תמונה

ראיון אישי במיוחד לגיליון סוף השבוע של "מקור ראשון"

ראיון אישי במיוחד (לינק לתמונה גדולה יותר)

ראיון אישי במיוחד ל-"מקור ראשון", 18.1.2018

ראיון אישי במיוחד ל-"מקור ראשון", 18.1.2018

מודעות פרסומת

מה דעתך על החינוך בישראל?

כאשר שואלים "מה דעתך על החינוך בישראל?", התשובה שלנו דומה מאוד לתשובתנו לשאלה "מה דעתך על המצב?" התשובה שלנו לשתי השאלות הללו היא "על הפנים". אבל אז , כששואלים אותנו, "ומה שלומך אתה?", אז התשובה היא "אצלי הכל בסדר", או על החינוך, "מה דעתך על המורה של הילד שלך?, התשובה היא "אה, דווקא יש לו מורים טובים מאוד".

ואני שואל, על מה מעיד הפער הזה בין התשובות שלנו ואיך ניתן להסביר אותו? הסבר אחד, מעניין, הוא שזה סוג של מנגנון הישרדות. כדי להתמודד עם החיים הלא פשוטים בישראל, פיתחנו לעצמנו סוג של הגנה, שיריון, ישיבה על הגדר ששומרת עלינו. אנחנו פה ולא פה. אוהבים את המדינה עד השמיים, מוכנים לעשות בשבילה הכל, אבל בתמורה אנחנו עומדים זכותנו לקטר עליה ולבקר אותה עד בלי סוף. על הפנים, הכל בסדר.

הסבר אחר, ששמעתי הוא שאנחנו פשוט אוהבים את הילדים שלנו מאוד, את המשפחה ואת הסביבה הקרובה, אנחנו מאוד מתרגשים מהמפגש האנושי, ומעריכים את העזרה ההדדית. אבל, לעומת זאת, את המערכת, את הבירוקרטיה, את הממשלה, את כל אלו אנחנו לא כל כך אוהבים לאהוב.

הרי כשאומרים חינוך את מי אנחנו באמת מכירים בבית הספר, את השומר בכניסה, את המורה של הילד ולפעמים את המנהל. זהו. זה החינוך. ואותם אנחנו אוהבים. כי הם פה בשבילנו. האמת שהם, כמונו, גם מקטרים על המערכת. ואז כשבעיתון כתוב על המחוז, על העירייה, או המשרד הממשלתי, אלו ישויות מאוד רחוקות ולא מוכרות.

מה הבעיה עם הגישה הזו שלנו, הבעיה היא שככה אין לנו באמת דרך לדעת מה נכון, מהו באמת המצב, על הפנים או בסדר? ויותר מזה, אם משהו ישתנה במצב, האם נשים לב? או שזה ייקח לנו הרבה זמן?

אז אני רוצה להגיד לכם היום, לפני שאנחנו מתחילים ממש, שאם מסתכלים על הנתונים, למי שנתונים חשובים, אז מה שרואים הוא שהחינוך בישראל, אולי תתפלאו, משנה כיוון. נכון, ההישגים עדיין נמוכים, הפערים עצומים, יש עוד דרך ארוכה, אבל המגמה השתנתה. וזה חשוב.

רואים את זה בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים וגם בתיכון. במבחני ידע ומבחני חשיבה, במדדים מקומיים ובמבחנים בינלאומיים. אותה תמונה מתקבלת. ואנחנו לא מסתכלים. לא במקרה ישראל מצליחה בשנים האחרונות להכפיל את מספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה. זה קורה כי מתרחש פה תהליך עמוק שקשה לנו להבחין בו.

המוקד של השינוי הזה, ולכן אנחנו כאן, טמון במורים. מדינות שמצליחות בחינוך הבינו כבר מזמן שמורה טוב עושה את כל ההבדל, ולכן הן משקיעות בהוראה איכותית. קל להגיד אבל קשה מאוד לעשות, ולכן חייבים להבין שכשדלת הכיתה נסגרת, שליח הציבור שלנו, מי שנמצא שם בשם כולנו, הוא המורה, והמורה הוא הפתרון.

בישראל יש מורים מעולים. מורה טוב הוא איש מקצוע קליני שמצליח לתת תשובה אישית לכל תלמיד ותלמידה בכיתה. הוא מאבחן את היכולות והצרכים של כל תלמיד, הם מציבים ביחד יעדים אישיים שאפתניים, הוא מתאים את הוראתו לדרך החשיבה ולקצב הלימוד, עוקב אחר ההתקדמות בזמן אמיתי, ונותן לכל תלמיד משוב בונה ומחזק.

