תנועת המטוטלת בעולם החינוך

שתי מדינות מהמובילות בעולם בהישגי החינוך שלהן, קנדה ופולין, פעלו באופן דומה להניע את השיפור במערכת. בתוך עשור הן קפצו אל פסגת החינוך הגלובלי, עם שיעור גבוה של תלמידים מצטיינים, ופערים נמוכים. אליה וקץ לה, בשתי המדינות הציבור לא הזדהה עם השינוי ולא חש בשיפור. הממשלות שעלו לשלטון לאחר מכן ביקשו להחזיר את המטוטלת לנקודה מאוזנת יותר.

במחוז אונטריו בקנדה, כיהן דלטון מקגינטי, יושב-ראש המפלגה הליברלית, כראש הממשלה בין השנים 2003-2013. מערכת החינוך של אונטריו דומה לישראל בגודלה ואופייה, וגם שם הישגי החינוך היו נמוכים והפערים גדולים. כדי לגבש את הרפורמה, הממשלה פתחה בדיאלוג עם ההורים וארגוני המורים. ביחד, הם הסכימו על יעדים משותפים.

כדי להוביל את הרפורמה הוקמה יחידה מיוחדת במשרד החינוך, שהורכבה לצד אנשי המשרד גם ממנהלי בתי ספר וחוקרי חינוך. בכל בית ספר מונה 'רכז הצלחת תלמידים' שתפקידו היה לעקוב אחר ההתקדמות של כל תלמיד ולהניע את תהליכי השיפור. תכנית הלימודים שונתה כדי שהתכנים יהיו יותר רלבנטיים ומחוברים לעולמם של התלמידים.

בפולין, כיהן דונלד טוסק, יושב-ראש מפלגת 'הפלטפורמה האזרחית', כראש הממשלה בין השנים 2007-2014. רפורמת החינוך שלו כללה הקמה של חטיבות ביניים ושינוי של תכנית הלימודים. שרת החינוך, קתרינה האל, טענה שילדי גיל הביניים נזנחו, ליסודי הם גדולים ולתיכון קטנים מדי. דווקא בגיל שבו הם מגבשים את זהותם, הם זקוקים למיומנויות שמתאימות לגילם.

חטיבות הביניים (שבכוונה לא נקראו 'ביניים' אלא ג'ימנזיום) משכו אליהן מנהלים ומורים שהיו חדורי מוטיבציה להוביל ולשנות. במקביל, משרד החינוך ביצע שינוי מקיף בתכניות הלימודים ובבחינות. עד אז הלימוד היה בעיקרו טכני ונטול הקשר. יחידת הרפורמה במשרד החינוך מנתה 100 חוקרים ומורים שמשימתם הייתה להפיח חיים בלמידה ולהפוך אותה רלבנטית לחיי התלמידים.

ההישגים בשתי מערכות החינוך הללו הגיעו במהירות. באונטריו, היעדים שהוסכמו בין הממשלה, ההורים והמורים הושגו מעל למצופה. במבחני פיז"ה הבינלאומיים, אונטריו הגיעה לחמישייה הראשונה בעולם בקריאה ובמדעים ולעשיריה הראשונה במתמטיקה. פולין הגיעה במבחני פיז"ה ב-2012 לעשיריה הראשונה בקריאה ובמדעים וב-2018 למקום ה-10 במתמטיקה.

שני ראשי הממשלות הללו נבחרו למספר קדנציות, ואחרי יורשיהם התחלף השלטון. באונטריו מאז 2018 מכהן כראש ממשלה דאג פורד, יושב-ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית. בפולין משמש בתפקיד מאז 2017, מטוש מורביצקי, יושב-ראש מפלגת הימין, 'החוק והצדק'. שניהם מובילים מדיניות חינוך של 'חזרה לבסיס' ששמה דגש על מיומנויות יסוד בתחומי הליבה.

באונטריו, כחלק מקמפיין הבחירות, הממשלה החדשה הכריזה שתיתן משקל גדול יותר לבניית ידע ומיומנויות למידה. היא עוררה בקרב ההורים נוסטלגיה לדרך שבה הם למדו כילדים, והצליחה לשכנע אותם שלמידת חקר, קבוצתית ואינטגרטיבית, היא שטחית. מיד כשנבחרה, הממשלה חייבה לימודים מרחוק יום בשבוע (עוד לפני מגפת קורונה) והנחילה מבחני רישוי למורים, מה שגרם לארגוני המורים לצאת לרחובות.

בפולין, חטיבות הביניים בוטלו. התחושה הציבורית הייתה שיותר מדי מעברים בין בתי ספר גורמים לילדים טראומה מיותרת. הם אולי מוכנים למבחנים הבינלאומיים, אבל לא מספיק לתיכון. ביטול החטיבות גרם לבתי הספר היסודיים והתיכונים להיות צפופים יותר, כי הם היו צריכים לקלוט תלמידים ולפתוח כיתות. מורים רבים התקשו להתמודד ופרשו מהמערכת.

זו דרכו של החינוך, המטוטלת נעה ימין ושמאל, וכל ממשלה רוצה לשנות ולהתאים לתפיסת עולמה. האם השינויים האחרונים בקנדה ופולין ישפרו, יפגעו, או כלל לא ישפיעו על הישגי החינוך שלהן? תשובה לכך נדע לאחר שנתוני מחקר פיז"ה מ-2022 יתפרסמו בסוף השנה, וגם אז נמשיך להתווכח.

יומן מסע מביקור במערכת החינוך של אונטריו ("הגיע זמן חינוך", 7 באפריל 2019)

יומן מסע מביקור במערכת החינוך של פולין ("הגיע זמן חינוך", 16 בנובמבר 2021)

שבים לחינוך

פעם, אנשי מקצוע היו אנשים מאוד בודדים. בחדרם הסגור הם היו משחיזים את מיומנותם, לילה ויום. לקוח תורן היה מופיע מדי ערב כדי לקבל את מרכולתו ולעתים פתח עמם בשיחה קצרה ומנומסת. אושר חבוי הציף אותם כאשר הוא חייך למראה פירות עמלם. הם הרגישו סיפוק, אך בתוך תוכם הם ידעו שאינם יודעים באמת. הם לא ידעו האם מלאכתם טובה.

