פרק א': תרבות יהודית

שאלות של זהות המעסיקות כל כך את העולם המערבי והאקדמי, לא ממש נוגעות לנו. בחוויית היום-יום שלנו אנו לא מתחבטים בשאלות כבדות משקל קיומיות של הגדרות והבחנות. יהודי מן הגולה לא יבין זאת. זו אולי תידמה בעיניו בשוגג שטחיות או חוסר אחריות. צריך להבין, הוא שם באמת מוטרד האם בתו תתחתן עם יהודי, או לא, ומה עליו לעשות כדי להבטיח 'המשכיות יהודית' או 'שרידות יהודית'. המסקנה הראשונה היא שעיסוק בזהות הוא ביטוי של חוסר ביטחון עצמי. זאב ז'בוטינסקי טבע בזמנו את המושג 'אמצעי בידוד' – כאשר גורש העם היהודי מארצו והתפזר בגלות, היה עליו להקים אמצעי בידוד שישמרו על שרידותו והמשכיותו. החיים בקהילה משותפת, מערכת חינוך נפרדת, משלחי יד, בגדים מיוחדים, כיפה, כינוס בבית התפילה, והתפילה עצמה. כל אלו נדרשו בגלות ופעלו בהצלחה יתרה. אולם כאשר לעם היהודי הושב אמצעי הבידוד העיקרי –  הריבונות המדינית: המדינה – אין עוד צורך באמצעי הבידוד של הגלות, וניתן להסירם.  מגילת העצמאות של בן גוריון נפתחת במילים: 'בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי'. התנ"ך והמורשת של עם ישראל שיחקו תפקיד חשוב בתפיסה החינוכית שהנחיל דור המבשרים לבניו. כחברת מהגרים שנבנתה על קיבוץ גלויות היה חשוב להגדיר עתיד משותף על בסיס של עבר משותף. החייאת השפה העברית הפכה למפעל לאומי, 'יהודי, דבר עברית', כל פקיד וקצין נדרש להחליף את שם משפחתו הגלותי בשם עברי וגאה. בפועל, השאלות הקיומיות והממשיות של ההווה תפסו תפקיד משמעותי הרבה יותר מאשר העבר שנתפס כמובן מאליו. לא היה זמן ולא הייתה סבלנות להתעסקות טרחנית בשאלות ובפרשנות. כולם עסוקים בלהיות יהודים, בלעשות מדינה יהודית, בליצור תרבות עברית. שאחרים יסתכלו, יפרשו, יגדירו ויבקרו. התנ"ך אחר כבוד, ועמו ארון הספרים, הונחו בצד. כאשר כבר לא נותרו מורים שידעו כיצד ללמדם, התפתחה אידיאולוגיה שהצדיקה את המצב. התחזקות הממסד הרבני האורתודוכסי ותביעתו למונופול יהודי הובילה לויתור מרצון ולהפרדה. כך היה נוח לכולם. המסקנה השנייה היא שהויתור על העיסוק בזהות הוא תוצאה של עודף ביטחון עצמי.  

