מצוינות עם שוויון – לקראת עימות חינוכי בניו-זילנד

"ילדי הפריפריה זקוקים למצוינות, לא לשוויון", זועקת כותרת המאמר. מילדי המרכז יש לכם ציפיות גבוהות, אתם מאמינים בהם, אתם מייעדים אותם למצוינות. אבל ילדי הפריפריה, מבחינתכם הם לא צריכים לשאוף להישגים גבוהים, כי מולם פתאום אתם נזכרים בערך השוויון. כשהם מגיעים לממוצע אתם מוחאים להם כפיים על ההישג הבינוני, ברוח זו כותב איש החינוך הניו זילנדי, אלווין פול. דבריו הקשים מתפרסמים בראשיתה של סערה ציבורית ההולכת ומתגעשת סביב דוח של וועדה ציבורית שממליצה על שינוי של פני החינוך בניו זילנד.

הטוויטר הקפיץ לי את המאמר הזה, ומכיוון שעכשיו חג, מצאתי זמן ואנרגיה לצלול לתוך עימות חינוכי המתרחש בצד השני של העולם. תמיד רציתי לבקר שם, נופי גן העדן שבתמונות, אבל לא הייתי שם אף פעם. המדינה הראשונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים ושכל ראשי מוסדות השלטון הבכירים שלה נוישו בידי מנהיגות. אחת המדינות עם הישגי החינוך הטובים בין המדינות דוברות האנגלית, עם 4 מיליון אזרחים ו-2,500 בתי ספר. חברה עם מיעוטים ילידים ומהגרים, חשבתי שלמרות המרחק וההבדלים, יש לנו הרבה מה ללמוד שם.

אז ממה הניו זילנדים מודאגים? שאלתי את עצמי. הרי יש להם מערכת חינוך משובחת, עם הישגים מרשימים. לפי המדדים שמתפרסמים בעולם, ניו זילנד משקיעה הרבה בחינוך, יש לה גני ילדים מגיל שנתיים, כיתה א' מתחילה בגיל 5 והתיכון נגמר אחרי 13 שנות לימוד. התיכון מסתיים במבחני בגרות (3 רמות בכל מקצוע) שהם כרטיס הכניסה לאוניברסיטה. ההישגים גבוהים, ניו זילנד נמצאת באזור העשירייה הראשונה בעולם בקריאה ובמדעים. גם בתואר הראשון, ניו זילנד היא מהמובילות בעולם בשיעור הסטודנטים מבין בוגרי התיכון.

אבל, כשקצת חופרים בנתונים, הבעיות מתחילות לצוף. הבעיה העיקרית היא הפערים על רקע אתני, שהולכים ומתרחבים בחטיבת הביניים. בסוף החטיבה 20% מהתלמידים נושרים ולא ממשיכים ללימודים בתיכון. בניו זילנד חוק חינוך חובה מסתיים בגיל 16 ומכיוון שהרבה מההורים שמגיעים מהמיעוטים הילידים אינם בעלי השכלה אקדמית וסובלים מעוני, הציפייה מהילדים אחרי החטיבה היא שיעזרו בפרנסת המשפחה. הפערים גדלים כי הורים רבים אחרים משקיעים מכיסם כדי להוסיף חינוך לילדיהם, בחוגים, תגבורים והעשרה.

מה זה בעצם אומר? חזרתי אל המאמר של אלווין פול כדי להבין. לטענתו, במבחן התוצאה, 70% מהצעירים ממוצא אסייתי הם בעלי נתוני קבלה לאוניברסיטאות, והשיעור יורד באופן תלול בקרב תלמידים ממוצא אירופאי (45%) ועוד יותר מכך בקרב תלמידים ממוצא מאורי ופאסיפי (20%). כלומר, התלמידים המתקשים שהם ממשפחות מסורתיות ועניות, נושרים מהמערכת או שמסיימים אותה עם תעודת בגרות באיכות בסיסית שאינה מספיקה כדי להתקבל לאוניברסיטה.

ובאמת, הוועדה הציבורית שמונתה על-ידי שר החינוך, התבקשה להתמקד בנושא הפערים. הוועדה המליצה על שינוי דרמטי של מערכת החינוך. בשביל להבין את הדרמה שמתרחשת שם, צריך ללכת קצת אחורה: המבנה של מערכת החינוך בניו זילנד נקבע בתחילת שנות ה-90, בעקבות דוח של וועדה קודמת (ועדת פיקו, "בתי הספר של המחר: מנהלים למצוינות"). אז הוחלט על אוטונומיה בית ספרית מלאה. כל בית ספר הפך ליחידה משפטית עצמאית, עם וועד מנהל שמורכב מנציגים נבחרים מהקהילה וההורים. בית הספר ממנה את המנהל ומעסיק את המורים.

הוועדה הנוכחית סברה שהמבנה הזה, שהעביר את השליטה על החינוך מהממשלה אל ההורים והקהילה, הוא שגורם לכך שבתי הספר נוטים לא לקבל תלמידים מרקע חלש ולהנשיר תלמידים מתקשים. לטענתם, נוצרת תחרות בין בתי הספר ומתקיימת הסללה פנימית בתוך בתי הספר. לכן, הוועדה המליצה להקים Education Hubs, כ-20 מחוזות שכאלו שכל אחד יהיה אחראי על כ-125 בתי ספר. המחוז ימנה את המנהל ויעסיק את המורים, יקבע את מדיניות הקבלה והנשירה, וינהל תהליכים של פיתוח מקצועי של מורים, תחזוקה תשתיות, ועוד.