מורה טובה לא סוגרת את דלת הכיתה, אלא פותחת אותה. היא מתעדת את מה שהיא עושה ומשתפת את המורים האחרים. ביחד הם מתייעצים זה בזו, משפרים ותומכים אחד בשנייה. בקהילות מורים, הם בונים את המקצוענות שלהם ביחד ומבפנים. התהליך העמוק הזה שעובר מקצוע ההוראה הוא מהפכה של ממש, ואותה אנו חוגגים היום.

פרס טראמפ להוראה איכותית, שנעניק היום נשען בדיוק על אמות המידה הללו, המבוססות על ידע וניסיון מהארץ ומהעולם. המטרה של הפרס היא להבהיר ולהמחיש לציבור מהי הוראה איכותית מתוך שאיפה לתרום במשהו כדי לסייע להגביר את האמון הכל כך חשוב שרוחש הציבור למוריו.

פרס טראמפ מוענק מאז שנת 2012 מדי שנה למורים מצטיינים מתחומי המתמטיקה והמדעים. תמיד כיהנו בין חברי וועדה הבחירה גם מורים מעולים. אבל השנה אנחנו גאים במיוחד, עלינו כיתה, בכוונת מכוון, וועדת הבחירה, הורכבה השנה אך ורק ממורים מעולים, שמרביתם נמנו על זוכי הפרס בעבר. מורים בוחרים במורים, זו בעינינו תכלית המקצוענות.

תודה רבה לכל חברי הוועדה על השירות המקצועי, על המחוייבות, ההשקעה הרבה ועל התוצאה המוצלחת.

כאשר הוועדה סיפרה לנו על זכייתו של יוסי, מיד עלה בנו הרעיון לקיים את הטקס דווקא פה. לרוב הטקס מתקיים במשרדו של ראש הממשלה, אבל הפעם חשבנו שמתאים, ונכון וראוי לקיימו כאן. מקום שבעוד תקופה לא ארוכה יהפוך להיות מוקד עליה לרגל ואבן שואבת לאוהבי לימודי הטבע והביולוגיה בישראל. חשבנו, קיווינו, ייחלנו, שנוכל לקיים את הטקס פה, רגע לפני שהמוזיאון נפתח, והקהל הרחב ייכנס בשעריו.

תודה רבה לאנשי המוזיאון שפתחו בפנינו את דלתם, תודה למשפחת שטינהרדט שבשמה נקרא המוזיאון בזכות תמיכתה החשובה, ותודה עמוקה ומכל הלב למי שחלמה, הגתה, תכננה, גייסה, הובילה, ביצעה, התעקשה וגם הגשימה. פרופסור תמר דיין.

 

*דברים בטקס הענקת פרס טראמפ להוראה איכותית 2017 שהתקיים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט לרגל זכייתו בפרס של מורה לביולוגיה.

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

האם צריך חינוך דתי בבתי הספר?

אני חילוני ולכן אני לא מפחד מהניסיון ליצוק תכנים יהודיים לתוך החינוך של הילדים שלי. אני סומך עליהם ועל החינוך שהם קיבלו בבית שהם ידעו לברור את המוץ מן הבר. הם יודעים היטב איך להגיב שכשהמורה לתנ"ך אומרת "יש אלוהים". הם מכבדים את זכותה להאמין בכך ולבטא את דעתה, אבל הם גם יודעים היטב שאין לה שום דרך להוכיח את זה ושיש רבים וטובים שחושבים אחרת.
במהלך השנים פגשתי אנשי חינוך דתיים הרואים בעבודתם שליחות ערכית מעוררת השראה. הם באמת ובתמים משוכנעים בצדקת דרכם ובמלאות עגלתם. הם שואפים להכיר לעוללים את דרך האמת שלהם. תיקון העולם מבחינתם הוא שכולנו נכיר את המורשת היהודית, נתחבר אליה, נזדהה אתה, נראה בה כשלנו ונמשיך יחדיו את שרשרת הדורות.
אני מתרגש כל פעם מחדש כשהם מאמצים את השפה ואת עולם המושגים שלנו כדי לשכנע אותנו. "ידוע מהמחקר המדעי שלערבב חלב ובשר זה לא טוב לבריאות", הם אומרים, או "כשעובדים בשבת זה ניצול סוציאלי של העובדים המוחלשים". מרגש לא פחות להקשיב לחילונים שמבחינים שבמקורות שלנו אין רק חז"ל והלכה, יש גם מוסר נביאים וצדק חברתי, ובוררים עבורנו את המדף שלנו בארון.