דור המבשרים ודור המייסדים ביקשו להשיב עטרה ליושנה ולהקים את ממלכת ישראל השנייה, על-יסוד מלכות דוד ושלמה. הם ביקשו להזכיר כי סיפורו של העם היהודי החל באברהם אבינו השב לארצו והגיע לפארו בממלכה המאוחדת. הם ביקשו להשכיח את אלפיים שנות הגלות, ימי הביניים והחושך של העם היהודי. תקופת המקרא הייתה לערגה, החיים היהודיים בגלות היו לבוז, לכליה ולשכחה. ספרי הלימוד בבתי הספר נכתבו בהתאם. היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית מקבילות שאינן נפגשות, אלא בחטף. התבוללות מגונה מזה מול נאורות והשכלה מזה. כתמונת ראי לסיפור הציוני, מחנה חובשי הכיפה ביקשו להמעיט בחשיבות ימי הריבונות, תוך שהוא מדגיש ומזכיר את יצירת התרבות היהודית בגולה. המחנה החרדי בתוכו בז ל-'עגלה הריקה' של יצירה יהודית בישראל. עבורם שערי היצירה והפרשנות ביהדות נסגרו בתקופת התלמוד וימי הביניים המפוארים. מאז הרמב"ם נדונו כולנו לשמש הערת שוליים, שליחים בשימור הגחלת, פוסעים בגעגוע בדרכם של גדולים ודגולים. תכני היהדות הגלותית הדריכו את הקבוצות היהודיות לקיים חיי קהילה אוטונומיים כמיעוט במדינות הנשלטות בידי אחרים, וכך גם בישראל. שני המחנות נקטו בגישה דומה – הם בחרו בתקופה הנוחה להם, הדגישו ופיארו אותה, תוך שהם ממעיטים ואף משכיחים תקופות אחרות.  קטיעת הרצף משיקולים קצרי טווח של דורות קודמים לא שכנעה. האחד סיפק לנו עתיד ללא זיכרון, והשני הנחיל לנו עבר ללא סיכוי לעתיד. שתי המניפולציות הללו נכונות בחלקן ורצויות גם יחד, אך אינן מספקות. הצורך לבחור בין השתיים הוביל לתגובות מתגובות שונות. אחת הדוגמאות לדבר מה חשוב הנופל בין הכיסאות היא העיר ירושלים. ההצהרות על ירושלים המאוחדת לנצח נצחים מזה, וההבטחות על געגועי קדושה ותפילה מזה, הובילו את צעירי ירושלים לעזוב אותה. התפיסה הרב-תרבותית של דור הלוחמים ציירה את ירושלים בצבעים קודרים, לשיטתם היא נדונה לחלוקה פוליטית בין יהודים לערבים, ולשליטה חרדית. המגוון התרבותי המייחד את ירושלים, נתפס כאיום. התוצאה היא שירושלים כיום גדולה על תושביה, המוחזקים ברובם בבלון חמצן מלאכותי של כספי תמיכות ממשלתיות. תגובות אופייניות אחרות לצורך לבחור מתבטאות בשחרור קיטור ולחצים. להרים את הראש מעל למים ולנשום מעט אוויר. יהודים דתיים רבים מסירים את הכיפה עם הנחיתה בחו'ל, הם יהודים בביתם. לעומתם, חילונים המתיירים בארצות העולם נוהגים לתור אחר בתי כנסת ובתי קברות בחיפוש אחר פיסת יידישקייט אבודה מבית סבא, הם יהודים בצאתם.  

על הדור הרביעי ליצור מרחב לתיקון ומרחב ליצירה. תיקון מעשה דור מייסדי המדינה, אשר ביד אחת קראו לכור היתוך ולקיבוץ גלויות, אך ביד השנייה פיצלו את שבטי ישראל למערכות חינוך, מקומות יישוב ותפיסות עולם. המגמות בהקשר זה ברורות, בשנת הלימודים תשס"ו נכנסו בשערי כיתה א' בישראל תלמידים ש-40% מתוכם לומדים במערכת חינוך ערבית או חרדית, בנפרד מכלל ישראל. את זאת יש לתקן. לאפשר דיאלוג, הקשבה, לימוד, פשרה ויצירה משותפת כדי להמשיך ולקיים חיים משותפים. קיומם של זרמים נפרדים בחינוך חותר תחת ניסיון זה. זרמים נפרדים מביאים לכך שכל אחד מספר את סיפורו לעצמו. בחברה 'רב-תרבותית' שכזו ה-'ביחד' הוא קמפיין פרסום צבעוני של חברה אמריקאית, אבל לא במציאות. כדי לבנות עבר ועתיד משותפים, על כל אחד לספר את סיפורו לאחרים, להקשיב לסיפורים כולם, וליצור ביחד שילובים חדשים. 'שבטי ישראל' צריכים לחלוק מערכת חינוך אחת, ולשכללה כך שתכיל את מגוון הסיפורים ואורחות החיים. הנכונות להקשיב היא הזדמנות להפוך את הסיפור שצויר בעבר בצבעי שחור ולבן, לסיפור עשיר בצבעים. הוא מחייב נכונות להכיר כי הבדלים בין הקבוצות המרכיבות אותנו הם הבדלי גוון אך לא הבדלים של מהות, ולהפוך את המגוון לערך ולעוצמה מלכדת. אין להסתפק בסיפור אחד של קבוצה אחת כבעבר, אלא לתעד וללמד כיצד הצטרפו קהילות ישראל השונות אל החזרה לציון. לא רק התעוררות לאומית באירופה במאה התשע-עשרה, אלא גם סיפורן של קהילות יהדות-ערב. לא רק סיפורן של חמש עליות טרום הקמת המדינה, אלא סיפורן של כל עליה ועליה עד ימינו אנו. כל אחת וסיפוריה, גווניה, ותרומתה.  במקביל יש לגבש מרחב ליצירה חדשה – יצירה של אורח חיים מודרני ורלבנטי המוביל לכתיבה של פרק נוסף בתולדותיו של העם היהודי. עלינו לפתוח לרווחה את שערי היצירה והפרשנות ביהדות. להמשיך ללמוד, לפרש, ליצור וללמד תרבות יהודית לדורותיה. להכיל בנשימת חיים אחת את סיפורי המקרא, הגות הגלות, והתרבות העברית החדשה בישראל, ולממשם במדינה יהודית תוססת ומגוונת. לשלב היסטוריה, ארכיאולוגיה, מורשת ומנהגים, ערכים אזרחיים, טקסים, חגים, ספרות, שירה, תרבות, אומנות וחינוך. אז יגלו לנגד העיניים רבדי הזהות המהדהדים בין הדורות. כאשר כתב חיים נחמן ביאליק כי 'יש מילים – הררי אל, ומלים תהום רבה' (גלוי וכסוי בלשון, 1915), הוא שוחח עם ספר תהילים – 'צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה' (תהלים לו' ז'). עידן רייכל ציטט משיר השירים כאשר כתב את 'הנך יפה רעייתי' (שיר השירים ד' א'), ומתהילים-'ממעמקים קראתי אליך' (תהילים קל' א'). התיקון והיצירה מחברים בין עבר לעתיד. התיקון מאפשר לנו לרתום על כתפינו את משא מורשת בית סבא, והיצירה מאפשרת לנו לרתום את ילדינו על כתפינו ולפסוע יחד, עד שיאזרו עוז וילכו בדרכם.  