דוח פיקו, בתי הספר של המחר

התפיסה של מחוזות חינוך שמנהלים את מערכת החינוך היא גישה שקונה לה בשנים האחרונות תומכים רבים ברחבי העולם. פרובינציית אונטריו בקנדה הייתה הראשונה להדגים כיצד "ניהול מהאמצע" (שם יש 72 מחוזות שמנהלים 4,800 בתי ספר) מאפשר ליהנות מהיתרונות של קוהרנטיות ושיתוף פעולה, ביחד עם קירבה לשטח. מדינות רבות פונות כעת לגישה הזו, אבל שם האתגר הוא בדרך כלל להפחית מכוחו ושליטתו המרכזית של משרד החינוך או של רשויות מקומיות, ולאפשר יותר אוטונומיה לשדה החינוכי. בניו-זילנד לעומת זאת, הכיוון הפוך.

הוויכוח בניו זילנד עכשיו הולך ומבעבע. אלווין פול הבחין שדוח הוועדה מתחיל בהצהרה שמטרת החינוך בניו זילנד היא "מצוינות ושוויון", אולם בדוח עצמו ההתייחסות היא ל-"שוויון" בלבד. הוא יוצא כנגד גישה של מצוינות לחזקים ושוויון לחלשים, וחושש מהתפתחות של שתי מערכות נפרדות. כך או כך, עושה רושם שניו זילנד הגיעה  לנקודת רתיחה שבה היא מחפשת את השילוב הנכון בין מצוינות לשוויון. מעניין שהם הולכים בכיוון של אונטריו, מערכת חינוך שאכן מאוד מצליחה בשניהם,, גם שיעור גבוה מאוד של תלמידים מצטיינים וגם ללא פערים. זהו הישג רציני, במיוחד ששליש מהתלמידים מגיעים ממשפחות מהגרים.

כל זה גרם לי להרהר. מסביב כולנו חוגגים את חג החירות. חירות היא ערך חשוב מאוד בשבילנו. יש לי אמונה גדולה בשיקול דעת מקצועי ובמתן חירות לבתי ספר ולמורים. אבל לחשוב שיש דבר כזה "חירות-יתר", שלאפשר לכל בית ספר לפעול באוטונומיה מוביל לבלגאן, לאיש הישר בעיניו יעשה, לאדם לאדם זאב, ולפגיעה בחלשים? האם עדיפה השיטה שבה כולם הולכים בתלם, עבדים של שיטה, שוקעים במי אפסיים ובינוניות? או שמא באמת ישנה דרך אמצע, שבה אפשר ליהנות מהטוב בשני העולמות? מעניין, מה מתאים ואפשרי אצלנו?

מודעות פרסומת

התפוח הגדול והצבע האדום – מה קורה לחינוך בניו-יורק?

מה עושים כשבתי ספר נכשלים? לכל מי שמתעניין, כדאי ללמוד מה קורה בשנים האחרונות בניו-יורק, שבה לומדים מעל למיליון תלמידים. ראש העיר מייקל בלומברג (2002-2013), וראש מנהל החינוך שלו ג'ואל קליין גיבשו תכנית שנקראה ׳בתי ספר קטנים׳. הם פירקו כל בית ספר "אדום" ל-2-3 קטנים, פיטרו את הצוות והזמינו צוותים חדשים. כך יצא  שבתוך אותו מבנה גדול, פועלים כיום במקביל כמה בתי ספר.

בתי ספר גדולים בשכונות החלשות ביותר של העיר נסגרו – במקומם קמו מאות בתי ספר קטנים. כל בית הגדיר ייחוד והתמחות משל עצמו, מוסיקה, אומנויות, מדעים וטכנולוגיה, פיתח תכנית אישית לכל תלמיד והקים מערכי ייעוץ ותמיכה פרטניים. היישום הקפיד להישען על נתונים – בכל בית ספר הוקם צוות ניתוח נתונים ותכניות העבודה הותאמו לפי ההתקדמות והקשיים.

[בשנה שעברה ביקרנו באחד מבתי הספר הללו כחלק ממשלחת של אנשי חינוך ישראלים לארה"ב. פגשנו את המנהלת ואת צוותי המורים – אתם מוזמנים לקרוא את הסיכום שכתבנו בקישור הזה.]

מה עדיף, בית ספר גדול או בית ספר קטן?

לאחר מספר שנים התברר שהתכנית מצליחה, אחוזי סיום התיכון עלו, הנשירה והאלימות ירדו ושיעור הקבלה לקולג' התגבר. אבל כדרכו של עולם, לכל רפורמה יש גם מחיר סביבתי. תלמידים רבים עברו אל בתי הספר הקטנים וכתוצאה מכך בתי הספר האחרים נחלשו. גם ההישגים הלכו ונשחקו (למרות שהם עדיין טובים יחסית) כי סגל ההוראה החל להתעייף ולהתחלף.