מלחמות היהודים

מלחמות היהודים

יש בינינו הרבה מהמשותף. אנחנו חולקים פיסת קרקע משותפת ואוהבים אותה אהבת נצח. חלמנו עליה ביחד, נלחמנו עליה כתף אל כתף ואנחנו בונים בה ביחד את עתידנו. עם זאת, אנחנו חלוקים בתפקיד של תורת ישראל בחיינו. עבור רובנו היא מורשת חשובה, מרכיב בתרבות ובערכים ופרק משמעותי בהיסטוריה, בעוד שבשביל חלקנו היא דרך חיים מחייבת.
כאשר אנשי חינוך לא מכבדים את הפער הזה, התוצאה היא שסע ושבר. "עליך להתפלל עם כוונה", אמרה המורה לבתי, ולשנייה המנהלת אמרה "לכי הביתה להחליף לשמלה צנועה יותר". כאן תפקידנו כהורים לעמוד על המשמר ולא לאפשר זאת. אינני תמים, ברור לי שמאז הרב ריינס ותנועת המזרחי, מטרתה של הציונות הדתית היא "להבטיח את צביונה הדתי של המדינה היהודית".

"להוריד דמעות כנחל" (הרב ריינס, מייסד תנועת המזרחי)

"להוריד דמעות כנחל" (הרב ריינס, מייסד תנועת המזרחי)

לכן, כולי תפילה, שיקומו אנשי חינוך חילונים, ובאותה דבקות, באותן שפתיים מתוקות ובשם אותה האחדות, יחתרו להנחיל בבתי הספר הדתיים חינוך ערכי. הם יחנכו לערכי אדם, לערכים של סובלנות, של חיים, של חירות, של שוויון, של תקווה ושל כבוד הדדי. הם יאמצו את השפה הדתית של קירוב הלבבות כדי לשכנע שהם תמיד היו שם, מנברא בצלם ועד עשרת הדברות, מחוקי הגר ועד החכם באדם שבנה בהר הבית מקדשים לאלוהי נכדיו.
אני חילוני ואינני תמים. בדעה צלולה שלחנו את ילדינו לבתי ספר משותפים שבהם היהדות ערוכה על השולחן. חשבנו שהם צריכים להכיר, להיפגש ולהכיל. זה לא פשוט, אבל לדעתנו הכרחי, כי האפשרות השנייה גרועה יותר. להסתגר בנפרד עם הדומים לנו ולהתבוסס בשלולית הצדק שלנו, זה לא פתרון, וזה לא חינוך. כך כולנו נצא קיצוניים יותר. צריך לזכור שהסבות והסבים שלנו באו לפה כדי שנהיה ביחד ואנחנו חייבים להם את המאמץ.

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

שכנים במסע בזמן – בוני בית היוצר של רוח העם

בכלל חיפשתי משהו אחר, אבל אתם יודעים, לאינטרנט יש חיים משל עצמו. נגלה לעיני טקסט קצר וישן, משום מה עיני נמשכו אליו. אולי הייתה זו הכותרת שהכריזה: "ישיבת ועד החינוך של כנסת ישראל". אני חבר בוועד החינוך של היום, זה אותו דבר? משהו לא הסתדר לי, השנה שבה הידיעה התפרסמה היא "1938", אני לא מבין, זה לפני קום המדינה, מה זאת אומרת כנסת ישראל? על מה מדובר פה?
"דר' ריגר מסר על בחינות הגמר בבתי הספר התיכוניים", כך החל הדיווח הלקוני בעגה עברית שכבר איננה. "(הוא-א"ה) עמד על דעותיהם של השוללים את ערך הבחינות בגלל המתיחות הנפשית הנגרמת לנבחנים ואופן הבחינה שבה נמדדות במידה מרובה ידיעות קלושות פחות או יותר ואף ידיעות בלתי חשובות, במקום עמידה על הבגרות השכלית, יחס לערכי רוח וכושר להשכלה כללית".
אין חדש תחת השמש, חשבתי, אז כהיום המתלוננים על הבחינות והשיירה עוברת ועולם כמנהגו נוהג. אך הדיווח המשיך, "לעומת אלו מנה (ריגר-א"ה) את החשיבות שבקונטרולה באמצעות הבחינות על העבודה בבית הספר, השפעתן המייצבת על פיתוח האינטיליגנציה בארץ על-פי מסורת משותפת והערך המעשי של תעודת הבגרות לגבי אלה הרוצים להמשיך בלימודים באוניברסיטה."
הדיווח הסתיים כך, "במסקנותיו ציין שכדאי להקל בבחינות ביחוד ביחד לחומר המכוון לכוח הזיכרון, לתת אפשרות לתלמידי המגמה ההומניסטית לבחור במקצוע מדויק אחר במקום מתמטיקה (פיזיקה, ביולוגיה), לשים לב יותר להוראת הלשון האנגלית …ניכר הצורך לחלק את הבחינות לשני חלקים כדי לנפות את חומר התלמידים בשתי הכיתות העליונות ולרכזם במקצועות מועטים ולהגביר את הפיקוח…".
מרוב שהטקסט הזה נשמע מוכר כמעט והתבלבלתי. אבל רגע, רגע, רגע, באמת היו בארץ בחינות בגרות עוד לפני שקמה המדינה? איך, מה, אני לא מבין. ומי זה בכלל דר' ריגר הזה? כך החל לו מסע מרתק ברחבי הרשת, הנה מה שהעלתה החכה..

