מבוא: בראשית

הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון – דור דור ודורשיו,  דור דור וחכמיו,  דור דור ופרנסיו. כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה, פרק א')

אנחנו בעל כורחנו חלק מדור. קבוצת גיל לא מוגדרת, לא ברור מתי התחילה ומתי נגמרת. אין לה מקום, אין לה מנהיג, אין לה כללים, ואין חברים רשומים. זו קבוצה אחרונה להתגלות, בדיעבד. כאשר הדור שלנו יורד מבימת ההיסטוריה. כאשר אנו מתחילים לשמוע ולהגיד 'בדור שלנו זה לא היה קורה', 'נו מה אתה אומר, ולזה קוראים דור העתיד', 'ומה תוריש לדורות הבאים?'. חייו של דור הם כמו חיים של אדם. בתקופת הילדות התמימה אנו כחומר ביד הדור הקודם. לשלב הזה יש שם יפה, הוא נקרא 'חינוך'. אחר כך מגיעה מטמורפוזה של גיל התבגרות ומרד נעורים. התנערות צינית מן הדור הקודם ומשבר אמון. מתוך המשבר הזה צומח שלב הבגרות. אז נוטל הדור החדש את הקוד הגנטי שהורישו לו קודמיו, משיר מעליו הקליפה, ומגשים את תפקידו כאן ועכשיו ואת אחריותו לחינוכו של הדור שבא אחריו. האופטימיים רואים כאן תהליך סיפראלי המתקדם במעגלי טנגו, צעד אחורה, שניים קדימה. אחרים סוברים שמדובר בחוקיות ומעגליות, בחילופי הדורות, ועולם כמנהגו נוהג, במקומו נותר ואין חדש תחת השמש.

הדור הראשון של 'ממלכת ישראל השנייה' היה דור מבשרים. הרצל, ז'בוטינסקי, בורוכוב וחבריהם, אשר קיבלו את חינוכם מידי רבנים בחדרי העיירות של גלות אירופה. בגיל ההתבגרות התנערו מהחינוך הדתי, התקרבו לרעיונות לאומיים, סוציאליסטים וליבראלים, והחלו לטוות את עתידם בעצמם. היה זה עתיד של יצירה, של ספרות ותרבות. עתיד של מחשבה והגות, ועתיד של רקימת תכניות על שיבה לציון. את בניהם ובנותיהם גידלו על החלום בן אלפיים הניבט מהר נבו, אל ארץ שאליה לא יגיעו. מרביתם הסתפקו בחלום, מתוך בחירה. אך היו מבין חניכיהם שנשבו ומרדו במשפחותיהם, ארזו את החזון בחופזה, והעפילו אל מחוזות ההגשמה. יציאת מצרים ראשונה ושנייה ושלישית לגאולת הארץ. הם פשטו את החליפות ופצחו בחיים של עשייה. מסלוני  העיר אל שדות הכפר, מהמכתבה, וכוס של ברנדי לעת ערב, אל השכמה מוקדמת עם הנץ החמה, מחרשה, לימונדה סחוטה טרי, וסלט קצוץ דק. מרד נעורים שנסתיים כאשר החליפו עט באת. כבר לא הייתה דרך חזרה כאשר גילו שלחלום על הנייר היה הרבה יותר פשוט. ביחד עם פיק"א והברון רוטשילד פיתחו יישוב חקלאי ותעשייה למופת. קראו ולמדו מכל ספר וכל מחקר אירופי. נחושים להתנסות ולהדגים שבכל זאת אפשר במזרח התיכון, למרות השמש הקופחת, על-אף המשאבים הדלים, והשרירים הרפים שהלכו ונחלשו, אך גם הלכו ונחשלו.

הדור השני היה דור מייסדים שבניו ובנותיו נמשחו בדם, ביזע ובלי אף דמעה. תסריט חייו של דור זה למרד ולמלוכה הורש לו בידי קודמיו. בספרו של ז'בוטינסקי 'שמשון' (ששם אחד מגיבוריו: 'מרי-דור'), נכתבה צוואה:

'האם אמסור לאחי דבר מפיך ? שמשון חשב לרגע ואחר-כך אמר לאט: שני דברים תמסור להם מפי, שתי מילים. המילה הראשונה: ברזל. יאספו נא ברזל. יתנו בעד ברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים. את נשיהם ובנותיהם – הכל יתנו בעד ברזל. אין דבר בעולם יקר מן הברזל. האם תמסור? אמסור. את זאת יבינו. את המילה השנייה לא יבינו, אך חשוב מאוד שיבינו גם אותה והיום קרוב. המילה השנייה היא מלך. תאמרו לדן ולבנימין ובאוזני יהודה ואפרים דבר לאמור: מלך.'.