ואי אפשר גם בלי ביקורת. בארה"ב אין ויכוח משמעותי על כך שהתפקיד של בית הספר הוא להביא את התלמידים להצליח בלימודים ולהכין אותם היטב לקולג' ולשוק העבודה. הוויכוח הוא על הדרך כיצד להגיע לשם. לכן המבקרים וארגוני המורים טענו שמדובר בהפגנת אי אמון במורים הוותיקים ובהפרטה,  כי נכנסו אל בתי הספר רשתות חינוך שנתמכות על ידי קרנות פילנתרופיות.

חוקרי חינוך גם הם הביעו ביקורת כנגד 'תנועת בתי הספר הקטנים'. לטענתם, זה היה נאיבי לחשוב שבבית ספר גדול התלמידים הולכים לאיבוד, ואילו בבית ספר קטן אפשר להכיר כל תלמיד ולהעניק לו מענה יותר אישי. להיפך, הם גרסו, דווקא בית ספר גדול יכול להציע אפשרויות בחירה רחבות יותר, שירותי ייעוץ ותמיכה עמוקים ומענה למגוון של יכולות וקשיים.

קרן ביל ומלינדה גייטס שהייתה היוזמת והמשקיעה הגדולה ברפורמת בתי הספר הקטנים, ליוותה את המהלך במחקר. כאשר זה מצא שהשיפור כבר אינו מצדיק את המשך ההשקעה הגדולה, הקרן סיימה את תפקידה. כיום מי שמנהל את תכנית החינוך של הקרן, רוברט היוז, הוא מי שהקים וניהל את אחת מרשתות בתי הספר הקטנים.

ובינתיים בניו-יורק, התחלף לו ראש העיריה. בשנת 2014 נבחר לתפקיד ביל דה-בלזיו, וביחד עם ראש מנהל החינוך שלו, ריצ'רד קראזה, הם יזמו תכנית דגל חינוכית משלהם. שמה של התכנית "התחדשות" (Renewal) וגם היא הציבה במרכז את בתי ספר ה-"אדומים". אלא שהגישה שלה הייתה שונה – במקום לסגור, לפטר ולגייס סגל חדש, "התחדשות" נשענה על המנהלים והמורים הקיימים.

לאחר שלוש שנים, רבע מבתי הספר הגשימו 2/3 מהיעדים שהוצבו להם. דוח הערכה מצא שמדובר בבתי ספר שבהם מנהל בית הספר נחשב למצוין ונעשה בהם שימוש שוטף בנתוני מעקב אחר התקדמות וקשיים. הבעיה היא שכל שאר בתי הספר לא הצליחו להשתפר. בתחילה, החליטה העירייה להאריך עבורם את התכנית ולהשקיע בהם עוד משאבים, אולם כעת היא הכריזה כי התכנית תסגור את שעריה.

It ain't no trick to get rich quick If you dig dig dig with a
shovel or a pick,
Heigh-ho, Heigh-ho

המבקרים טוענים שהסיבה לחוסר ההצלחה היא שהעירייה לא פיטרה מנהלים שלמרות המשאבים והתמיכה שקיבלו, לא הצליחו להניע שיפור. אחרים גורסים שהתכנית פעלה בשיטה של "אלף פרחים יפרחו", לא הייתה יד מכוונת והיא לא הקפידה על איכות היישום. ויש שמצביעים על כך שבתי הספר קיבלו את כותרת התכנית שתייגה אותם כחלשים, מה שהבריח מהם הורים ותלמידים.

בכתבה שהתפרסמה אתמול בניו-יורק טיימז, שבה מספר העיתון על סגירת התכנית, מובאים דבריו של ראש העירייה. דה בלזיו אומר שהוא וארגוני המורים משוכנעים שרפורמה מוצלחת חייבת להישען על בתי הספר הקיימים ועל המורים הקיימים ולא על גיוס של מנהלים ומורים חדשים. הוא הצביע על השביתות של המורים שמתקיימות כעת ברחבי ארה"ב כראייה לכך.

חשבתי שמתאים לסיים את הסקירה הקצרה הזו בדבריה של כתבת העיתון, עליזה שפירא: "השאלה איך לתקן בתי ספר מקולקלים היא תעלומה בשדה החינוך, בעיקר במערכות חינוך גדולות. על-אף שמספר מערכות קטנות מצליחות במידה מסוימת באמצעות כיווני פעולה שונים, הרי שאף מערכת גדולה לא הצליחה לפצח את הצופן, למרות עשרות שנים של ניסיונות יקרים מנשוא".

Do We Trust our Teachers?

There is a sensitive question that defines an excellent education system, and the question is: Do you genuinely trust your school teachers? Do we trust our teachers? Many of us respond by quoting the Korean minister of education who said that "the quality of an education system cannot exceed the quality of its teachers", but do we include teachers around the policy making table or in our research teams? Others, recall a great teacher who believed in us and showed us the way forward. But I am not asking about a specific teacher, the question is about the profession, the teaching profession. Do we trust teachers as the solution to the problem, rather than a problem that needs to be fixed? Do we trust them the way we trust other professionals, such as airplane pilots or hospital surgeons?