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

שכן טוב
"מה אוכלה – חמוטל? פרי הגן מלוא הסל! מה שותה – חמוטל? מלוא גביע אגלי טל! מה לומדה – חמוטל? אל תשאל, אל תשאל, חמוטל לא לומדה כלל!". מדוע גוגל הקפיץ את השיר הזה לנגד עיניי בתוצאות החיפוש אחר זהותו של דר' ריגר המסתורי ומי זו חמוטל שלכבודה כתב ביאליק שיר ילדים שהפך להיט בגני הילדים של סוף שנות העשרים בארץ? ?
שירה קדרי-עובדיה היא הסיבה לכך. וליתר דיוק, מי שקפצה היא כתבה מרתקת שקדרי-עובדיה פרסמה ב-NRG בשנת 2014 שבה ניסתה להתחקות אחר הילדים האמתיים שמאחורי הסיפורים והשירים המפורסמים שלנו. היא מצאה שמול ביתם של חיים ומינה ביאליק בתל-אביב גרה משפחת ריגר ולה בת בשם חמוטל. ביאליק נסע לארצות הברית בשליחות של קרן היסוד ומשם הוא ומינה כתבו את השיר המופיע במכתב אל חמוטל הקטנה.
משיחה עם בתה של חמוטל, התברר לקדרי-עובדיה שאמה הייתה נוהגת לשחק מתחת לשולחן העבודה של ביאליק. הבת שירדה לארה"ב והפכה לבעלת חנות טבע ועשבי מרפא ידעה לספר על השיר ועל המכתב שאותו שמרה אמה מכל משמר. לאחר מותה של חמוטל העבירה המשפחה את המכתב אל ארכיון ביאליק וכיום הוא מוצג בחדר השינה של המשורר, שם מתקיימות עד היום פעילויות לילדים. לא בטוח שמכתב שכזה היה עובר היום בשלום, שפטו בעצמכם:

שלום רב שובך

שלום רב שובך

אבן עזרא 3
אליעזר ריגר, אביה של חמוטל, "נולד בשנת 1896 בפולין. אמו הייתה בתו של רב ואביו היה סוחר". כך גיליתי בחשש, כי הנה עוד סיפור רגיל שמכמותו הויקיפדיה מתפוצצת. אך לא, ריגר שקיבל חינוך עברי המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת שיקגו ואת הדוקטורט בפילוסופיה קיבל באוניברסיטת וינה ב-1917. איש רציני היה. בוינה של אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את פעילות תנועת השומר הצעיר.
מעניין, חשבתי. האם סבא רבא שלי, מרדכי אשר טננבלאט, הכיר את ריגר? האם הם נפגשו? סבא עבר לוינה עם משפחתו לאחר המלחמה הגדולה ועבד שם כעיתונאי. לפחות ככה מספרים במשפחה, עד שנעצר וגורש ואז הסיפור קצת מתחיל לגמגם. לא חשוב, כנראה שדרכיהם לא הצטלבו שם כי ריגר עבר לפולין לנהל את בית הספר הגימנסיה העברית 'יבנה' בלודג', שלימד בעברית בהשפעה ציונית.
בשנת 1920 ריגר עלה לארץ ישראל ועבד כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה. אחר כך לימד בגימנסיה הרצליה בתל-אביב. אז כנראה התגורר בשכנות לביתו של ביאליק. החל משנת 1928 שימש כמפקח על בתי הספר היסודיים מטעם הסוכנות היהודית וב-1938 מונה גם למפקח על בתי הספר התיכוניים. עכשיו התמונה מתחילה להתבהר, זה מסביר מדוע הוזמן ריגר לדווח לוועד החינוך באותה שנה.
מ-1935 הקים ביחד עם פרופ' בן ציון דינור את "בית הספר התיכון הניסיוני בבית הכרם". החידוש בבית הספר היה שמדובר בתיכון שש-שנתי שאמור לשמש כ-'מרכז אימונים' למורות ומורים שלומדים בסמינר. היום קוראים לזה בשמות מפוצצים כמו PDS (Professional Development School) או Teacher Residency, אבל אלו כנראה השורשים. אגב, לבית הספר הניסיוני הזה הוחלף השם והוא נקרא, 'בית הספר שליד האוניברסיטה'.
ריגר כתב ספרים ומאמרים רבים, בנושאי חינוך והוראת הלשון העברית. הוא שימש כראש המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית וערך את כתב העת לנוער של הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1947 אפילו ארגן ועידה עולמית לחינוך עברי בירושלים ונבחר לראש האיגוד העולמי לחינוך עברי. עד שבשנת 1951 קרא לו פרופ' דינור, ששימש כבר כשר החינוך של מדינת ישראל, לכהן כמנהל הכללי של משרד החינוך.
כמנכ"ל משרד החינוך ריגר פעל לקדם את חקיקתו של חוק החינוך הממלכתי של ישראל. זהו אותו חוק משנת 1953 שקובע ששר החינוך יתייעץ וידווח לוועד החינוך הלאומי. אבל ריגר לא הסתפק בזאת והוא הכין את 'תכנית הלימודים הממלכתית' שנועדה לשמש את כלל זרמי החינוך בישראל. כמה חבל שהוא לא הספיק להשלים את כהונתו מפאת מחלה קשה בה לקה.
"מותו השרה אבל כבד בין ראשי החינוך ותלמידיו הרבים" נכתב בעיתון 'דבר' עם היוודע דבר פטירתו ב-19 באפריל 1954. מודעת האבל שפורסמה בעיתונות הכתובה ציינה שמסע ההלוויה יצא מבית המשפחה ברח' אבן עזרא 3 בירושלים. מעניין חשבתי, אולי בכל זאת הם הכירו, בית משפחתי נמצא ברחוב סמוך, מרחק פחות מ-200 מטרים זה מזה.
"הוראה אינה אומנות כי אם אמנות" כתב ריגר באחד ממאמרי הפולמוס שלו. והוסיף "אמני ההוראה נמנים על בוני בית היוצר של רוח העם". אילו מילים יפות של אדם חכם, אצטט אותן בהזדמנות קרובה. נראה שהוא היה אדם נבון ומשכיל. נראה שהכיר את כתביו של שכנו משכבר הימים, המשורר הלאומי שקרא להתנתק מעולם הישיבות הדתי ולהקים מערכת חינוך הומניסטית עברית ממלכתית, תחת הכותרת "בית יוצר נשמת האומה" (בינ"ה).
איש מהפכן היה ריגר, חלוץ חינוכי אמתי. לא 'יזם' במובן של היום, שחושב שבן לילה יעשה אקזיט, בלי לדעת כלום על כלום, אלא איש ספר ועומק, חוקר, כותב ועושה. איפה ישנם עוד, באמת חבל שלא השלים את מלאכתו עבורנו.

טוב שכן קרוב

טוב שכן קרוב

התור הישראלי

"אבא, ראה את התור בקופה, זה בטוח ישראלים", אמרה לי בתי. אחרי שבוע של מסע בהרי האלפים, היה לנו מרגש שוב לטייל עם מישהו משלנו. לרגע תהיתי, איך זה שהיא מזהה ישראלים מרחוק, האם הדרך שבה אנחנו עומדים בתור היא כבר חלק מהדיוקן המשותף שלנו? נזכרתי שרק באנגלית כשאומרים תור מתכוונים לקו מסודר ומתעגל. אצלנו בעברית זה יותר גוש גועש וצוהל.
סיפרתי לילדיי שמחקר על הורים בישראל מצא שיש לנו מוסר כפול. מצד אחד אנחנו אומרים לילדים שחשוב להמתין בנימוס, אבל בעצם, בהתנהגותנו שלנו אנחנו מסמנים להם שצריך לעקוף. אמרתי להם שזה הסוד של אומת הסטרט-אפ, זו החדשנות, היצירתיות והיוזמה, זו החשיבה מחוץ לקופסא. העליתי על נס את אי הקבלה של מוסכמות ואת הנחישות לפרוץ דרך ולהגיע ראשונים.
זיהיתי פה הזדמנות חינוכית והוספתי שאפילו נשיא מכון וייצמן למדע אומר שהסטודנטים הישראלים שלו מצוינים, לא משום שהם יודעים יותר מדע, אלא כי הם עושים מדע כפי שהם נוהגים באוטו. "הם מתייחסים לאור אדום כאל המלצה בלבד", הגזמתי את המטפורה. הילדים לא קנו את המסר והביטו אליי בתדהמה כשהם מקמטים חצי פנים ומרימים גבה.