כאלו היו גם פעם המורות והמורים. כשדלת כיתתם נסגרה הם היו לבדם. רק הם ותלמידיהם, הספר, הלוח והגיר, בלי שאף אחד ראה. את קסם החינוך הם רקחו בינם לבין עצמם וכששיעור הצליח הם שבעו נחת וחזרו עליו בשנה הבאה. כשהצליח פחות, הם חזרו הביתה כדי לטקס עצה ולשפר. כך הם למדו רק מתוך הניסיון של עצמם וקיוו בכל ליבם שתלמידיהם יתקדמו ויצליחו.

באופן שכזה התפתח שדה החינוך כולו, כארכיפלג עצום של איים בודדים המנותקים האחד מהשני. וכדרכם של איים בודדים, כל אי בנה זהות משל עצמו, גיבש אופי וחיזק גאוות יחידה. כל בית ספר, כל עיר וכל מחוז, היו משוכנעים מעל כל צל של ספק, שהם יחידים ומיוחדים. כל מדינה ידעה להסביר שאצלה זה אחרת, שכאן זה שונה.

אבל אז העולם החל להיפתח. מחסומים של שפה ותרבות הוסרו, אנשים החלו לעבור ממקום למקום והתחילו לדבר אחד עם השני. פתאום הם החלו לתעד ולשתף, הקימו קהילות חדשות ובנו ערוצי תקשורת כדי ללמוד ביחד ולשפר ביחד. כשהם הביטו אחד על השני הם לפתע מצאו גם נקודות דמיון והחלו לגבש מדדים וסטנדרטים משותפים. ברגע הזה הם כבר לא היו בודדים יותר.

התהליך המופלא שבו מקצוע הופך מאמנותו של יחיד סגולה נערץ, לכדי קליניקת ידע מעשי של קהילה שבונה ביחד את המקצוענות שלה מבפנים, זה התהליך שבו שרוי כיום מקצוע ההוראה. זהו רגע מרגש – רגע של התחברות שבו אנשי חינוך פותחים את הדלת כדי למצוא את השותפים שלהם למסע. מקרוב ומרחוק הם לומדים זה מניסיונו של זה, ופוסעים כתף אל כתף בדרך משותפת.

לכן, הנחנו שבשלה העת ליצור את סדרת הספרים 'הוראה איכותית'. סברנו, יורם הרפז ואני, ביחד עם אנשיו הנהדרים של מכון ברנקו וייס, שנבנה אצל אנשי החינוך בארץ 'רעב' מקצועי הולך ומתגבר ללמוד מניסיונם של אחרים. חשבנו שזו זכותם של אנשי החינוך שלנו להיחשף למיטב המחקרים והתובנות בעולם החינוך כיום.

הסדרה שחוגגת כעת מניין, מביאה בפני הקוראים הישראלים מגוון עשיר של זוויות מבט מאזורים שונים בעולם החינוך. כל ספר בנפרד והסדרה כולה יחדיו, מאפשרים למורים ולמורות להיפגש עם חשיבה חכמה ופורצת דרך. בדרך זו, אנו מקווים, שהשיח החינוכי בישראל יוכל להתבסס יותר על הידע הרחב והעמוק שמתפתח בתחום גם במדינות אחרות.

זו הזדמנות מצוינת להודות ליורם היקר, החד והמוכשר, לאביב ולמכון ברנקו וייס ולאייל ולמשרד החינוך על השותפות האמיצה, ולאחל לכל המשתתפות והמשתתפים בכנס המיוחד הזה, שתזכו לשתף ולהכיר ושתשכילו למצוא נתיבות ללמידה ולעשייה משותפת."

(ברכה שכתבתי למשתתפות ולמשתתפים בכנס השנתי של מכון ברנקו וייס, "שבים לחינוך", 2021)

איך לעשות שינוי חברתי בישראל שגם יצליח?

"זוכרים את משבר המים, את העישון במקומות ציבוריים ואת ההידרדרות במספר לומדי חמש יחידות? איך הבעיות הללו נפתרו? כיצד בעיה שנדמה היה לנו שהייתה ותהיה אתנו תמיד, לפתע פתאום נעלמת מחיינו? היום כשאנחנו נמצאים כאן ביחד בפתחו של מהלך משותף חדש, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, מהי הנוסחה לשינוי שמצליח בישראל?

יש פה בקהל חוקרים ומדענים, התשובה שלהם היא ברורה: 'לו רק נלמד את הבעיה לעומק, נבין את הסיבות והגורמים, נוכל להציע למקבלי ההחלטות פתרון מבוסס ראיות'. יש כאן גם אנשי פיתוח טכנולוגיה והתשובה שלהם שונה: 'לו רק נפתח פתרון יצירתי וחדשני שיזעזע את אמות הספין של המערכת, כשהאבק ישקע היא תמצא שיווי משקל חדש וטוב יותר'.

נמצאים אתנו אנשי פילנתרופיה וארגוני חינוך, הם בכלל משוכנעים שהתשובה נמצאת בתכניות, יכולות, כלים וחומרים. לכן הם משקיעים בצד ההיצע ובטוחים שהקהל מיד ישתכנע לצרוך את מרכולתם. מאידך, יושבים כאן אנשי תקשורת ומדיה שחושבים שהתשובה נמצאת בצד הביקוש. לכן הם יוצרים מסעות פרסום ושיווק שמשפיעים על המודעות, התודעה וההתנהגות של הציבור.

אני רואה מולי גם אנשי ממשל, הם בדרך כלל סבורים ששינוי מגיע מחוק ותקנות שקובעים את הכללים של מותר ואסור. הם מנסחים הנחיות וסטנדרטים, מגדירים מה צריך ורצוי ומקיימים פיקוח ובקרה. מצד שני, אנשי כלכלה ותעשייה סבורים שכמה שפחות התערבות ובירוקרטיה וכמה שיותר תמריצים, הם אלו שמניעים את היצירה האנושית לכיוונים טובים.