Well, when it comes to pilots, we believe, that they are brave, they master the craft of flying, they have a low baritone voice (that always works) and they operate a highly sophisticated dashboard, they are so confident. that whenever they exit the plane, they go into the briefing room to admit their mistakes before their colleagues and learn from them together.

And surgeons, with their white coats, diplomas hanged on the wall and impossible hand writing, well 200 years ago, we did not trust them at all, they were part-time barbers and butchers, and we suffered quite a bit under their hands, but through technology, the sharing of practice and research, they earned our trust. In Israel of today, a hospital is probably the only place where you would allow a Russian born doctor approach you with a syringe and an Arab with a knife, and you would do it willingly and thankfully. You would trust your life them, with your eyes closed.

We trust pilots and surgeons as professionals because they document, they diagnose and they measure. They analyze and share their practice with each other. They write their own protocols, their own manuals and their own textbooks.  So do we trust our teachers in the same manner? We entrust with them our most precious asset, our children, our future, but do we trust them?  My answer to this defining question here today is: we are getting there.

We will be getting there because, the Weizmann Institute, one of Israel's and the world's leading beacons of science, is embracing high school teachers of mathematics and the sciences and creating for them a professional home. In close collaboration with the Ministry of Education, the Institute is spreading today a web of teacher communities all across the country, where teachers actually document, share and improve their teaching practice together. The institute is leading the use of video and other technologies to analyze teaching practice by teachers, and the use of diagnostic assignments to help teachers capture the links between their teaching and their students' learning.  When policy, research and practice join hands in such way to give power to teachers to build their own professionalism from within, this is defiantly a crossroad for transformation, for progress and for hope. This is why I am optimistic that we are getting there.

Allow me to share with a quote, as follows: "I have worked all my life to make science and research a cornerstone of our National Enterprise", this phrase was said by our first President Haim Weizmann, at the opening ceremony of the Knesset some 70 years ago. In tears he added: "but I knew very well that at the basis and above science there are higher values that could cure humanity – values of justice, integrity, peace and solidarity". It is an honor and a privilege to partner with an Institute that carries the name and spirit of Weizmann, and to follow his legacy to improve science education as a basis for a better Israel and a healthier humanity. So, on behalf of the foundation, I would like to express our deepest gratitude for the opportunity you gave us to be with you in this journey, and to thank you Daniel and Israel for your vision, commitment, your leadership, your patience and for your trust.

openning remarks at a ceremony held by the Weizmann Institute to mark the upcoming establishment of the National Institute for Advanced Teaching in Mathematics and the Sciences

סופו של הגדוד הירושלמי

ראיתי בלילה את נאומה מרעיד הלב של נעה רוטמן, נאום שהוא תמרור אזהרה לכולנו. קריאה אל הדגל לדור הנכדים. התחושה של מיעוט שנרדף בארצו מפחידה אותי ולא מוכרת לי. כנכד למשפחה הלוחמת בילדות סיפרו לי על ׳הסזון׳, על ׳הכרטיס האדום׳, ועל דחיה מעבודה ומחברה, אבל אלו עבורי זכרונות של אחרים.

שמעתי את נועה מרגישה בודדה ונרדפת ולא מצאתי את נפשי.  כדרך הדור חיפשתי מרגוע בשיטוט ברשת. עד 70 שנה לאחור גיששתי והגעתי אל הימים שאחרי פרשת אלטלנה. נועה הזכירה את אלטלנה בתחילת דבריה כפרשה שמוזכרת לה כזו שהציתה את חילופי האש בין ימין לשמאל. סבה, מפקד צבאנו וראש ממשלתנו, יצחק רבין ז״ל נטל בה תפקיד פעיל.

היה זה חיפוש מודאג, אישי, אתם מכירים את התחושה, כזה שרוצה למצוא ומפחד מה יימצא. הרי כולנו גם נכדים. סבי היה מפקד האצ״ל בירושלים, ישב בכלא באפריקה שנתיים בעקבות הלשנה של ההגנה לבריטים. אחר כך הסיטו מבט והוציאו מהכלל את השונה מהם: 'בלי חירות ומק"י'. אבל בבית חזרו דווקא הסיפורים על יריבי דרך שהיו בני בית לשיחה וקפה. תמיד חזרה אותה אמירה של בגין שנצרבה באלטלנה ונשמעה שוב בפרשת השילומים: ׳לא תהיה מלחמת אחים׳.

ניסיתי לדמיין, אחרי כל מה שעבר, מה סבא הצעיר שהיה אז בן 34 עשה בזמן שאוניית הנשק שיועד לגדוד הירושלמי של אצ״ל, זה שהוסכם שימשיך לפעול בנפרד ויגן על תושבי ירושלים? היכן סבא היה כשהאוניה עלתה באש כוחותינו מול חופי תל-אביב, באותו בוקר ארור בו נהרגו 16 אנשי אצ״ל ו-3 חיילי צה״ל?