קול התור נשמע בארצנו

קול התור נשמע בארצנו

אחר כך בטיול, כשהשלט אמר "זהירות, אסור לטפס על גשר העץ הרעוע", כולם חיכו בחשש עד שתושלם בהצלחה משימת הסלפי למול המפל הזועם. רציתי לומר משהו על אומץ לב למול סכנה ועל דבקות במשימה, אבל, התחרטתי. הם התיישבו במרכז השביל סביב מעגל של חטיפים מלוחים וכריכים עם ביצה, גוערים בילדיהם כדי להתגבר על עוצמת השיר ברמקול הנייד.
במקום אמרתי, "ילדים, אתם יודעים, זו תגובת נגד, כי שום דבר טוב לא צמח לעם ישראל מתכנון מסודר ועמידה בתלם, בוודאי לא כאן באירופה". מיד המשכתי לנבור בטראומות העבר וגייסתי לצדי את יציאת מצרים שנעשתה כהרף עין, את "נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני, ואפילו את הדוידקה, אותה מרגמה מופלאה שאומרים שפותחה באישון ליל והצילה את ירושלים.
"אבא, אתה מתבלבל לגמרי", אמר בני הבכור. "מה עניין שאריות החביתה על השביל להר סיני? מה שאנחנו רואים פה זו לא מצוינות ולא מכון וייצמן, זו סתם חוצפה והתנהגות פרועה ולא מכובדת". מכאן השיחה זרמה כשהם מסבירים שמאחורי ההמצאות הטכנולוגיות והגילויים המדעיים, האקזיטים ופריצות הדרך, עומדים אנשים שהשקיעו שנים מחייהם, ללמוד ולחקור.
אמרתי שהם צודקים ומה שנראה מבחוץ כהברקה של רגע, הוא בעצם מסע ארוך ועיקש שכרוך במאמץ והתמדה, בתרגול ובאימון. הוספתי שחייבים להתמודד, להתגבר על קושי, ללמוד להיכשל ולדעת לקום מחדש. "זה מסע נחוש של למידה מתמדת, מחמש יחידות במתמטיקה בתיכון, דרך לימודים באוניברסיטה, וכל הזמן להמשיך ללמוד", נאמתי בשצף גובר.

ה-"דוידקה" וחבר. המרגמה היצירתית קיבלה את שמה לכבודו של מי שפיתח ותכנן אותה וניצב כאן לצדה – דוד ליבוביץ', שעמד בראש מחלקת פיתוח הנשק של הפלמ"ח.

"יש כאן שתי מדרגות", הגברתי הילוך בנמרצות. "המדרגה הראשונה היא ללמוד ולדעת, הרבה, לעומק, כל הזמן עוד ועוד. המדרגה השנייה היא ליצור ולחדש, לחפש פתרונות, להאמין שאפשר ולא לוותר". במורד הנחל השיחה קלחה, דיברנו על זה שיש שמתבלבלים, אלו שמחפשים קיצור דרך ומסלול עוקף ללמידה משמעותית, ואלו ששוקעים בלימוד בעיות העבר ולא מצליחים לחדש וליצור.
לאחר יומיים שמנו את פעמינו אל שדה התעופה לשוב ארצה. חצינו את בדיקות הביטחון המייגעות ומצאנו עצמנו כלואים בקצה הטרמינל ממתינים למטוס שהתעכב. שוב תור צפוף ורועש, שוב צעקות. לפתע הבחנתי בשניים מילדיי ישובים על הכיסא השמור לנכים. אמרתי להם "רק יומיים וכבר שכחתם את שיחתנו?" בתי, בלי להתבלבל השיבה, "אבא, אתה רואה פה נכה? כשיבוא, נפנה".

מפתח המצוינות לשיוויון הזדמנויות

דברים במסיבת עיתונאים לרגל ציון שיא במספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה (משרד החינוך, 8.2.2017): 

לינק לוידאו

"כולנו פה מרגישים היום גאווה גדולה, ובצדק, בלימת ההידרדרות בחמש היחידות, זו באמת נקודת אור די נדירה. ההתגייסות של רבים וטובים למהלך מדהימה ומרגשת, כולם נותנים כתף, עובדים בשיתוף פעולה, בדיאלוג, באמון. העשייה המשותפת מצד אחד, וההובלה הנחושה של המשרד מצד שני, הם בלב נוסחת ההצלחה.
אבל היום אני רציתי להכיר תודה למרכיב לא פחות חשוב במשוואה, והוא המורים. צריך לזכור ולהזכיר שכשדלת הכיתה נסגרת, אז מתרחש הדבר הכי החשוב, כי מי שעושה שם את כל ההבדל הם מורים מעולים, שהם שליחי הציבור של כולנו.