נשמע מורכב? במצב שכזה הכי פשוט להגיד 'כולם צודקים' ולהתקדם הלאה. אבל זו תהיה השתמטות קלה מדי. זו תהיה בריחה מלהתמודד עם השאלה איך שינוי מתרחש באמת. משום שכמו הפערים בחינוך, תאונות הדרכים והפקקים בכבישים, ישנן בעיות שאין מי שלא רוצה לפתור אותן ולמרות כל הרצון הטוב, המשאבים העצומים והעשייה הרבה, הן לא נפתרות, מדוע?

וזה עוד יותר מורכב, כי איינשטיין אמר שזו אי שפיות לעשות שוב ושוב אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. אבל אז באו הבחירות הרביעיות ולמרות שלא שינינו דבר בהצבעותינו, בפעם הרביעית התרחש שינוי. איך זה קרה? איך לפעמים אותן פעולות ממש משמרות מצב ובפעם הנוספת המצב פתאום משתנה? האם זה קשור לעייפות החומר והרוח, או בכלל למומנטום שנבנה?

היום אנחנו כבר יודעים יותר טוב מה מניע שינוי שמצליח. היום נכתבת ספרות שנכנסה לעומקם של תהליכים ומנתחת את הגורמים להצלחה. המסקנה היא ששינוי דורש את כולם ובלב ההצלחה נמצאת ההבנה שאף אחד לא יכול לבד. החוקרים והיזמים, המייצרים והמשווקים, המתכננים והמבצעים, כל המעגלים חייבים לפעול בדיאלוג ובתיאום.

TOP15

קל להגיד, אבל קשה לעשות כי זה מחייב הקשבה וענווה. הרי כל מעגל משוכנע בצדקת דרכו ולכל אחד תפיסת העולם שלו, השפה והקצב שלו. איך מגיעים למצב שבו ממשיכים לעשות וביתר שאת, תוך הכרה בחשיבות ובתרומה של כל האחרים? כיצד אפשר להתגבש ביחד כדי לממש חזון משותף ומוודאים שכל המעגלים פועלים בהרמוניה?

לשם כך אנחנו נמצאים כולנו כאן ביום 'אחרי החגים'. היה לנו חשוב להיפגש דווקא היום כי אחרי החגים זו צומת. זו נקודה שמגיעה אחרי שהיה לכולנו הרבה זמן לחשוב לאן פנינו. החגים היא תקופה של חשבון נפש שבסיומה יעדים חדשים והחלטות חדשות. זהו רגע של בחירה שכולנו לוקחים מאוד ברצינות.

לכן הזמנו את כולכם להגיע לכאן, לבית של 'שיתופים', מקום מיוחד שמוקדש למפגש בין מי שביחד יכולים להניע שינויים גדולים. אם נצליח, תבלו פה הרבה בשנים הקרובות. מכאן ביחד נצא לדרך שבה לא נקרא יותר כותרות על 'שוב תלמידי ישראל נכשלו במבחנים הבינלאומיים', או 'דוח מבקר המדינה קובע שמערכת החינוך לא מכינה למיומנויות הנדרשות במאה העשרים ואחת'.

מכאן נפעל ביחד להרחיב את מעגל המצוינות בחטיבות הביניים. ביחד נאפשר לכל תלמיד ותלמידה שנכונים לאתגר המצוינות, במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, תלמידים ותלמידות, לבחור בדרך שתאפשר להם להגיע הכי רחוק שאפשר. אני מאחל לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנה של בריאות טובה, התחלות חדשות וחלומות שנגשים ביחד".

* דברים שניסיתי לשחזר ממה שאמרתי היום בפתיחת מפגש שותפים לדרך להכרות עם מהלך 'טופ 15' להרחבת מעגל המצוינות בישראל, 30.9.2021.

הזדמנות לחינוך ביום שאחרי משבר קורונה

זה לא סוד שמערכת החינוך שלנו תצא מהמשבר הזה במצב לא טוב. המערכת מכווצת, חבוטה, ובעיקר היא מאוד תשושה. אלו היו חודשים ארוכים, שבהם מורות ומורים נמתחו עד הקצה. בין קפסולות לזום, בין הבית לבית הספר, בקפיצות מהיום למחר, עם מתווים מחלפים. ככה ברור שאי אפשר לעשות חינוך.

הילדים שלנו יחזרו אל הכיתות עם פערים לימודיים, חברתיים ורגשיים. צריך להבין את זה ולקחת על זה אחריות. זה לא ייעלם ככה פתאום רק כי חזרנו. הם פתחו פער עצום למול החומר והם לא מוכנים להמשך. עם חצי תעודת בגרות, מי בשוק העבודה יקבל אותם? הפערים התרחבו גם בין התלמידים, בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים. אלו דווקא פערים שכן צריך להדביק.

והאמון של הציבור במערכת נסדק. מטס חיל האוויר לא עבר מעל בתי הספר ביום העצמאות, מורה לא הדליקה משואה בהר הרצל. החינוך שלנו תלוי באמון של הציבור, וגם זה פער שחייבים לשקם.

אבל יש גם פער נוסף שנחשף במשבר הזה, ובפער הזה טמונה הזדמנות גדולה. זה הפער בין מה ואיך שלומדים בבית ספר ובין העולם האמתי שבחוץ. איך לומר את זה, לילדים משעמם, הם חושבים שהרוב לא רלבנטי לחיים שלהם, ואנחנו יודעים את זה מזמן. אבל בכל זאת אנחנו מכריחים אותם ללכת כל בוקר מחדש לבית הספר, לעבור את השומר, לשמוע את הצלצול ולהתיישב בשקט בכיתה. המורה מכתיבה והם מעתיקים, היא מסכמת והם משננים.

אבל – כשהם עברו הביתה לזום, המסגרת החיצונית הזאת נעלמה. רק תלמידים עם מוטיבציה פנימית עמוקה,  רק מורים מאתגרים ומרתקים, הם אלו שהמשיכו להשקיע, הם אלו שלא שקעו אל תוך פיתויי האינסטגרם ואל הנטפליקס.

שיחה עם שר החינוך יואב גלנט על החזון והתכנית לחינוך ביום שאחרי משבר קורונה, כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה 2020

מי שמביט אל מה שהמורים המדהימים האלו עשו במהלך המשבר, חייב להוריד בפניהם את הכובע. הם לא נבהלו מהקושי. בקבוצות לימוד קטנות, עם פחות שעות לימוד, הם החליטו באומץ להעדיף איכות על כמות. במקום לכסות עוד ועוד חומר, כזה שהיום נלמד ומחר נשכח, הם הפעילו שיקול דעת מקצועי ובחרו רק את מה שחשוב באמת ונכנסו לעומק, כדי שהילדים יבינו ויחשבו בעצמם.