בני דור המייסדים חיתתו איתותיהם לחרבות והחליפו את השמש הצורבת במחשכי המחתרת. מאבק עיקש ואמיץ, עם סממנים של מסתורין, רומנטיקה ונוסטלגיה. תקופה מכוננת, אשר פסקה באבחה אחת. לפתע הוכרזה מדינה. בלי כל הודעה מוקדמת נשתנתה המציאות והתחלפה המשימה. מחיים של מרד, נגד והרס, לשליחות של הקמה, בנייה ויסוד. יציאת המנדט הבריטי, הקמת המדינה וסיום מלחמת העצמאות, טקס התבגרות מהיר, הודעה חד-צדדית על סיום מרד הנעורים, קבלת פנים קצרה לעולם המבוגרים, והלאה, קדימה. קיבוץ גלויות, אלטלנה, כור היתוך, בניית מוסדות, תפיסת ביטחון, המפלגה, הוועדה המסדרת, הפנקס האדום, ביעור הבערות, קליטת עלייה, הלאמה, צנע, צבא העם, סיכון קיומי ומלחמת קיום. הכל בגדול, הכל עכשיו, אין זמן לפרטים, אין סבלנות לגוונים, לנו אתה או לצרינו, מניחים יסודות, אחד בשביל כולם, כולם בשביל המדינה. נעשה ונשמע, עכשיו נפעל, אחר-כך נתקן ונתכנן.

הדור השלישי היה דור לוחמים, שנולד אל חברת הילדים של קום המדינה והתחנך תוך כדי יסודה. אלו הם חיילי מהפכת יסוד המדינה, הם כור ההיתוך, היהודי החדש שעליו חלמו הוריהם, מגש הכסף, התקווה הגדולה. העברית המוקפדת שבפיהם נטולת מבטא זר, הם הצברים האמיתיים. אמא רוצה שילמדו וישכילו, אך הם מתגייסים לצאת אלי קרב. נולדו ממלחמה, וגודלו למלחמה. מצעד יום העצמאות, חלונות מוגפים, שקי חול, הפגזות. צביקה המ"פ ומרדכי הנהג. כל אחד עושה את תפקידו בסדיר ובמילואים, בחברה ובכלכלה. ואז, בהפתעה גמורה הכל נשבר. מלחמת יום כיפור חשפה את ליקוי המאורות. כל מה שנראה עד אז יציב ובטוח, פתע התערער. מתוך המלחמה הגיע מנחם בגין. עם פיינשטיין ביד אחת וברזאני ביד השנייה בנאומו המפורסם והשתלט על כל המפעל. עשה מלחמה ועשה שלום, עשה רווחה וסעד, ועשה אינפלציה. והמדינה כמרקחה, כל מה שהיה ברור, כעת התבלבל. ומתוך הבלבול צמח הייאוש, וצמחה התקווה. מרד שנות השישים הגיע לארץ, כמו החיפושיות, באיחור. רוצים שלום. שלום עכשיו. די למלחמה. רוצים ליהנות, לבלות, לפצוח בקריירה מוצלחת, לעשות כסף, לטייל בעולם. דור הלוחמים רצה להפוך עורו והקים את 'דור שלום'. ביחד עם דרכו ומורשתו של יצחק רבין הם רצו להשלים את המשימה בעצמם. כאשר חשבו שיצליחו כתבו חניכיו לילדיהם את 'אני נולדתי לשלום', וכאשר הבינו שכשלו, הלקו את עצמם בשם ילדיהם עם 'הבטחתם יונה'. זה היה דור שפיצל את הרצף לשניים ופילג את החברה הישראלית בין ימין לשמאל, ובין חילונים לדתיים, המסתכלים זה לזה בעיניים, וסולדים זה מזה בשנאה יוקדת.

עניינו של מאמר זה הוא סיפורו של הדור הרביעי, דור שנולד בין מחצית שנות השישים לשנות השמונים לאחר הפוגה במלחמות הקיום, אל תוך תקוות השלום שבפתח. דור שחונך על מילים גדולות, כמו גלובליזציה, דקונסטרוקציה ופוסט-מודרניות. דור שלמד איך לא לדעת, כי אסור לשנן, אלא כיצד למצוא ידע. דור שגודל ללא גבולות, כי אסור למשמע ואסור להגיד לא. דור שלמד לבטל את עצמו במיומנות מתוכנתת של מחשבה ביקורתית. ובתוך כך לבכר את זווית מבטו של 'האחר' במצוות הרב-תרבותיות המתקדמת. דור שהונחה לחשוב על עצמו, להגשים את עצמו, לממש את כישוריו. דור שחונך לאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. דור אחרית ימים שצמח אל גן עדן טכנולוגי. וכמו קודמיו גם הוא גילה שלא כך בדיוק פני הדברים ומרד בהוריו. אמנם קשה היה להבחין בכך, משום שעשה זאת ברפיסות מה, אבל מרד היה. הסביר שלא אשם על שלא ניתנו בידיו די כלים לפרוס כנף. הוא איחר להתבגר, נשאר בבית ההורים עד גיל מאוחר, הקדיש עצמו לעצמו, נישואין וצאצאים בהמשך. גדי טאוב כתב על המרד השפוף של הדור הרביעי את הדברים הבאים:

'…לעתים אותה מצוקה עצמה שמניבה את הסירוב להתבגר, עשויה להפוך גם, ולעתים קרובות אכן הופכת, לבסיס של תחושת התחכום. מאחר שהתחושה היא של מחסור במסגרות משמעות גדולות יותר, של בידוד מחוץ למסגרות כאלה, האואטסיידריות הקולקטיבית, המרד, נעשה לסוג של אידיאולוגיה…נקודת המבט הזו היא לעולם חיצונית ל"עולם האמיתי", בזה לו, אבל פטורה מלהציע אלטרנטיבה. התמימות של הילד יכולה ללעוג לטרחנותם, ולסרבולם, ולקהותם, ולטיפשותם של "המבוגרים", אבל כל זה נתאפשר לה רק בזכות העובדה שהמבוגרים קיימים ומגוננים עליה…כל עוד יש מישהו אחר שדואג לחומר, אפשר ללעוג לחומרנות'.

מתי התפכח מהוריו ומעצמו ? נסע להודו לחפש משמעות, וחזר מקווה שאולי בכל זאת אמת תימצא בתוכנו. שירת בלבנון ובעזה, כדי לגלות שהמלחמה עדיין כאן, ובגדול, רק שהמדינה והחברה שלנו השאירו אותו לבד. נלחם באמונה ובאחווה על ערכים ועקרונות שהוריו הזדרזו לנטוש. שם גם התחיל לגלות שהימין והשמאל, החילוני והדתי, הוותיק והעולה, זה לא הסיפור האמיתי. כל ההבחנות וההבדלים שהודגשו וחודדו בתקופת הילדות, ובמערכת החינוך המפצלת שהקימו עבורו קודמיו, לפתע בחוויה הירוקה של הצבא, המכללה והאוניברסיטה, נראו כעת רק כהבדלי גוון מרתקים. הסיפור הישר והרצף האחיד והפשטני של מבשרים, מייסדים, לוחמים ואנחנו, נראה פתאום מורכב יותר. כמו סרט בשחור לבן שפתאום נצבע בצבעים, ומציאות חדשה נפרסה לנגד העיניים. ה-'אנחנו' של ההורים והמורים פתאום נראה פתאום מגמתי משהו. לפתע התגלתה בפניו מציאות מגוונת יותר שהועלמה, הושכחה, והודחקה לקרן זווית.