מדברים חינוך עם הידיים

מדברים חינוך עם הידיים

אני אומר את זה כי במדינה שלנו אנחנו כל הזמן מקטרים ומתלוננים, מבקרים ומאשימים. זה כנראה חלק ממנגנון ההישרדות שלנו. וכך יוצא שמשום מה קשה לנו לפרגן לאחרים. מרוב טרוניות, אפילו קשה לנו להבחין כשמשהו משתנה, לוקח לנו זמן לשים לב כשמתרחש שינוי לטובה.
דווקא לכן, חשוב לי לומר שבמסע הארוך הזה שהיום אנחנו מציינים בו אבן דרך חשובה, אנחנו חייבים לציין שההידרדרות הזו נבלמה גם, אם לא בעיקר בזכותם של מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה.
אני לא יודע אם אתם יודעים איזו מהפכה המורים עושים. מורים ותיקים ומורים חדשים שמגיעים היום בכמות ובאיכות יוצאות דופן. המורים החליטו, כל אחד וגם ביחד, לקחת אחריות על כל תלמיד ותלמידה. הרי בשביל זה הם בחרו במקצוע ההוראה. הם נמצאים שם בשביל התלמידים שלהם כל יום מחדש, גם כשקשה, וללמוד בחמש יחידות זה קשה. אבל הם מאמינים בכל תלמיד, מציבים לו יעדים גבוהים, ושומרים יד על הדופק כדי לתת מענה אישי לקשיים בזמן אמיתי.
בשנים האחרונות, וזו ממש פריצת דרך פדגוגית, המורים עובדים ביחד בקהילות מקצועיות, הם נפגשים בכל שבוע, משתפים אחד את השני בקשיים של התלמידים שלהם, הם מתייעצים איך להתמודד, איך לשפר. הם בונים מבפנים וביחד את המקצוענות שלהם. זה מה שמדינות שמצליחות בחינוך עושות, וזה בדיוק מה שעושים המורים למתמטיקה ומדעים בישראל.

לינק לוידאו

אבל, המשימה שלנו עדיין לא הושלמה. עכשיו כולנו חייבים לאפשר את מפתח המצוינות הזה גם למי שאין לו מסלול עוקף בחיים. עכשיו אנחנו צריכים לפתוח שערים לפריפריה כמו למרכז, לערבים כמו ליהודים, כי אנחנו מוכרחים להוכיח שהרחבת המצוינות היא לא רק משימה חינוכית, אלא בישראל היא גם שליחות חברתית של שוויון הזדמנויות וצמצום פערים.
בשם רבים מהשותפים לדרך, היום זו הזדמנות מאוד נעימה להודות לשר החינוך על ההובלה המרשימה ועל שותפות האמת. למנכ"לית המשרד, למוהנא, לגילמור, לנרית, לצביקה, ולכל צוות המשרד, למחוזות, לרשויות, לרשתות, שעושים עבודת קודש במסירות ובכישרון.
אני רוצה לקוות ולייחל שעכשיו ביחד נצליח להציב את המהלך החשוב זה על יסודות איתנים, שנקים לו תשתיות מקצועיות עמוקות ושנשכיל להשקיע במורים ובאיכות ההוראה, כדי שהבלימה תהפוך לצמיחה, ושהצמיחה תעמיק שורשים ותימשך לשנים ארוכות."

אור בקצה המדרגות

השלום, העוני והגזענות, כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחריו, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעברם, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.

הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.

במשך שנים רבות מדי התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר, כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת, זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר, הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה? רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו שמאפשר גם לתרום מים לשכנינו.

באותה שיטה נפרסים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחבר את הפריפריה. כך נבנית תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. בנחישות של ממשלה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.

לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות.

שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז הוא לא חשב שהתלמידים צריכים ולא האמין שהם יכולים. כמו כולם הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים מסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש מתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש באנגלית ושנציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם אתם.

כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. מה שאני רוצה לומר זה שהרבה מאוד תלוי בשילוב של מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה. השיטה שאני מציע היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד. אם נהיה מספיק זריזים ויצירתיים, אם רק נשכיל להניח את הציניות והמחלוקת בצד, אולי נצליח ביחד להזיז הרים גדולים.

איזה בית ספר היית רוצה לילד שלך?

האם שאלת את עצמך אי פעם איזה בית ספר היית רוצה שיהיה לילד שלך? עצוב שאנחנו מקדישים יותר זמן ומאמץ למצוא מלון לחופשת קיץ מאשר לבחירת השותף האסטרטגי שלנו לשנים ארוכות לחינוך הילדים. ובכלל, מה אנחנו יודעים על בית הספר, במה הוא מאמין, במה הוא טוב ולאן הוא יוביל את הילד שלי?