אז ביום שאחרי המשבר, והוא הולך ומתקרב, מחכה לחינוך בישראל אתגר עצום, אבל גם הזדמנות גדולה. מעומק הקושי אפשר לבנות מחדש. לפני הכל, הגיע הזמן שנשאל את התלמידים, את ההורים ואת המורים, מה אתם רוצים, מה אתם צריכים, לאיזה חינוך אתם מייחלים?

זה הזמן לשלב כוחות, לתת גיבוי ואמון, כי החינוך חשוב לכולם והוא שייך לכולם. אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. צריך לשבת ביחד, לגבש חזון משותף ולהסכים על דרך. זה מה שנתחיל היום, זה הנושא של המושב שלנו, והתזמון שלו אינו מקרי. כי עכשיו זה הזמן להכין תכנית רצינית ועמוקה לחינוך ביום שאחרי. אחר כך לא יהיה זמן.

*דברי פתיחה במושב החינוך של כנס קיסריה 2020, המכון הישראלי לדמוקרטיה

הדור האבוד VS. יהיה בסדר

צפירות סירנה מגיעות מהעולם לגבי השפעתו של משבר קורונה על החינוך. בולט במיוחד דוח חדש של חברת מקינזי המציג תחזית עגומה במיוחד לעתידה של ארה"ב. לפי הנתונים המוצגים בדוח 'בעקבות משבר קורונה הפערים בין תלמידים לבנים לתלמידים היספנים ושחורים מתרחבים מאוד'. המסקנה היא שלמשבר הנוכחי תהיינה השלכות כלכליות וחברתיות הרסניות לטווח ארוך.

מקינזי נתחו את מידת ההצלחה של הלמידה מרחוק בארה"ב. הם בחנו זאת דרך ארבעה מדדים: נגישות למחשב ולאינטרנט, איכות ההוראה מרחוק, התמיכה שהילדים מקבלים בבית ומידת המוטיבציה והאחריות שלוקחים תלמידים על למידתם. לפי המדדים הללו מתקבלת תמונה מורכבת ומאוד מעניינת.

תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות ממוצעת ומעלה (32%), המשיכו להתקדם בלימודיהם, אך בקצב אטי יותר מאשר קודם. תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות נמוכה (48%), נעצרו במקום וסיימו את השנה במצב שבו השיקול הפדגוגי הנכון הוא להשאיר אותם כיתה. ישנם תלמידים רבים (20%) שלא קיבלו הוראה מרחוק בכלל, ובתוכם יש כאלו שהפכו מנותקי קשר מבית הספר.

כדי להבין עד כמה המצב חמור בארה"ב, הדוח מציין שב-28 מדינות (States), שבהן לומדים כמחצית מתלמידי ארה"ב, הוראה מרחוק לא הייתה מדיניות שהוכתבה מלמעלה. כלומר, כל מחוז וכל בית ספר החליטו האם להמשיך ללמד וללמוד, או לשלוח את המורים והתלמידים הביתה. בפועל, בתי ספר רבים נסגרו במרץ והפסיקו את המענה החינוכי עד סוף שנת הלימודים.

הבעיה היא כללית והיא חוצה אזורים ומגזרים, אבל היא חריפה מיוחד בקרב קהילות מוחלשות. רק 60% מהתלמידים ממשפחות עניות משתתפים בלמידה מרחוק, לעומת 90% מתלמידי המשפחות המבוססות. בהנחה שבתי הספר ייפתחו בינואר 2021, לפי הדוח 'ההערכה היא שתלמידי ארה"ב יפסידו 7 חודשי לימודים, בפער ניכר בין תלמידים לבנים (6 חודשים) לשחורים (10.3 חודשים)'.

הדוח מנתח גם את ההשפעות הצפויות על נשירה מבית ספר, ומזהה אפשרות סבירה שהנשירה תגבר משמעותית, במיוחד בקרב תלמידים מקהילות מוחלשות. לפי החישובים של מקינזי, התוצאה המצטברת של הפסד הלמידה ושל הגברת הנשירה תהיה הרסנית במונחים כלכליים למשפחות רבות ולארה"ב כולה.

למשל, בשנת 2040, כאשר מרבית תלמידי בתי הספר של היום יהיו חלק משוק העבודה, התחזית היא של ירידה גדולה בשיעורי תעסוקה, ברמות שכר ובתוצר המקומי הגולמי. המסקנה היא שכלכלת ארה"ב תיפגע אנושות ושכוח התחרות שלה אל מול העולם ידעך. לפי כותבי הדוח, מדינות אחרות נכנסו למשבר עם פערים פנימיים פחותים, והן עשויות להתמודד אתם טוב יותר.

הנתונים המדאיגים והתחזית הקשה מביאים את כותבי הדוח לקרוא למקבלי ההחלטות בארה"ב לעשות מעשה. הם מציעים להנהיג מחנות קיץ לימודיים, לפנות לתנועות הנוער ולמפעילי החוגים כדי שיוסיפו לתכנים שהם מציעים גם לימודים של ממש, לפנות לתאגידים וחברות כדי שירתמו ויכשירו מתנדבים כחונכים לתלמידים, והכל במאמץ ממוקד מול הפערים שמתרחבים.

מכיוון שהוראה מרחוק תהיה הדרך המרכזית ללמוד וללמד בשנת הלימודים הקרובה, כותבי הדוח ממליצים למורים לנצל את חופשת הקיץ כדי לשכלל את יכולותיהם בתחום. ישנם מורים שעושים זאת מעולה, צריך ללמוד מהם ולהפיץ את השיטות שלהם בקרב כלל המורים. כמו כן, חייבים לקיים דיאלוג עמוק עם ההורים כדי שיכינו לילדיהם סביבת למידה מרחוק נוחה בבית.

זהו דוח מקינזי 2020 לגבי החינוך בארה"ב, אבל אצל השכנה מצפון המצב נראה שונה בתכלית. לקנדה יש מערכות חינוך מחוזיות שנחשבות בין המצטיינות והשוויוניות ביותר בעולם. למרות שבקנדה מתגוררות קהילות שונות, החינוך שם מצליח להתגבר על הפערים. למרות שגם בקנדה בתי הספר נסגרו ועברו להוראה מרחוק, המומחים שם מספקים תחזיות שונות מאלו שבארה"ב.

לפי מאמר שהתפרסם בחודש שעבר בידי פסיכולוגים חינוכיים בקנדה, 'מבחינה לימודית התלמידים יהיו בסדר'. המאמר מציין שהמעבר להוראה מרחוק בקנדה הצליח. הוא הצליח בעיקר 'בזכות התגייסות של ההורים לתמוך בהמשך הלמידה של ילדיהם מהבית'. לפי המאמר, ההורים בקנדה שנשארו בבית, עשו מעל ומעבר כדי שהילדים ימשיכו ללמוד. אבל כעת ההורים חוששים שהילדים למדו פחות ושהם אינם מוכנים היטב לשנת הלימודים שבפתח.

הפסיכולוגים מנסים להרגיע את ההורים ומסבירים שהילדים מתפתחים, ללא קשר לשיטת ההוראה הספציפית, בכיתה או מרחוק. כדוגמא הם מציינים שבקנדה הגננות והמורים מקדישים הרבה לפיתוח מיומנויות קריאה בגיל הרך, בעוד שבפינלנד מעדיפים לחנך דרך משחקים. בשתי המדינות הילדים יודעים לקרוא היטב בסופו של דבר.

המאמר מציין שהדאגה של ארה"ב פחות רלבנטית לקנדה, משום שבקנדה המורים מחויבים לצמצום פערים, שבלאו הכי הם פחות משמעותיים מאשר בארה"ב. אנשי החינוך בקנדה רגילים להפנות משאבים חינוכיים למי שזקוק להם במיוחד. לפי המאמר, לנתח נתוני למידה ולפעול למולם זו פרקטיקה שגרתית בקרב מנהלים ומורים בקנדה.

הפסיכולוגים מסיימים בכך שלילדים יש הרבה כוחות, הם מחושלים לעמוד בשינויים ולכן הם ידביקו את הפערים במהירות ברגע שבתי הספר ייפתחו.

כשקראתי את שני הטקסטים הללו, לא יכולתי שלא להבחין בהבדלים בסגנון הכתיבה. מקינזי כותבים חריף ומתבלים בנתונים וגרפים, בעוד שהפסיכולוגים כותבים באופן מרגיע ורך. למי אני מאמין יותר, מי צודק, אם בכלל, והאם אנחנו יותר ארה"ב או יותר קנדה, מה דעתכם?

תחת מעטה הקורונה

"תנועות הנוער ייסגרו", זעקו הכותרות. אחר כך התברר שלמעשה כל מה שמתוקצב בידי הממשלה ומופעל בידי גופים מקצועיים, עלול להיכחד. מדובר באינספור מיזמים של חינוך, תרבות ורווחה, כולל תכניות לנוער בסיכון, לפריפריה, לניצולי שואה ולקשישים. אלו תכניות שנבנו במשך שנים ומופעלות בידי ארגונים מקצועיים שמעסיקים עשרות אלפי ישראלים. כעת הם מקוצצים צעד אחר צעד. כוחם הדל לא עומד יותר והם נסגרים.

המשרדים הממשלתיים מסבירים שאין להם ברירה. מאז ממשלת המעבר לא אושר תקציב מדינה והחוק לא מאפשר להם לחדש התקשרויות עם גורמים מקצועיים, קל וחומר ליצור שותפויות חדשות. הלב נקרע, אם זה החוק, אז יואילו נא מנהיגינו ויתקנו את החוק. אך לא, המערכת הציבורית שלנו מעדיפה להתמקד במה שהיא עושה בעצמה, וגם זאת בהיקף חלקי.

לדוגמא, במשך שלוש שנים קיימנו בקרן, ביחד עם מכון וייצמן ומשרד החינוך, תהליך תכנון משותף להקמת מכון לאומי למורי המתמטיקה והמדעים בישראל. הכוונה הייתה לחבור יחדיו, מדיניות, מחקר ופרקטיקה ולהקים בית מקצועי למי שבונים את דור העתיד של המצוינות בארץ. אחרי אינספור קשיים הכל היה מוכן, אבל אז הגיעה הודעה ממנכ"ל משרד החינוך שמבקש לקצץ את התקציב שלו בחצי, וכמה חודשים אחר כך, נמוג כליל.

זה גם היה גורלו העצוב של מיזם התיכון הוירטואלי שמוביל זה שנים המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובו 1,000 תלמידים מהפריפריה לומדים מדי שנה לחמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה וכ-8,000 תלמידים מקבלים חונכות מקוונת מסטודנטים. דווקא בזמן שבתי הספר עברו להוראה מרחוק, היה אפשר לצפות שיהיה מי שיפעיל שיקול דעת מקצועי ויבין שאלו פלטפורמות חיוניות, אך לא.

כדי לנסות להבין את הראש הממשלתי התייעצתי עם חברים שמכירים מקרוב את עבודת הממשלה. הם אמרו לי שבממשלה יש חרדה משותפויות הנשענת על חשש לאבד שליטה. החרדה הבסיסית הזו מתגברת בזמן משבר כמו הקורונה, כי הציבור לחוץ, מאבד אמון וחיציו מכוונים דרך התקשורת אל הממשלה. לכן הנטייה הממשלתית במצבים שכאלו היא להסתגר בתוך עצמה, להרחיק את השותפים ולנהל הכל מקרוב באופן ריכוזי.

אני מודה שהבנתי את הרציונל, אבל לא את ההיגיון. לבי יוצא אל חבריי בממשלה, אבל איני מבין את הבחירה הזו. כל המדינות שמצליחות מול הקורונה הן אלו שמקיימות דיאלוג קבוע ושותפות עמוקה, בשגרה ובמיוחד בחירום. בחינוך הן מבינות שהוא חשוב לכולם ושייך לכולם, ושבכל מקרה אף אחד לא יכול להצליח לבד, אז חייבים להקשיב אחד לשנייה ולשתף פעולה. יש דוגמאות מעולות לכך בארץ, האם הן נחלת העבר?

חבריי בממשלה אמרו לי שהמבחן יגיע בקרוב, מי יגיע ראשון, תקציב המדינה או תקציב הישיבות. גם הישיבות החרדיות מופעלות בידי גופים מקצועיים חיצוניים לממשלה, ולכן גם הן לא יכולות בהעדר תקציב מדינה לקבל מימון ולפתוח את שנת הלימודים. זה מצב שלא יעלה על הדעת בישראל, ואם לא ימצא נתיב משפטי קסום שיכיר בהן כחריגות, הפתרון שלהן יסלול דרך לכל התכניות האחרות.

ייתכן שהמצב ההזוי הזה הוא זמני, וברגע שיימצא חיסון לקורונה הכל ישוב על מקומו. אבל, אפשר גם שתחת מעטה הקורונה ומשבר התקציב, מתחולל פה שינוי מבני עמוק בשירותים החברתיים בישראל. הנה, כבר בשנת הקרובה חבילת הבסיס של השירותים החברתיים תצטמק לנגד עינינו. מה זה אומר? שנצטרך לשלם מכיס הנטו על שירותים שפעם קיבלנו מהממשלה? ומה עם מי שאין לו?

זה שינוי הרסני, ומי שישלם את מחירו הם החלשים ביותר שבתוכנו. כבר מגיעים נתונים מהעולם שמטילים צל כבד על יכולתו של הדור הצעיר לממש את הפוטנציאל שלו. אל לנו להגיד 'לנו זה לא יקרה'. לכן חייבים לשנות כיוון ומהר. אנו זקוקים למנהיגות של רצון טוב, שפועלת בדיאלוג ובמדיניות משתפת. מנהיגות שתקרא לכל מי שנכון לאתגר כדי לפעול ביחד למול האתגר העצום שעומד בפני כולנו.

הוראה מרחוק – למידה מקרוב

"אבא, עכשיו זה זה", אמרה לי בתי וביקשה שאבוא לראות. בשבוע שעבר היא כעסה עלי שדיברתי בשבחם של המורים וההוראה מרחוק, כי זו לא הייתה המציאות שהיא פגשה. אז היא הסבירה ששיעורי הזום מתישים, שמורים רבים נעלמו ושלא מתרחשת באמת למידה. עכשיו ניגשתי בהתרגשות אל החדר שלה כדי לחזות בשינוי שמתחיל לקרום עור וגידים.

כשבתי הספר נסגרו ברגע אחד, המורים והתלמידים מצאו את עצמם בבתים, בלי זמן לתכנן ובלי אפשרות להתארגן. אבל, המשימה החינוכית נותרה בעינה. בעוד מספר שבועות, כיתת חמש היחידות במתמטיקה תצטרך לגשת למבחן הבגרות. מה עושים במצב הזה, איך שומרים את העין על הכדור ולא מתפתים אל נפלאות הנטפליקס?

חינוך ללא גבולות

הנטייה הטבעית הראשונית הייתה לעשות 'העתק – הדבק' של המוכר והידוע, כלומר לקבוע שיעורים ומערכת שעות, כמו בבית ספר. כל כיתה ידעה מתי השיעור שלה והתייצבה לכיתה המקוונת, מי יותר מי פחות. המסכים נפתחו, המיקרופונים הושתקו והמורה נעמדה למול לוח מאולתר ולימדה. זה בדיוק מה שלא עבד, כולם הרגישו שזה לא מה שהם צריכים.

אז המורה חשבה איך לשפר, היא שאלה את התלמידים שלה והתייעצה עם מורים אחרים. בעקבות זאת היא החליטה ללוות את כל שש הכיתות שלה במקביל. בכל בוקר, כל כיתה מקבלת מספר תרגילים בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית. התלמידים עובדים לבד או בקבוצות קטנות ומדווחים למורה על התקדמות ועל קשיים. כך היא שומרת את היד על הדופק.

כשהמורה מזהה קושי של תלמידים, היא מצלמת סרטון קצר שבו היא הולכת אתם צעד צעד ומלווה את החשיבה שלהם אל עבר הקושי וממנו. היא מבקשת מהם לחשוב בדרך אחרת, להתעכב על ההנחות שלהם ומובילה אותם אל ההבנה. באמצעות הודעות קוליות היא מאתגרת למאמץ ומעניקה משוב מחזק. בסוף היום הכיתה נפגשת בזום, שם מפיקים לקחים ונערכים למחר.

כולנו בכיתה אחת

בשבועות האחרונים ניסיתי ללמוד כיצד עושים את זה במערכות חינוך ברחבי העולם וגיליתי ש-'כולנו בכיתה אחת'. כל מערכות החינוך נכנסו להלם כתוצאה מסגירת בתי הספר. אלו שסמכו על המורים שלהם כאנשי מקצוע מעולים ואפשרו להם את הגמישות ואת השיתוף, הן אלו שהחלו להתרומם ראשונות. מעניין לראות שגם בעולם פועלים בדרכים דומות מאוד לזו של המורה של בתי.

אפשר להבחין שמשקל הכובד של האחריות ללמידה, עובר יותר לכתפיים של התלמידים. הם מארגנים את הזמן, קובעים את ההיקף והקצב וכל הזמן מודעים למצבם הלימודי. גם תפקידם של המורים משתנה. ממרצים דומיננטיים המלמדים בתוך מסגרת קבועה של זמן ומקום, הם הופכים יותר למלווים, לתומכים, למאמנים ולחונכים.

לא מדובר בשינוי פשוט, זהו שינוי עמוק ב-'מערכת ההפעלה' של ההוראה והלמידה. אי אפשר לצפות שהוא יתרחש בכל מקום, בבת אחת ובאותה איכות. ככל שהתלמידים והמורים בשלים יותר לשינוי הזה, וככל שהמערכת הקהילתית, הארגונית והמקצועית שמסביבם דוחפת ותומכת, כך הם יגיעו אליו מהר יותר ועמוק יותר.

מתקבל הרושם שככל שהתלמידים מבוגרים יותר, כך הם נכונים לאתגר, ואפילו מייחלים לו. בתיכון ואפילו בחטיבה, זה מתבקש, בעוד שביסודי ובגיל הרך, נראה שנדרשת מסגרת הרבה יותר ריכוזית, עם תיווך קרוב של ההורים. בפריפריה החברתית, המעטפת התומכת הזו נחוצה עוד יותר, ובהעדרה ישנו חשש אמתי, בארץ ובעולם, שהפערים ילכו ויעמיקו.

כולם עושים פה צעדים ראשונים, כולם חווים חבלי לידה. זה הזמן ללמוד מניסיונות ומהצלחות, להקשיב לקולות מהשטח, להפיק לקחים ולשפר. בתוך כך, עלינו לתת אמון במורים, כי הם אלו שיודעים הכי טוב מה הילדים שלנו צריכים.

בואו נדבר על ההוראה מרחוק

"אבא, אתה סתם מחרטט", אמרה לי בתי. "במשך שבועיים קיבלתי לעשות משימה אחת, והיה שיעור של פחות משעה בזום, זה הכל, איך הם חושבים שניגש ככה לבגרות?". סיפרתי לה בהתלהבות על ההוראה מרחוק שמתרחשת עכשיו ברחבי הארץ, על אולפנים של משרד החינוך ועל שיעורים סינכרוניים. אבל היא, עיקמה את האף, גלגלה עיניים ונתנה לי את המבט הזה שאומר שאני עף על עצמי.

אז האם ההוראה מרחוק עובדת? אף אחד לא יודע. מצד אחד, יש מורים מעולים שברגע אחד עשו את המעבר לטכנולוגיה. מצד שני, יש הרבה מאוד ילדים מנותקי קשר. מכיוון שבעבודתי אני נמצא בשיחה עם מורים מדהימים, הסקתי בטעות שכולם מחוברים לרשת. כשהבנתי שלא, חשבתי שזה מצב זמני בגלל סכסוך העבודה הציני בין הממשלה להסתדרות. אבל כשהוא נפתר, ציפיתי לגל גדול, שטרם הגיע.  

כדי להבין יותר טוב מה באמת קורה, דיברתי עם אנשי חינוך בעיריות. למדתי מהם שיש רשויות שלקחו אחריות על ההוראה מרחוק ומנהלי בתי ספר שמנהלים חמ"ל מביתם. אולם, יש גם כאלו שפחות, במיוחד בערי הפריפריה. מורים מדווחים שלילדים לעתים אין מחשב זמין עם חיבור לאינטרנט ואין מקום שקט ללמידה. הם מספרים על למידה באמצעות טלפונים, בהודעות קוליות וצילומי דפי עבודה בוואטסאפ.

שוחחתי עם מורים שמלמדים מרחוק והם הסבירו לי שהמשבר מקצין ומחצין תופעות שהיו גם קודם. מורה שהיה משקיע ומחויב, עבר במהירות להוראה מרחוק מסביב לשעון. עם כל הקשיים, המורים הללו מתמודדים ומתגברים. לעומת זאת, מורה שגם קודם עשה את המינימום ההכרחי וביטל שיעורים רבים בכיתה, עכשיו נעלם לגמרי. "כל ההבדל", הם אמרו, "שעכשיו עם ההוראה מרחוק, אתם ההורים בבית רואים את זה מקרוב".

כשהעמקתי אתם בשיחה, הם אמרו שהמצב הנוכחי מחייב משמעת אישית עמוקה, של המורים ושל התלמידים.  לאחר שניסו שיעורי זום לארבעים תלמידים מושתקי מיקרופון, הם הבינו שזו לא השיטה. עכשיו הם שולחים את התלמידים ללמוד בעצמם מהרצאות מוקלטות, ואחר כך, הם מתרגלים משימות מקוונות בקבוצות קטנות. המורה עוקב מרחוק אחרי ההתקדמות ומתערב בשיעורי עזר, כדי לחלץ מקושי ולהעניק משוב.

אמרתי להם שעכשיו אין בית ספר שצריך לבוא אליו בבוקר, אין שומר בשער ואין צלצול שאומר מתי השיעור מתחיל. כל הכללים החיצוניים שיצרו את הסדירויות של המסגרת הקודמת כבר לא קיימים. "ואנחנו בודדים במערכה", הם השיבו. "גם אין חדר מורים, אין פגישות צוות ואין קהילה מקצועית מסודרת שאנחנו זקוקים לה כדי להתייעץ אחד עם השני. אנחנו חייבים לשתף בדילמות ולבנות פתרונות ביחד".

יצאתי מהשיחה מעודד, עם סדרה של רעיונות וכיוונים כיצד לסייע ככל שניתן. אבל אז, רגע לפני ערב החג, התקשרה אלי יועצת של משרד החינוך. סיפרתי לה את מה שכתבתי כאן, ואמרתי לה שלמדתי שהמורים זקוקים לאמון ולגיבוי. היא אמרה לי: "אתה יודע, במשברים חוזים מופרים – חוזי עבודה, יחסים משפחתיים וגם מסגרות מקצועיות, האמון נשבר. עכשיו האתגר הוא לבנות את החוזה החדש של החינוך".

תהיתי אם היא צודקת. הרי במצב הנוכחי, כל המדדים משתגעים וההתנהגויות מועצמות. כל אחד רק מתחזק בדעותיו ומותח אותן אל הקצה. האם בכלל ניתן בשלב הזה לסמוך על אחרים? בליל הסדר, ניסיתי להציג טיעון הגיוני ומסודר בשיחה עם בתי. היא הקשיבה ואמרה: "רק תזכרו כולכם, שמבחינת התלמידים החינוך זה המורה. תדאגו שיהיו לנו מורים מצוינים, ואז תפסיקו להפריע, כי שהמורה מעולה הוא לא צריך שתגידו לו מה לעשות".

קיר המתלבטים

קיר המתלבטים

הסקרים נחרצים, המצביעים נחושים והגושים יציבים. אבל אצלי בפיד, עולם אחר. החיבוטים בשיאם. הצלחתי לזהות בינתיים 3 סוגים של טיפוסים מיוסרים:

  1. המיואש. המפלגות והפוליטיקאים הם שנכשלו במועד א׳, לא אני. אין לי בהם יותר אמון. אני לא רוצה אף אחד מהם, לכן אני מתלבט אולי אצביע בפתק לבן ואשתף ברשתות החברתיות כמחאה. האמת, לא בטוח בכלל שאבוא להצביע.
  2. ההגיוני. אם אצביע שוב לאותה מפלגה, וכך יעשו כולם, אז התוצאה תהיה אותה תוצאה, ושוב לא תהיה לנו ממשלה. לכן אני חושב שאני חייב לשנות את הצבעתי. יש אפשרויות חדשות הפעם, אבל אני לא בטוח אם אהיה שלם עם זה מבחינת מה שאני מאמין בו.
  3. המאמין. אסור להתייאש, זו המדינה של כולנו. הטענה שאם כולם מצביעים אותו דבר מקבלים אותה תוצאה, אינה נכונה. סכר בסוף נפרץ, גזע עץ בסוף נופל. עוד קצת ויש ממשלה, הכל עניין של לחץ והתמדה. לכן אני מתלבט אבל נוטה לחזור ולהצביע לאותה מפלגה כמו בבחירות הקודמות.

האם אתם סגורים על הבחירות כפי שהסקרים טוענים? או שאולי גם אתם אחד מטיפוסי המתלבטים? עם מי אתם מזדהים יותר, עם המיואש, ההגיוני או המאמין?

השתתפו, צפו ושתפו כאן

ואז מגיעה החטיבה

"כמה זה שבע ועוד חמש?", ו-"איך מאייתים את המילה 'ארנב'?", כשמגיע הרגע שהילדים שלנו יודעים את התשובה, חיוך גדול ממלא את הבית. אנחנו והם מרגישים שהם לומדים בבית ספר משהו חשוב לחיים. עד אתמול הם בקושי ידעו לקרוא והיו זקוקים לאצבעות כדי לחשב, אבל היום הם מתפתחים,  הם מתקדמים. המורה מדהימה, היא משתפת אותנו ואנחנו ביחד מתרגלים ומתלהבים.

ואז מגיעה חטיבת הביניים. אוי, לא הכינו אותנו לזה. האווירה המכילה והמחבקת של היסודי פתאום מתחלפת בתחנת רכבת גועשת ושוצפת. הכיתות צפופות, ממש סרדינים, הם לומדים אינסוף מקצועות ופוגשים המון מורים שאת שמם כבר לא נדע לעולם. זהו גיל הורמונלי, אנחנו מסבירים, הם עמוסים ברגשות, בחברים וביחסים. עכשיו הם מחפשים את עצמם, עדיף שנעזוב אותם לנפשם.

אנחנו משאירים אותם בשער בית הספר, או שהם כבר הולכים לבד. ובערב, כשלאף אחד כבר אין כוח, רק אז אנחנו נזכרים לשאול איך היה היום בבית ספר. הם מתורגלים בכללי הטקס ועונים "בסדר". לפעמים כשאנחנו מחליטים לחפור להם, הם משיבים, "אבא עזוב. בכיתה משעמם, המורה כותבת על הלוח ואנחנו מעתיקים. היא צועקת ואנחנו מפריעים, או להיפך, אתה יודע איך זה, נו, עזוב".

המשקיעים שבינינו, ניגשים שוב אל הילקוט, רק כדי להבין שאין כזה, או כדי לגלות בו את הכריך משנה שעברה. מי שמוצא בו את ספרי הלימוד, רואה שם שאלות כמו, "מהו הערך המוחלט של שני מספרים נגדיים?", "כיצד אפשר לקבוע אם שינוי בחומר הוא פיזיקלי או כימי?", "מה ההבדל בין מיוזה למיטוזה?", או "מה היו הפערים בצריכת כותנה וצריכת צמר באנגליה בשנת 1780?".

הזיכרונות מציפים אותנו, והם לא טובים. זהו רגע מכונן בתולדות יחסינו עם הילדים והלימודים שלהם. אנחנו פוסעים במבוכה מהחדר, כי לא נעים לנו להודות שאנחנו כבר לא יודעים את התשובות. בינינו לבין עצמנו אנחנו גם לא ממש משוכנעים במה החומר הזה רלבנטי לחיים שלהם. אז אנחנו עוזבים, נותנים לזמן לעבור. עד שיגיעו התיכון והבגרויות, ואז נחזור לתמונה.

הילדים קוראים לחטיבה "בזבוז זמן", ואנחנו מכנים אותה "פסק זמן". כך, או כך, נראה שחבל על הזמן. הבעיה היא שבדיוק כשאנחנו נרדמים, הפערים מתעוררים. ביסודי הפערים בשליטה, אבל בחטיבה הקושי עולה והם מעמיקים. מי שהזניח את הלימודים עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון של הפערים. החשש הוא שיגיע לתיכון עם מבחר דל ועם תכניות לעתיד שנחסמו.

יש הורים שכבר התעוררו. הם שמו לב שבתוך החטיבה יש גם אפשרויות למי שרוצה להשקיע. יש כיתה מדעית טכנולוגית, כיתת מופת וכיתת נחשון. יש תכנית בר-אילן, תכנית מדעניות העתיד ותכניות רובוטיקה. שלל הזדמנויות שפתוחות בפני מעט התלמידים שנכונים לאתגר, חלקן בתשלום נוסף וכולן במאמץ נוסף.

מה שמשותף לכל הכיתות והתכניות הללו הוא שהן משלבות מתמטיקה גבוהה עם יישומים של מדע וטכנולוגיה מהעולם האמתי. במקום לכסות היקף אינסופי של פריטי מידע, הן נכנסות לעומק, מגיעות להבנה, ומעודדות יצירת פתרונות חדשים לבעיות מורכבות. התלמידים נמצאים שם מבחירה, מה שמשנה את כל האווירה הלימודית.

בחטיבה אין לחץ. יש לילדים זמן לברר מה הם אוהבים ובמה חשוב להם להשקיע, לבנות יכולות ולחזק את הידע. זה זמן חשוב שבו הם צריכים הורים ומורים שיאירו להם את הדרך. לשם כך אני חושב שהגיע הזמן להרחיב ולפתוח את הכיתות והתכניות המיוחדות להרבה יותר תחומים ותלמידים, במרכז ובפריפריה, לכל מי שנכון לאתגר, ללא הבדל מגזר ומגדר.