לפתע, אבל ללא כל הפתעה, מצאתי, דווקא בארכיון ההגנה, את הטקסט הבא: ״בשעה 10 בבוקר, באו אליהו מרידור וקלמן ברגמן אל משרדו של משה דיין ומסרו לידו מכתב: ׳בתשובה לאולטימטום שהוגש אתמול לנו הננו מודיעים כי בהתחשב עם האיום בשימוש בכוח וברצוננו למנוע שפך דם יהודי שהיה נגרם על-ידי ביצוע האיום – הננו מקבלים את האולטימטום הנ"ל. הארגון הצבאי הלאומי יתפרק בהתאם לדרישות הממשלה הזמנית בצורה ובאופן שייקבעו בינינו לבין מפקד החטיבה של צבא ההגנה לישראל בירושלים.׳״

את ההמשך אני יודע, במלחמת העצמאות במבצע 'קלשון' סבא לחם בירושלים, אצ"ל והגנה ביחד. בקרב שיח׳ ג׳ראח נפצע ואיבד את עינו.

אבל מה היה לפני הפגישה עם דיין, מה קרה לאחריה, האם מישהו יודע? מחשבות נוגות, כאלו שעוד מעט יתנדפו אל שגרת שחר של עוד יום חדש. אני תוהה האם אלו רק איומים וייראת מלחמה שגורמים לנו להתפשר זה עם זו, או גם ערכים, חזון וייעוד?

תפילת האדם הקטן

ערב חג שנת הלימודים החדשה, המחברות מוכנות בילקוטים, הבגדים מונחים על הכיסאות, אפשר לשמוע את פעימות הלב המתרגשות. ערב החג החשוב הזה, ורבנינו הזניחו תפילותיהם לקראתו, עם הספר הולך לבית הספר וארון ספריו ריק.

אז פיתחתי לי הרגל משלי. לדפדף בכתביו המופלאים של יאנוש קורצ'ק, המחנך הדגול שלאורו כולנו. דפיו נצהבו, כי נדפס טרם קום המדינה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הקדמת ההוצאה נפתחת במילים הבאות:

"בבשורות האימים האחרונות שהגיעו לארץ מפולין, נזכר גם שמו של יאנוש קורצ'ק. השמועה אומרת כי יצא יחד עם ילדיו-חניכיו מגטו ורשה לגירוש, ושוב לא נודעו עקבותיו…"

הכרך הראשון כולל שלושה מאמרים "זכות הילד לכבוד" (1929), "כללי החיים" (1930) ו-"פדגוגיה מבדחת" (1939). הנה כך נפתח המאמר "זכות הילד לכבוד":

"מקדמת ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה כי הגדול חשוב מהקטן…כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול…עיר גדולה, הרים גבוהים, מפעל גדול, אדם גדול…הקטן לא מעניין, אנשים קטנים, צרכים קטנים.

הילד קטן…אנחנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו..כל פעם שאינו נשמע לי, שמור עמי הכוח. אני אומר: 'אל תלך לשם, אל תיגע…והוא יודע, כי מוכרח.

הרגשת אפס האונים מחנכת לכיבוד הכוח, כל אחד…גדול יותר בשנים וחזק יותר…יכול לכפות משמעת, הוא יכול לעשוק ללא עונש.

חנוך לנער על פי דרכו

אבל נשתנו פני העולם! לא עוד כוח השרירים עושה את העבודה ומגן מפני האויב…השרירים איבדו זכות היחיד וערך היחיד שלהם – על כן יותר כבוד השכל והדעת.

החדר החשוך, תא ההוגה הצנוע..עולות ומתמרות דיוטות בתי הספרים, שחים המדפים מכובד הספרים. מלאו המון אדם מקדשי הבינה הגאה.

איש המדע יוצר ומצווה. תשבץ הספרות והקווים מטיל מדי פעם בפעם אל תוך ההמונים כיבושים חדשים, תעודות עוצמת האדם. וצריך להקיף כל אלה בזיכרון והבנה.

מדינאים ומחוקקים מנסים בזהירות, ובכל פעם ופעם שוגים…אך מי ישאל את הילד התם למשפטו ולהסכמתו? כי מה בפיו להגיד?

אנחנו היודעים את הדרכים להצלחה, אנחנו המורים הוראות ומשיאים עצות. אנחנו מפתחים את היתרונות, חוסמים את המגרעות. אנו מכוונים, מטייבים, מתקנים. הוא אפס, הכל אנחנו. אנו מצווים ודורשים ציות.

מצוקת הילד וחסד תלותו החומרית, הם המשחיתים את יחס המבוגרים לילדים.

יש טענת כזב, כי העין הטובה מחציפה את הילדים, כי תשובתם ליד הרכה היא אנדרלמוסיה ולא סדרים. אולם אל נקרא שם טוב לרשלנות…שנות עבודה הוכיחו בבירור גמור, כי הילדים ראויים לכבוד, לאמון ולעין טובה…"

שנה טובה לכולם !

להבין מה השאלה רוצה – שיחה עם בתי

"היה כיף רצח", אמרה לי בתי בת ה-15. היום היא וכ-50 מחבריה וחברותיה לספסל הלימודים עברו את מבחן פיז"ה הבינלאומי של ה-OECD. חודשים אני מנסה להבין למה תלמידי ישראל מגיעים במקום ה-41 במבחנים הללו, מפצח את הראש, קורא, שואל, חופר. והנה במשך 10 דקות של שיחה למדתי הרבה מאוד דברים שבכלל לא ידעתי.
"השאלות היו מובנות והמתמטיקה לא הייתה קשה בכלל, אבל אני חושבת שלא הרבה הצליחו", היא פתחה. ביקשתי שתסביר, היא השיבה: "היה צריך לחשב שטח של מעגל, שזה חומר של כיתה ו', אף אחד לא זוכר את הנוסחה, והיה לחשב אחוזים, שזה חומר של שלוש יחידות. בחמש יחידות אין את זה, אז לא למדנו את זה".

מה שפיזה מוציאה מאתנו

נשמע לי קל לתיקון, אם רוצים, אבל אז הגיעה התובנה הבאה: "האמת היא, שלימודי המתמטיקה בכלל לא מכינים למבחן הזה. הסיבה היחידה שהצלחתי לענות ושנהניתי, היא שהמבחן דורש צורת חשיבה שקיבלתי במדעי המחשב". מה זאת אומרת, שאלתי, "במתמטיקה לומדים חוקים וטכניקה, בעוד שבמדעי המחשב לומדים להשתמש במתמטיקה".
גלגלתי עיניים בתהייה, אז היא הוסיפה, "אבא, תבין, זה לא היה דומה לשום דבר שלומדים במתמטיקה. במתמטיקה אנחנו לא נתקלים בשאלות שכאלו. אבל במדעי המחשב, צריך להבין את הדרך, קודם צריך להבין מה השאלה רוצה, לא ישר לרוץ לחפש את התשובה כמו במתמטיקה, צריך להעמיק בלהבין מה עומד מאחורי השאלה, ואז הקוד הוא פשוט לכתיבה".
היה נשמע לי שיש פה משהו, אז ביקשתי דוגמאות לשאלות. היא שרטטה אצטדיון אתלטיקה עם שלושה מסלולים. נתון קוטר ועוד מספר מקטעים. צריך לחשב אורך של שני מסלולים ומרחק בין שתי נקודות זינוק. דוגמא נוספת, ילד על כיסא גלגלים שנתון אורך הגלגל שלו ואורך המגרש וצריך לחשב …[XXX]*. אני מודה שנשמע לי סטנדרטי.

"והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים", וידוי, אלכסנדר פן

המבחן נעשה במחשב והוא חצי אדפטיבי, שזה אומר שהאלגוריתם בוחר את השאלות הבאות לפי הביצועים והקצב בשאלות הקודמות. היא מספרת שהתוכנה הייתה מעולה, נוחה לשימוש. היא לא הרגישה שהשאלות נבחרות לה לפי הביצועים הקודמים שלה, מה שכן, כל תלמיד קיבל שאלות אחרות מתוך מאגר. הכל התנהל בסדר מופתי ובצורה מאוד מכבדת, היא אומרת.
"נתנו לנו להרגיש שאנחנו 'מייצגים את המדינה'. אז הכל הלך טוב? אני שואל. "זהו שלא, היה פרק של הבנת הנקרא שהיה מעיק. טקסטים ארוכים שצריך לגלול בחצי מסך, ובחצי השני רצות שאלות".

אז אני יודע שיש שיעקמו את האף על "היה כיף רצח" שפתח את הפוסט הזה. אבל בינינו, צריך להודות שהדור הזה טוב מאתנו והוא שולט היטב ברזי השפה, בדרכו. ואם נהיה כנים, הביטוי הזה לדעתי הוא למעשה תמונת הראי של "רע לתפארת" המופלא של אלכסנדר פן.

 

*'יהיה כך, כך יהיה אות לאות'. בקטע שנמחק כאן הופיעה שאלה מהמבחן. אבל, מיד בערב פרסום הפוסט קיבלתי פניה מטעם עורכי המבחן שביקשו שאסיר אותה. הם מחויבים לשמור על חשאיות השאלות במחקר, כדי שיוכלו להשתמש בהן גם בעתיד, וכדי שמדינות בעולם לא ימהרו לנסות להתכונן למבחן. כאזרח נאמן, התלבטתי בין ערכים דמוקרטיים, זכויות, שקיפות ובין הגנה על דיסקרטיות של מחקר חשוב, והחלטתי, כפי שראיתם, לעמעם את הפרטים. החלטתי נכון?

ראיון אישי במיוחד לגיליון סוף השבוע של "מקור ראשון"

ראיון אישי במיוחד (לינק לתמונה גדולה יותר)

ראיון אישי במיוחד ל-"מקור ראשון", 18.1.2018

מה דעתך על החינוך בישראל?

כאשר שואלים "מה דעתך על החינוך בישראל?", התשובה שלנו דומה מאוד לתשובתנו לשאלה "מה דעתך על המצב?" התשובה שלנו לשתי השאלות הללו היא "על הפנים". אבל אז , כששואלים אותנו, "ומה שלומך אתה?", אז התשובה היא "אצלי הכל בסדר", או על החינוך, "מה דעתך על המורה של הילד שלך?, התשובה היא "אה, דווקא יש לו מורים טובים מאוד".

ואני שואל, על מה מעיד הפער הזה בין התשובות שלנו ואיך ניתן להסביר אותו? הסבר אחד, מעניין, הוא שזה סוג של מנגנון הישרדות. כדי להתמודד עם החיים הלא פשוטים בישראל, פיתחנו לעצמנו סוג של הגנה, שיריון, ישיבה על הגדר ששומרת עלינו. אנחנו פה ולא פה. אוהבים את המדינה עד השמיים, מוכנים לעשות בשבילה הכל, אבל בתמורה אנחנו עומדים זכותנו לקטר עליה ולבקר אותה עד בלי סוף. על הפנים, הכל בסדר.

הסבר אחר, ששמעתי הוא שאנחנו פשוט אוהבים את הילדים שלנו מאוד, את המשפחה ואת הסביבה הקרובה, אנחנו מאוד מתרגשים מהמפגש האנושי, ומעריכים את העזרה ההדדית. אבל, לעומת זאת, את המערכת, את הבירוקרטיה, את הממשלה, את כל אלו אנחנו לא כל כך אוהבים לאהוב.

הרי כשאומרים חינוך את מי אנחנו באמת מכירים בבית הספר, את השומר בכניסה, את המורה של הילד ולפעמים את המנהל. זהו. זה החינוך. ואותם אנחנו אוהבים. כי הם פה בשבילנו. האמת שהם, כמונו, גם מקטרים על המערכת. ואז כשבעיתון כתוב על המחוז, על העירייה, או המשרד הממשלתי, אלו ישויות מאוד רחוקות ולא מוכרות.

מה הבעיה עם הגישה הזו שלנו, הבעיה היא שככה אין לנו באמת דרך לדעת מה נכון, מהו באמת המצב, על הפנים או בסדר? ויותר מזה, אם משהו ישתנה במצב, האם נשים לב? או שזה ייקח לנו הרבה זמן?

אז אני רוצה להגיד לכם היום, לפני שאנחנו מתחילים ממש, שאם מסתכלים על הנתונים, למי שנתונים חשובים, אז מה שרואים הוא שהחינוך בישראל, אולי תתפלאו, משנה כיוון. נכון, ההישגים עדיין נמוכים, הפערים עצומים, יש עוד דרך ארוכה, אבל המגמה השתנתה. וזה חשוב.

רואים את זה בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים וגם בתיכון. במבחני ידע ומבחני חשיבה, במדדים מקומיים ובמבחנים בינלאומיים. אותה תמונה מתקבלת. ואנחנו לא מסתכלים. לא במקרה ישראל מצליחה בשנים האחרונות להכפיל את מספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה. זה קורה כי מתרחש פה תהליך עמוק שקשה לנו להבחין בו.

המוקד של השינוי הזה, ולכן אנחנו כאן, טמון במורים. מדינות שמצליחות בחינוך הבינו כבר מזמן שמורה טוב עושה את כל ההבדל, ולכן הן משקיעות בהוראה איכותית. קל להגיד אבל קשה מאוד לעשות, ולכן חייבים להבין שכשדלת הכיתה נסגרת, שליח הציבור שלנו, מי שנמצא שם בשם כולנו, הוא המורה, והמורה הוא הפתרון.

בישראל יש מורים מעולים. מורה טוב הוא איש מקצוע קליני שמצליח לתת תשובה אישית לכל תלמיד ותלמידה בכיתה. הוא מאבחן את היכולות והצרכים של כל תלמיד, הם מציבים ביחד יעדים אישיים שאפתניים, הוא מתאים את הוראתו לדרך החשיבה ולקצב הלימוד, עוקב אחר ההתקדמות בזמן אמיתי, ונותן לכל תלמיד משוב בונה ומחזק.

מורה טובה לא סוגרת את דלת הכיתה, אלא פותחת אותה. היא מתעדת את מה שהיא עושה ומשתפת את המורים האחרים. ביחד הם מתייעצים זה בזו, משפרים ותומכים אחד בשנייה. בקהילות מורים, הם בונים את המקצוענות שלהם ביחד ומבפנים. התהליך העמוק הזה שעובר מקצוע ההוראה הוא מהפכה של ממש, ואותה אנו חוגגים היום.

פרס טראמפ להוראה איכותית, שנעניק היום נשען בדיוק על אמות המידה הללו, המבוססות על ידע וניסיון מהארץ ומהעולם. המטרה של הפרס היא להבהיר ולהמחיש לציבור מהי הוראה איכותית מתוך שאיפה לתרום במשהו כדי לסייע להגביר את האמון הכל כך חשוב שרוחש הציבור למוריו.

פרס טראמפ מוענק מאז שנת 2012 מדי שנה למורים מצטיינים מתחומי המתמטיקה והמדעים. תמיד כיהנו בין חברי וועדה הבחירה גם מורים מעולים. אבל השנה אנחנו גאים במיוחד, עלינו כיתה, בכוונת מכוון, וועדת הבחירה, הורכבה השנה אך ורק ממורים מעולים, שמרביתם נמנו על זוכי הפרס בעבר. מורים בוחרים במורים, זו בעינינו תכלית המקצוענות.

תודה רבה לכל חברי הוועדה על השירות המקצועי, על המחוייבות, ההשקעה הרבה ועל התוצאה המוצלחת.

כאשר הוועדה סיפרה לנו על זכייתו של יוסי, מיד עלה בנו הרעיון לקיים את הטקס דווקא פה. לרוב הטקס מתקיים במשרדו של ראש הממשלה, אבל הפעם חשבנו שמתאים, ונכון וראוי לקיימו כאן. מקום שבעוד תקופה לא ארוכה יהפוך להיות מוקד עליה לרגל ואבן שואבת לאוהבי לימודי הטבע והביולוגיה בישראל. חשבנו, קיווינו, ייחלנו, שנוכל לקיים את הטקס פה, רגע לפני שהמוזיאון נפתח, והקהל הרחב ייכנס בשעריו.

תודה רבה לאנשי המוזיאון שפתחו בפנינו את דלתם, תודה למשפחת שטינהרדט שבשמה נקרא המוזיאון בזכות תמיכתה החשובה, ותודה עמוקה ומכל הלב למי שחלמה, הגתה, תכננה, גייסה, הובילה, ביצעה, התעקשה וגם הגשימה. פרופסור תמר דיין.

 

*דברים בטקס הענקת פרס טראמפ להוראה איכותית 2017 שהתקיים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט לרגל זכייתו בפרס של מורה לביולוגיה.

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

האם צריך חינוך דתי בבתי הספר?

אני חילוני ולכן אני לא מפחד מהניסיון ליצוק תכנים יהודיים לתוך החינוך של הילדים שלי. אני סומך עליהם ועל החינוך שהם קיבלו בבית שהם ידעו לברור את המוץ מן הבר. הם יודעים היטב איך להגיב שכשהמורה לתנ"ך אומרת "יש אלוהים". הם מכבדים את זכותה להאמין בכך ולבטא את דעתה, אבל הם גם יודעים היטב שאין לה שום דרך להוכיח את זה ושיש רבים וטובים שחושבים אחרת.
במהלך השנים פגשתי אנשי חינוך דתיים הרואים בעבודתם שליחות ערכית מעוררת השראה. הם באמת ובתמים משוכנעים בצדקת דרכם ובמלאות עגלתם. הם שואפים להכיר לעוללים את דרך האמת שלהם. תיקון העולם מבחינתם הוא שכולנו נכיר את המורשת היהודית, נתחבר אליה, נזדהה אתה, נראה בה כשלנו ונמשיך יחדיו את שרשרת הדורות.
אני מתרגש כל פעם מחדש כשהם מאמצים את השפה ואת עולם המושגים שלנו כדי לשכנע אותנו. "ידוע מהמחקר המדעי שלערבב חלב ובשר זה לא טוב לבריאות", הם אומרים, או "כשעובדים בשבת זה ניצול סוציאלי של העובדים המוחלשים". מרגש לא פחות להקשיב לחילונים שמבחינים שבמקורות שלנו אין רק חז"ל והלכה, יש גם מוסר נביאים וצדק חברתי, ובוררים עבורנו את המדף שלנו בארון.

מלחמות היהודים

יש בינינו הרבה מהמשותף. אנחנו חולקים פיסת קרקע משותפת ואוהבים אותה אהבת נצח. חלמנו עליה ביחד, נלחמנו עליה כתף אל כתף ואנחנו בונים בה ביחד את עתידנו. עם זאת, אנחנו חלוקים בתפקיד של תורת ישראל בחיינו. עבור רובנו היא מורשת חשובה, מרכיב בתרבות ובערכים ופרק משמעותי בהיסטוריה, בעוד שבשביל חלקנו היא דרך חיים מחייבת.
כאשר אנשי חינוך לא מכבדים את הפער הזה, התוצאה היא שסע ושבר. "עליך להתפלל עם כוונה", אמרה המורה לבתי, ולשנייה המנהלת אמרה "לכי הביתה להחליף לשמלה צנועה יותר". כאן תפקידנו כהורים לעמוד על המשמר ולא לאפשר זאת. אינני תמים, ברור לי שמאז הרב ריינס ותנועת המזרחי, מטרתה של הציונות הדתית היא "להבטיח את צביונה הדתי של המדינה היהודית".

"להוריד דמעות כנחל" (הרב ריינס, מייסד תנועת המזרחי)

לכן, כולי תפילה, שיקומו אנשי חינוך חילונים, ובאותה דבקות, באותן שפתיים מתוקות ובשם אותה האחדות, יחתרו להנחיל בבתי הספר הדתיים חינוך ערכי. הם יחנכו לערכי אדם, לערכים של סובלנות, של חיים, של חירות, של שוויון, של תקווה ושל כבוד הדדי. הם יאמצו את השפה הדתית של קירוב הלבבות כדי לשכנע שהם תמיד היו שם, מנברא בצלם ועד עשרת הדברות, מחוקי הגר ועד החכם באדם שבנה בהר הבית מקדשים לאלוהי נכדיו.
אני חילוני ואינני תמים. בדעה צלולה שלחנו את ילדינו לבתי ספר משותפים שבהם היהדות ערוכה על השולחן. חשבנו שהם צריכים להכיר, להיפגש ולהכיל. זה לא פשוט, אבל לדעתנו הכרחי, כי האפשרות השנייה גרועה יותר. להסתגר בנפרד עם הדומים לנו ולהתבוסס בשלולית הצדק שלנו, זה לא פתרון, וזה לא חינוך. כך כולנו נצא קיצוניים יותר. צריך לזכור שהסבות והסבים שלנו באו לפה כדי שנהיה ביחד ואנחנו חייבים להם את המאמץ.

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.