מבחן להצלחת התלכדותה המחודשת של זהות יהודית, יהיה גם ביחסים עם אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. עודף הביטחון העצמי בשלושה העשורים הראשונים למדינה הביא ליחס מתנשא ויהיר. חוסר הביטחון העצמי בשלושה העשורים האחרונים גרר את מערכת היחסים אל עברי פי פחת של אובדן מרצון. העיתונאי ריאד עלי מניח את האתגר לפתחנו במאמרו "האח השלושה עשר":   

'בכל שנה אני שומע את הצפירה הזו, ובכל שנה אני מחפש את הגיבור שלי, והוא איננו. והגיבור שלי איננו משום שלא הייתה לי מלחמה שנפלו בה גיבורים. אפילו המלחמה של בני עמי עם מדינתי אינה המלחמה שלי, והגיבורים שנפלו בה הם הגיבורים שייזכרו ביום הזיכרון שלפני יום העצמאות של בני עמי, שאינו יום העצמאות שלי. אחרי הדגל בא ההמנון. הייתי רוצה שלמדינתי יהיה המנון שגם אני אוכל לשיר אותו, ולאו דווקא ביום העצמאות. גם לנו יש תקווה, ונפשנו כמהה לחיי שקט ושלווה. הייתי רוצה לראות אחד מבני עמי במדינת ישראל מדליק את המשואה שלו, ולא את זו של אפרים, זבולון או בנימין, כי אנחנו לא נמנים עם שנים-עשר האחרים. אנחנו מישהו אחר, ילד נוסף שמקימי המדינה לא תכננו את לידתו לעולם, אבל הוא נולד למרות זאת. אנחנו האח השלושה עשר, ואנחנו רוצים ומעוניינים להיות כשאר בני הבית. ואיך נוכל להיות כאלה, אם כל מה שנעשה סביבנו אומר לנו שאין אנחנו אלא חבורה של ילדים חורגים, שכאילו נולדנו בשגגה, בחצר האחורית של ממלכת יהודה'. 

עלינו ללמוד מארון הספרים על רגישות חברתית כלפי גרים החיים בקרבנו בתקופת המקרא, ועל ניסיונן של קהילות יהודיות בגלות אשר חיו חיי מיעוט. מופת זו מדריכה אותנו כי ככל שנהיה בטוחים יותר בזהותנו ובדרכנו, כך נקיים את חובת הנדיבות – שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני. זהו ערך יהודי שיש לנו עניין וחובה לקיימו.

(להמשך נא להקיש כאן

 

מודעות פרסומת