מי שחושב שכל בתי הספר בארץ הם אותו דבר, טועה בגדול. בישראל אין הסכמה על מטרות החינוך ולכן למנהלי בתי הספר יש חופש פעולה רחב מאוד. נכון שתכנית הלימודים היא ארצית ובחינות הבגרות אחידות, אבל מתחת לפני השטח המגוון חוגג. שוחחתי עם חמישה מנהלי בתי ספר על תפיסת עולמם, שפטו בעצמכם.

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

"המטרה שלי היא לדחוף אותם להתאמץ להגיע הכי רחוק שהם יכולים", אמר הראשון. "הם לא רגילים להשקיע וצריך לפתח אצלם הרגלי למידה. הם צריכים להאמין בעצמם, הם חייבים להצליח ואנחנו שם בשבילם". ומה עם ערכים? שאלתי. הוא השיב: "ברור, שאיפה למצוינות, סקרנות, מאמץ, ספקנות, כולם ערכים חיוניים שאנחנו מקדמים כחלק מהלמידה".

המנהלת השנייה פתחה ואמרה: "השאיפה שלי היא לדעת להתחבר לכל ילד וילדה. הם לא באים באותה מידה, כל אחד עם הייחוד שלו, היכולות והקשיים שלו". את מתכוונת לומר שעל חלק מהם אתם מוותרים? תמהתי . "לא כולם צריכים ללכת בתלם האחיד ולא כולם יכולים להצטיין", היא השיבה. "אנחנו מחפשים את נטיות הלב שלהם וזורמים אתם, בדרך ובקצב שלהם".

"התפקיד של החינוך הוא לפתח זהות", הסביר המנהל השלישי. איזו זהות? ביררתי. "זהות יהודית, ציונית גאה, של אהבת הארץ ושל תורת ישראל", הוא ענה מיד. "הם צריכים להכיר ולהוקיר את מורשת עמנו ואת הערכים החשובים שהבאנו לעולם. הם חוליה בשרשרת הדורות ועליהם להמשיך לשאת בנטל כשהם בטוחים בעצמם ומאמינים בצדקת דרכנו המשותפת".

המנהל הרביעי אמר: "אני מאמין בניהול לפי ערכים ובחינוך ערכי. המערכת דוחפת חזק מדי לניהול לפי יעדים, להישגים לימודיים ולמבחנים ומדידה. אצלי לעומת זאת, מה שחשוב זה להכיר את האחר ממך, להתנדב, כבוד לזולת ודרך ארץ". ואיך תדע בסוף השנה שהצלחת? הרמתי גבה. "אינך מבין", הוא סנט בי, "כשהלב במקום הנכון, אתה יודע שהצלחת עוד לפני שהתחלת".

"לא, לא, לא ולא", אמרה החמישית. "במאה ה-21 החינוך צריך להתמקד במיומנויות ללמידה ובחשיבה ביקורתית. התלמידים צריכים לדעת להתמודד עם דילמות ולראות צדדים שונים". שאלתי – אין נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי? "כל אחד שופט לפי אמות המידה שלו", היא השיבה. "ראה איך העם נחצה בפרשת החייל מחברון, התפקיד שלנו הוא לתת כלים, לא להחליט בשבילם".

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

חמוש בתובנות המנהלים שאלתי חברים מה הכי חשוב להם וכולם השיבו תשובה זהה: "הכל חשוב". אמרתי להם שזו תשובה מתחמקת וביקשתי בכל זאת שיבחרו אחד. הדיון סער והתלהט.

"כדי למצוא מלון לחופשה יש אתרי אינטרנט עם השוואות וחוות דעת, אבל אין כאלו על בתי ספר, אז איך נדע לבחור?", אמר אחד. "גם אין על רופאים ובכל זאת אנחנו יודעים לשאול ולהתעניין", אמרה השנייה.  "המידע קיים ונגיש, משרד החינוך מפרסם תמונה חינוכית על כל בית ספר", אמר השלישי. "ואם נדע, בכלל יתנו לנו לבחור, או שיכריחו אותנו ללכת לפי אזור הרישום?", קיטר הרביעי.

אוף, חשבתי, ככה זה אצלנו, דמדומי הקיץ, רגע לפני שהשגרה חוזרת ומחשבות יפנו מקום לעשייה. אולי זהו רגע אחרון לשאול את עצמנו באמת, איזה בית ספר היינו רוצים לילד שלנו?

מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה