתאמץ. זה לא עניין של ימין ושמאל, מדובר במשימה משותפת בעלת חשיבות חברתית ממעלה ראשונה, כי יש לא מעט תלמידים שאין להם מסלול עוקף או קיצור דרך, רק המצוינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד טוב יותר. לכן, זו זכותם הבסיסית, וזו גם חובתנו המוסרית לאפשר לכל תלמיד ותלמידה להגיע הכי רחוק שהם יכולים.

במעלה הדרך גם גילינו מחדש את הסוד אולי הכי חשוב בחינוך, זה שכולם יודעים, אבל אולי לפעמים שוכחים, והוא שכשמחברים תלמידים נחושים שרוצים ביחד עם מורים מוכשרים שמאמינים ותומכים, אז מתרחשת למידה של ממש, למידת עומק, למידה שאין משמעותית ממנה. זה גם הרגע שבו אנחנו כהורים פתאום מבינים שהילדים שלנו יכולים, באמת יכולים, לפעמים הרבה מעבר למה שחשבנו.

עם מקסין פסברג ובלה אברהמס מאינטל

עם מקסין פסברג ובלה אברהמס מאינטל

נכון, מעטים המקרים בישראל שבהם מגמה של הידרדרות מדאיגה משנה כיוון ועולה על נתיב של הצלחה. קשה לנו לעכל חדשות טובות. אבל, זה קורה, וכדאי ללמוד מזה. זה קורה כי יכולת מקצועית, יכולת מופלאה של מורים מעולים,  פועמת בקצב אחד עם מדיניות בהירה של משרד החינוך, של המחוזות, של הרשויות המקומיות ושל רשתות החינוך, והאמינו לי שזה לא עניין של מה בכך. וכשזו נטווית בתוך רשת תומכת של 100 אוניברסיטאות, מכללות, חברות, קרנות ואירגוני חינוך שכולם ביחד וכבר כמה שנים נותנים כתף ופועלים בלב שלם, אז אולי זה אפשרי.

עשינו כברת דרך, ובאמת זו חובה נעימה לפרגן ולהודות לכולם, ובראש ובראשונה לשר החינוך למנכ"לית המשרד, וגם למוהנא, חנה, נרית, צביקה, אייל, אריאל, עופר, שאין לכם מושג כמה כישרון ומאמץ הם משקיעים. אנחנו מצפים להרבה מהממשלה שלנו, וטוב שכך, אבל לא תמיד אנחנו יודעים להודות. היום מגיע לכם להרגיש סיפוק וגאווה, לחוות תחושה של הצלחה ולשמוע דברי תודה, הערכה והוקרה, תודה לכם.

אבל, כמו שכל בית ספר יודע, תעודת אמצע היא לא הזמן למסיבות סיום. הפרק החשוב במסע המשותף, במרוץ השליחים הזה, עדיין לפנינו. עכשיו הגיע הזמן לדאוג שמה שמצליח יעמוד על יסודות איתנים ולבנות תשתיות מקצועיות לדור הבא. כי המצוינות היא ערך, והמצוינות במתמטיקה ומדעים היא אבן יסוד לתיקון עולם. כפי שאנחנו מצפים מהתלמידים ומהמורים  להשקיע ולהתמיד, לבנות ידע ומיומנות, להבין לעומק, לפתור בעיות וליישם ביצירתיות,  זה בדיוק מה שמצווה עלינו כעת.

לכן, אני קורא מפה לכל העוסקים במלאכה: אל תסורו מדרך הישר, המשיכו בדרך. כי זה מה שערכי, זה מה שמוסרי, זה מה שחברתי, וזה גם מה שיצעיד את ישראל ואת הילדים של כולנו לעתיד טוב יותר."

דברים שאמרתי באירוע ההכרזה על היפוך המגמה בלימודי המצוינות במתמטיקה ומדעים, אורט לוד, 7.6.2016

Israel's Math Initiative

After a decade of very troubling decline in Israel, the negative trajectory is now changing course as many more high school students choose to major in mathematics and physics. This is a result of tremendous efforts by teachers and students, due to policy and resources by government, and support from many relevant players in civic society, the research community, the business sector, and many others.

For many teachers this effort involves a transformational change of both practice and perception. They now need to turn their eyes away from the blackboard, from teaching the textbook or the mathematical concept, to teaching the students, understanding their thinking and addressing their difficulties.

A couple of days ago we had met with a group of 50 excellent mathematics teachers from across the country. On the one hand, they said, they are accustomed to identifying the most capable students, and allowing,  practically encouraging the others to drop down. The indicator for success is measured against a very high level of final grades. On the other hand, as educators, committed to every student, they feel more than ever before the deep duty to support as many of their students.

Soon enough several teachers raised to the podium and declared that, although very difficult, they are actually succeeding with almost all of their students, without compromising pace and depth of teaching and learning. So we all asked them how are you able to do that?

They pointed to the same similar components:

Professional learning communities of teachers that are now widespread across the country, becoming an intimate environment in which they jointly develop practice based on evidence from classrooms;

Understanding student thinking by using various techniques , such as diagnostics assessments and and research on typical errors and misconceptions;

Vital importance of individual response and feedback to every students; and

Backing and support from the education system and the public.

I believe, I think we all believe here , that a smart use of classroom based video, could also be an important element in addressing this need of teachers. Not only because it allows bringing learning and practice of teachers closer to each other, which is very important; and not only because it allows to open the classroom door and to turn teaching to become more public and less discreet, which is important as well; but mostly because it may assist the teachers develop their student-centered practice, which is now so crucial for the whole endeavor.

_DSC5310

I salute Abraham and Ronnie, and the Adasha, Video-LM project, the flagship enterprise of harnessing classroom based videos for math teachers in Israel. I congratulate the Weizmann Institute for playing a pivotal role in nurturing math and science teaching in Israel for so many years, and for recently developing the PLCs, the diagnostics, and the video components that now needs to integrate and intertwine. And finally to thank our guests who arrived especially for this occasion to help us learn and improve.

opening remarks at the third international conference on the use of classroom-based videos for professional development of mathematics teachers, The Weizmann Institute of Science, June 1st, 2016.

לתת חמש

כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים ולתת בהם אמון. 

דברי פתיחה באירוע הפתיחה של 'לתת חמש', התכנית הלאומית לחיזוק המצויינות בלימודי המתמטיקה:

כבוד הנשיא התשיעי, שמעון פרס, אדוני שר החינוך, אורחים נכבדים.

הפוטנציאל למצוינות בישראל גדול מאוד, הוא חוצה מגזרים והוא מצוי בכל רחבי הארץ. יש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, חילונים ודתיים שרוצים להתאמץ ויכולים להצליח. לרבים מהם אין דרך סלולה וגם אין מסלול עוקף, רק ההצטיינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד. לכן, זאת זכותם הבסיסית וזו גם חובתנו המוסרית, לתת להם את הזדמנות ללמוד עם מורים מעולים ולהצטיין.

אין קיצורי דרך בנושא הזה. נוסחת העבודה הקשה של החינוך היא להבטיח לכל תלמיד ולכל תלמידה הוראה איכותית, מגיעים להם מורים מעולים שיציבו להם יעד גבוה ושאפתני, שיאמינו בהם, שיתאימו את ההוראה ליכולות, לקשיים, לחשיבה ולקצב שלהם, ובעיקר מורים שמעניקים משוב בונה ומחזק בזמן אמיתי. זה החזון של התכנית הלאומית החדשה, לאפשר לכל תלמיד לממש את הזכות שלו להוראה איכותית.

לתת חמש

לתת חמש

לא מדובר פה בעוד רפורמה שבאה וחולפת, כזאת ששופכת כסף לעבר כותרת מדממת, מתוך איזו תקווה רגעית שהתקציב יהפוך מאליו במטה קסם לאיכות חינוכית. כאן המדיניות והמשאבים מוצאים קרקע בשלה, שדה מקצועי ומיומן, יכולות מעולות, וקונצנזוס רחב ועמוק שמשקף הירתמות אמיתית של כל מגזרי החברה. כי אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, אלא יש הסכמה ויש נכונות להירתם, לעשות ולתת כתף לחמש היחידות.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהתכנית החדשה נבנתה בהתייעצות ומתוך הישענות על המורים המעולים שלנו. בבתי הספר מכהנים מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים, לתת בהם אמון, לתת גיבוי ולהעניק להם את התנאים הדרושים כדי לחזק את המקצוענות שלהם ביחד.

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

אדוני שר החינוך, המנכ"לית וכל אנשי משרד החינוך הנהדרים, גילה, אייל, אריאל, עופר, מוהנא, דסי חנה ונרית. זה הרגע להגיד לכם תודה. אנחנו בארץ כל כך אוהבים את הטריבונה, זה ממש הספורט הלאומי שלנו, לשבת על הגדר ולקטר, עד שלא שמנו לב שיש פה צוות מעולה של אנשים רציניים, מנוסים, מוכשרים, שעובדים קשה, בכישרון ובמאמץ. מגיע לכם היום ישר כוח ותודה מכל הלב על הזכות להיות אתכם על המגרש במשימה החשובה.

ואולי גם זו סיבה טובה לאחל לכם, ובעיקר למורים המעולים ולתלמידים הנפלאים, שתזכו לחוייה אמיתית ושלמה של הצלחה, כי כל כך חשוב שהתכנית תצליח, וכולנו ביחד נפעל כדי שהיא אכן תצליח. אז תודה רבה, בהצלחה, ושתהיה לכולנו שנת לימודים מצויינת!

הקשיבו למורים

'פעם ראשונה בחיים שלי שאני כאן', היא אמרה לעצמה במבט חסר ביטחון. נדהמתי, איך זה יכול להיות, היא הרי אחת המורות הטובות בישראל שמלמדת כבר שלושים שנה. עמדנו בכניסה למשרד החינוך וחשתי שראשה עמוס בדברים שתכננה להגיד מזמן. אבל היא המתינה בנימוס עד שיפנו אליה, רק אחרי שכל המומחים והבכירים נטלו לעצמם בטבעיות את זכות הדיבור.

בכיתה שלה היא המלכה – על פיה יישק דבר. שם אין מנהל ולא מפקח, אין תקציבים ולא רפורמות, שם זו היא לבדה חוצבת דרכים בין אתגרי החומר ובין מוחם הקודח של התלמידים. על פני המים הרוחות סוערות בתכניות ובנהלים, אבל כשדלת הכיתה נסגרת, כל אלו נשארים בחוץ. שם היא כדג במים עמוקים, שומרת על תלמידיה מפני העולם וצעד צעד מכינה אותם לקראתו.

חשבתי, איזה פספוס עצום זה, כמה ידע וניסיון יש לה שיכולים לעזור למורים אחרים לצמוח ולהתפתח ולשרי חינוך לקבל החלטות נבונות, אבל הדלת של הכיתה שלה סגורה. מערכת עצומה של בתי ספר, מחוזות, רשתות ומכללות עומלת מסביב כדי לקדם את החינוך, מנסה להשתחל דרך חלון ההשתלמויות, חוזרי המנכ"ל, ספרי הלימוד והבחינות, אבל הדלת סגורה.

מורה טובה - שנה טובה

מורה טובה – שנה טובה

חוסר האמון הוא הדדי. לא רק המורים לא מאפשרים למערכת להשפיע על החינוך, גם המערכת אינה מקפידה שמורים יהיו סביב השולחן כשהיא מקבלת החלטות. למרות שכולם יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושצריך להשקיע באיכות ההוראה, לעתים, מה שיוצא, לא בכוונה רעה, זה דיבור על המורים לא כפתרון אלא יותר כבעיה שיש לתקן, ואם אי אפשר, אז לעקוף.

צריך להודות שזה מצב בעייתי ושכולם נושאים באחריות. הסיבה העיקרית טמונה בכך שבבתי הספר מכהנים הרבה מאוד מורים, אך הם טרם פיתחו סטנדרטים בהירים של הוראה איכותית ומנגנונים מוסכמים של הבחנה. התוצאה היא שיש מורים מעולים, אבל לצדם קבוצה נכבדת של מורים בינוניים. במצב שכזה אין תועלת בלחץ ציבורי המתורגם לתוספת חפוזה של גננות, סייעות ומורים.

לכן, הגיע הזמן שמורים יפתחו בעצמם וביחד את כלי המדידה של המקצוע, כי מדידה היא לא רק בסיס של מקצוענות, היא גם תנאי למי שחפץ באמון הציבור. לא ניתן לדמיין מתן אמון ברופא שקובע טיפול בלי מדידת לחץ דם או צילום רנטגן,  בטייס שמודיע לנוסעים שאין לו ביטחון במערכות ניווט לוויניות או במורה שאינו מנטר את למידת תלמידיו כדי לתת להם מענה אישי.

כאשר מסתכלים אל העולם, אפשר להבחין שמדינות שמצליחות בחינוך בנו אמון מקצועי עמוק בין הציבור למוריו ובין מערכת החינוך למוריה. הן הפסיקו את הרפורמות הישנות שחגגו שפיכת משאבי סרק לעבר בעיה מדממת, כי הבינו שהרפורמות הללו לא חודרות עמוק, לא מאריכות ימים ולא משפרות את החינוך. במקומן, הן פתחו בדיאלוג חינוכי עמוק, משתף ומקשיב.

דמיינו לעצמכם את ראשי מערכת החינוך שלנו מזמינים ארבעים מורות ומורים לנתח את בעיות החינוך ולהקים צוותים כדי לגבש המלצות. נכון, תהליך התכנון יהיה ארוך יותר מהמקובל, אבל סיכויי המימוש ישתפרו פלאים. מי שירים את הראש ישים לב שבגלל הקדנציות הקצרות אצלנו, רק שינויים שהשדה המקצועי מזדהה עמם, משוכנע בהם וחש עליהם בעלות, הם ששורדים את מבחן הזמן.

אז לרגל שנת הלימודים העומדת בפתח, אני רוצה לאחל לנו שנדע להקשיב למורינו ולסייע להם למדוד, לתעד ולפתוח את דלתות הכיתה. אז הם יוכלו ללמד את עמיתיהם ואת כולנו הוראה איכותית מהי ולהצביע על צעדים שיעזרו לה לשגשג.

התפרסם בידיעות אחרונות, 25.8.15

חמש יחידות בחמישה צעדים

צריך לזכור שהפוטנציאל למצויינות נמצא בכל רחבי הארץ, תלמידות ותלמידים רבים שרוצים ויכולים לפרוץ דרך. אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, יש קונצנזוס עמוק סביב מהלך של מתן הזדמנות, צמצום פערים ושימור היתרון האיכותי של ישראל.

כולנו שומעים בתקופה האחרונה על כך שהממשלה הכריזה על חמש היחידות במתמטיקה כיעד לאומי. זה נכון שבשנים האחרונות נעשו צעדים משמעותיים והירידה במספר התלמידים נבלמת, אך אין בכך די. כדי שתתרחש צמיחה של ממש, תוך שימור רמת הלימוד הגבוהה, צריך להעביר הילוך. אסור להתבלבל, זה לא יקרה מאליו, עכשיו נחוצה הובלה נחושה, התגייסות רחבה והתמדה בביצוע.

צעד ראשון הוא להבטיח שכל תלמידה ותלמיד, שרוצים ויכולים, יקבלו אפשרות ללמוד ברמת חמש יחידות. זו זכותם הבסיסית וחובתנו המוסרית. כיום יש כיתת חמש יחידות בפחות מ-600 מתוך כ-900 מבתי הספר המגישים כיתה לבגרות מלאה. הפתרון הוא מורים מעולים, אך בינתיים יש להקים מגמות עירוניות ולהרחיב את התיכון הוירטואלי, שבו מורים מעולים מלמדים תלמידים מהפריפריה, דרך האינטרנט.

צעד שני הוא להכשיר את הדור הבא של מורי המתמטיקה והמדעים של ישראל. מדינתנו התברכה במורים מצויינים, חלקם הגדול עלה ארצה ממדינות ברה"מ לשעבר וכעת הם יוצאים לגימלאות. מי שנכנסים לנעליהם הם אקדמאים מצטיינים, בעיקר אנשי הייטק, שהגיעו לגיל שבו נמאס להם לעבוד עבור בעל המניות של החברה שלהם והחליטו לעשות למען לחברה שבה הם חיים.

אבן על אבן, צעד צעד

אבן על אבן, צעד צעד

יש להרחיב את תכניות הכשרת המורים המוצלחות יותר, אלו שממיינות ובוחרות את המצטיינים והמתאימים ביותר, המתקיימות בתוך בתי ספר, תוך כדי התנסות בהוראה ובליווי צמוד של מורה מעולה. חייבים להכיר בותק של אנשי ההייטק ולהעניק להם שכר לפי הדרגות המקובלות למורים בגילם, וחייבים לחבר היצע וביקוש ולדאוג להשמה איכותית ולליווי מקצועי שיסייע בקליטתם.

צעד שלישי הוא לסייע למורים לתמוך בכל תלמידה ותלמיד כדי שיצליחו. חמש היחידות זו מגמה קשה הדורשת תרגול והתמדה וכשליש מהתלמידים נושרים במעלה הדרך. הם זקוקים להוראה איכותית ולכן יש להרחיב את התכנית 'מתמטיקה תחילה' לכלל בתי הספר ולהעניק למוריהם שעות נוספות המוקדשות לתרגול בקבוצות קטנות, ולהצמיד סטודנטים שמסייעים לתלמידים בלימודים.

נדרש להעמיק את פיתוחם של כלים מקצועיים קליניים, כמו משימות דיאגנוסטיות וניתוח של שיעורים בוידאו, כדי לסייע למורים לתת מענה אישי לתלמיד. השימוש האפקטיבי בכלים הללו נעשה כאשר מורים לומדים ביחד. לכן יש להרחיב את פריסתן של קהילות מורים, להכשיר מורי רב אמן להובלתן, ולהקים 'מכון להוראה מתקדמת', שישמש מרכז מומחיות ובית מקצועי למורים המעולים ביותר.

צעד רביעי הוא לבנות שותפות עם הרשויות המקומיות ועם רשתות בתי הספר כדי שיפרסו מערך תמיכה בהוראה איכותית. הרי מורה מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל להצליח לאורך זמן כל עוד בית הספר כולו, ההנהלה, צוות המורים, הייעוץ וההורים, אינם רתומים למהלך. מכיוון שבתי הספר התיכוניים מצויים בבעלותן של הרשויות והרשתות, הן שותף טבעי ומתאים.

צעד חמישי ואחרון, אך חשוב לא פחות מקודמיו, הוא לבנות מערך תמריצים שיתדלקו את המוטיבציה להשקיע בחמש היחידות. האוניברסיטאות חייבות למצוא דרך ליצור העדפה ברורה בקבלה להשכלה הגבוהה, ומשרד החינוך צריך למדוד את בתי הספר לא רק על זכאות לבגרות, אלא גם על איכות התעודה. צה"ל עשה מהלך דומה וכיום הוא מדווח לצד שיעורי הגיוס גם על שירות משמעותי.

אבל מעל לכל צריך לזכור שהפוטנציאל למצויינות נמצא בכל רחבי הארץ, במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, תלמידות ותלמידים רבים שרוצים ויכולים לפרוץ דרך. אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, יש קונצנזוס עמוק סביב מהלך של מתן הזדמנות, צמצום פערים ושימור היתרון האיכותי של ישראל. ההזדמנות מונחת לפתחנו, אך לא לעולם חוסן, זה הזמן ללחוץ על דוושת הגז.

התפרסם ב-"ידיעות אחרונות", 22.6.15