אל תוך ה'אנחנו' הצטרפו כעת גם נפקדים נוכחים נוספים, שהיו שם תמיד. הקבוצה הראשונה שהודחקה היא מה שקוראים משום מה 'עולים חדשים'. מוזר. הרי ישראל היא כולה חברת מהגרים. עד לדור הלוחמים כולם דיברו עברית במבטא זר. כולנו היינו עולים חדשים. מחקנו. וכמו בצבא, פז"מ של שלושה חודשים עושה את ההבדל בין ותיק לירוק. העלייה הראשונה עשתה טירונות לעלייה השנייה. העלייה השנייה שיוועה לעולים מתימן כדי להגשים את החזון שלה של עבודה עברית ותיזזה אותם בשדות ובפלחה. העלייה החמישית ספגה קיטונות של ביקורת, על כך שהגיעה משנאת המן ולא מאהבת מרדכי והתיישבה במרכזי הערים הנינוחות. ושארית הפליטה שזכתה למבטי רחמים מהולים בכעס על שמשפחתם הלכה כצאן לטבח. איך לא התביישנו. בשנים הראשונות למדינה אוכלוסייתה היהודית הכפילה את עצמה, בעיקר בזכות העלייה ממדינות ערב, אשר נשלחו הישר לבנות ולהיבנות במדבר ובספר, העיקר שימצאו רחוק מהמקום שבו נבנית המציאות. והעלייה הגדולה מברית המועצות בין שנות השבעים לשנות התשעים, והעולים מאתיופיה. המערכת הפוליטית מיד קפצה על המציאה, ש"ס קונטרול מזה, ישראל בעליה מזה, וכל קבוצה בוזזת לעצמה מהעוגה הציבורית. רב-תרבותיות ומגזריות עד הסוף, ואפילו 'שינוי' הדשנה זכתה לעדנה, כאשר בני היישוב הישן זעקו חמס, 'די לממלכתיות' ו-'לא נהיה עוד פראיירים'. נו, זו אחיזת העיניים של הפוליטיקה, התקשורת, והאקדמיה, אשר מתפרנסות מחידוד ומחלוקת. אך כאשר האבק המילולי והמתלהם שוקע, אנו יודעים בלבנו שהעולים החדשים הם חלק מהמציאות, והסיפור של כל עלייה מביא עמו סיפורי דורות אחרים מאלו שסופרו כאן. הם לא חלק מהקו הישר לכאורה, וכולם ראוי שיסופרו, כולם ראוי שילמדו, על ידי כולם.

הקבוצה השנייה שנעלמה מן העיניים היא קבוצת חובשי הכיפות. חיינו מלאים בסקרים, מה אתה מרגיש יותר יהודי או יותר ישראלי. ולמען האמת קשה להבין את השאלה. על החבל שבקצהו האחד האדוק והקפדן ביותר בענייני דת ובקצהו השני החילוני המוחלט, נמצאים כולנו, ובינינו כאלו שמאמינים באל, וכאלו ששומרים שבת, וכאלו שאוכלים כשר, במינונים שונים, בגוונים שונים, כל איש בדרכו, כל קבוצה לפי החלטתה. כל אחד וכל קבוצה משוכנעים שהם יהודים שלמים בדרכם, ושדרכם עדיפה ונכונה. כל אחד בוחר לו קבוצה, אוהד אותה, מצטרף למועדון המעריצים שלה, לובש את בגדיה וצעיפיה, ומתחרה בקבוצות האחרות על מגרש הכדורגל מדי שבת. זה טוב ויפה, אלא ששלוש קבוצות לא מקבלות עדיין את כללי המשחק – חרדים שאינם מקיימים חובות אזרחיים, ממסד רבני אורתודוכסי שדרכו אינה מקובלת על ציבור חילוני רחב, והכתומים הנמצאים בצומת בין המדינה וההלכה. הפתרון לאתגרים אלו מונח לרגליו של הדור הרביעי, האם להמשיך לפלג, או להישען על המשותף ובאמצעותו להתמודד עם האתגרים. כתב רון לשם ב-'אם יש גן עדן':

'בחטיבה שלנו, בכל חטיבות החי"ר, הפכו הכיפות הסרוגות לעמוד השדרה. הם הלוחמים הכי טובים והם הולכים ומתעצמים. דור חדש הם, לא דומה לאבות המתנחלים, לא דומה לשום דבר שהחינוך הדתי-לאומי ייצר בעבר. שלנו הם מזן אחר, זה שזונח את מעיל הדובון המרופט, את הסנדלים הישנים, את הזקן הגלותי הכבד. שנפרד מהמראה המתבדל, ונראה עכשיו כמונו. הוא מתלבש ומסתרק כמונו, נשמע כמונו, אוהב את אותם הסרטים, את אותה המוזיקה שאנחנו אוהדים. הוא יודע לבלות הכי שאפשר. לא תמיד תראו אותם עם כיפה על הראש, הם לא רוצים שיביטו בהם דרך משקפיים מזוגגים מדעות קדומות, מתרצים שהם לא טובים מספיק, שלא שומרים מספיק, מכדי שתהיה בידיהם הזכות לנופף בכרטיס החבר של הקבוצה'.

הקבוצה השלישית היא הערבים בישראל. שני הדורות הראשונים הכירו באתגר, אך נקטו במדיניות רשמית של 'אין בעיה'. התעלמו, הדחיקו, השכיחו, השאירו בצד. הדור השלישי בתקופת השלום שלו, הצטייד ברב-תרבותיות מיובאת, והלך אל הקצה השני. הוא נתן להבין שישראל תוותר על יהדותה כדי להגשים זכויות קבוצתיות נפרדות לכל אזרחיה. כולם דיברו על הערבים ולא דיברו עם הערבים. בהתחלה דיברו ולא הקשיבו, ואחר כך הקשיבו ולא דיברו. מיעוט במדינת לאום אינו נושא מקורי לנו, וגם בישראל הוא התקיים בתקופות שונות. ממלכת ישראל הראשונה התמודדה עם האתגר החברתי של גר, אלמנה, יתום ואביון. היהדות פיתחה רגישות חברתית בתקופה זו, אשר זכתה למעמד של ערך מכונן. בין נשותיו של שלמה המלך רבות לא היו יהודיות, ובכל זאת הקים להן בירושלים בהר סמוך לבית המקדש, בתי כנסיות לפי דרכן ואמונתן. יהיה מי שיטען שמלוכה חזקה יכולה להרשות לעצמה להיות נדיבה למיעוטים, ויצביע כתירוץ על שבריריותה של הדמוקרטיה ועל מצב החרום המתמשך בישראל של ימינו. כל זה רק מחזק את ההנחה שפתרון ימצא בשילוב שבין חברה דמוקרטית וערכים יהודיים. היהדות שבאלפיים שנות גלות ידעה תהפוכות חיים כמיעוט והפנימה את גבולות החלום וההגשמה כמיעוט. היהדות שהפכה לציונות כדי להעדיף חיי ריבונות ועצמאות. עלינו לרכוש כבוד למי שבוחר לגור עמנו, ולו רק משום שכאן גרו אבותיו בדורות קודמים. על הדור הרביעי למצוא את האיזון שבין גדר טובה שעושה שכנות טובה ובין שכן הטוב לעתים מאח רחוק.

הדור הצעיר של התנועה הציונית שלח את טוביו לחקלאות ולהתיישבות. הם הפכו את הפרחת השממה, החלוציות, בניית התשתיות, וההיאחזות בקרקע, מתקווה וחלום לסיכוי ולמציאות. הצעירים הטובים של ימי ראשית המדינה הלכו אל הצבא. מלחמות אין ברירה, קיום בסכנה, גבורה והקרבה, הפכו בעזרתם את ישראל לעובדה קיימת. הצעירים המצוינים של ימי תקוות השלום פנו אל העשייה הפרטית ואל המגזר העסקי. פיתוח תוכנה, עסקות רב-לאומיות, טכנולוגיה, השקעות, מיזוגים ורכישות. תודות להם הפכה ישראל לחברה מצליחה ומשגשגת במשק הגלובאלי. לאן יפנו טובי הצעירים של הדור הרביעי? הקוד הגנטי של שלושת קודמיו הוריש לו יסודות המתגוששים זה עם זה ומשלימים זה את זה – פרשנויות מגוונות לתרבות ולזהות יהודית; חברה טכנולוגית החותרת לערכים דמוקרטיים ולהשתלבות בכלכלה העולמית. מה ייקח מן הדורות הקודמים, ומה ייצור בעצמו? עושה רושם שצעירי היום מתירנים פחות מהוריהם, בוגרים יותר, מחפשים מסגרת ומשמעות. הם מנסים להשיב את מסלול החיים לנתיב של בנייה והתקדמות, תוך שילוב ואיזון בין העולמות. מבחינה זו הם פורצי דרך וחדשנים בשמרנותם. הפרקים הבאים מציעים ניתוח ומציגים כיוון. הם אינם מתכון ליישום, קל וחומר שלא מחקר שיטתי ומעמיק. לכל היותר זורים אור על ניצנים מתוך ציפייה מוטה שיפרחו וישגשגו. ימים יגידו.

 (להמשך נא להקיש כאן)

מודעות פרסומת