פרק ב': חברה אזרחית

דורות קודמים לימדו אותנו, ואנו מלמדים את ילדינו כי ישראל היא דמוקרטיה, נוסדה ככזו, ותישאר כזו. האם זה נכון? ברנרד לואיס תמה בהרצאתו על שרידות הדמוקרטיה בישראל בצל מצב החרום המתמשך. לואיס הזכיר כי מרבית אזרחי ישראל עלו לארץ ממדינות שאינן דמוקרטיות, וציין כי ערכי הדמוקרטיה אינם זורמים בעורקיהם. היהדות לא קיימה ריבונות דמוקרטית בתקופת המקרא, ולא הורישה לאנושות את שלטון העם. ערכי הדמוקרטיה נפגשו עם הציונות בתקופת ההשכלה החילונית עם עליית הלאומיות והדמוקרטיה במדינות אירופה הנוצרית. כאשר בנימין זאב הרצל תכנן לפרטי פרטים את הקמת מדינת ישראל, הוא שקל בלבו מהו סוג המשטר הרצוי לכונן בה. הרצל סבר דווקא כי הדמוקרטיה אינה מתאימה לנו והעדיף לכונן בישראל שיטת ממשל מעט אחרת:

תורת המדינה, השוררת עתה בעולם המדעים, היא תורת ההכרה על-פי התבונה…לדעתי נוכל למצוא אותו בתורת "הנהגת העניינים" על פיה יהיו כל האזרחים לבעלי העניינים והממשלה תחשב למנהיגם…הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקקים והיא המגדלת ומפלגת אנשים, שענייני המדינה הם אומנותם…כי הנה הדמוקרטיה הטהורה תלויה בטהרת המידות ובדרכי נימוס פשוטות מאד, והלא מידותינו ודרכי נימוסינו אנחנו הולכים ומסתכסכים מיום ליום לרגל העסקים ותרבות העת. עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים, ובכל זאת לא תכבד יד הממשלה על איש ממדינת היהודים.  כל איש מבני ישראל יוכל לעלות מעלה מעלה, וכל איש ישאף לעלות.  כן יגבר החפץ בקרב אחינו לעלות למעלה, ובעוד שכל אחד יחשוב, כי הוא לבדו עולה, יעלה אתו את כל העם.  העלייה הזאת לא תצא מגדר המוסר ולא תטה ימין ושמאל מן הדרך המובילה להצלחת המדינה והרעיון הלאומי. אשר על כן שיוויתי לנגד עיני את הרפובליקה האריסטוקרטית.  הדבר הזה יתאים בפנותו גם אל רוח עמנו, הרודף אחר הכבוד, והמשחת עתה, בפנותו אל רהבים ותעתועים. (מדינת היהודים)

מבשרי הציונות היו חלוקים בשאלות מדיניות, אך חלקו תפיסה שביקשה לייסד בישראל חברת מופת חברתית. זאב ז'בוטינסקי, ליברל שוק חופשי במלוא רמ'ח אבריו, הציג תפיסה של מדינת רווחה המתבססת על ערכים סוציאליים מקראיים, ובהם השבת, הפאה והיובל. הוא קבע כי על המדינה חלה החובה לספק לכל אזרח (חמשת המ"מים): מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל, פרי עטו של דוד בן-גוריון, אמנם לא נכתב במפורש כי במדינת ישראל יחול משטר דמוקרטי. עם זאת צוינה מחויבותה של המדינה לאזרחיה על בסיסם של ערכים, שאנו קוראים להם כיום 'דמוקרטיים':

'מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.'.

אז מתי באמת נתחברה הדמוקרטיה לליבותינו? האם זו תוצאה של הניתוק מברית-המועצות והנטייה לארצות-הברית החל מ-1967? או שמא השפעת קשרינו עם בני הקהילות היהודיות במערב? זו שאלה מרתקת אליה ידרשו בעתיד היסטוריונים וחוקרי תרבות וחברה. אולם האתגר הניצב בפני הדור הרביעי אינו מחקרי ואינו אקדמי, הוא מעשי ביותר. עליו להתמודד עם האתגר להפנים ולבסס את ערכי הדמוקרטיה ולמצוא באמצעותם נתיבות אל העבר ואל העתיד. על ערכים אלו להוליך לחיים מתוך הכרה בזכותו של שכן לחיות את חייו כראות עיניו, ומתוך אכפתיות, דאגה וערבות לאלו שגורלם לא שפר עליהם. לחנך את דור הילדים לסובלנות וללכידות חברתית הנשענת על גורל ועל ייעוד משותפים. ערכי הדמוקרטיה אינם מפעמים בנו באופן מושרש, ועל-כן נכונה עוד דרך ארוכה ומאמץ כביר עד שישתלבו בקוד הגנטי הלאומי והאזרחי שלנו. העבר יוכל אולי לסייע במשהו. חיפוש בנבכי העבר יגלה כי תקופת המלכים הורישה לעולם ערכים של סעד ורווחה, ואילו חזון הנביאים כאמור בהכרזת העצמאות, ניסח ערכים של מוסר אנושי. אפשר לאמצם ולהדגישם, אך העיקר טמון בעתיד. והעתיד כרוך בלקיחה של יוזמה אישית ובנטילה של אחריות חברתית.

'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת' כתב אמיר גלבוע. אך מאז אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, פסה היוזמה והאחריות מן העם היהודי. היהודים בגלות ירדו מבימת ההיסטוריה ועסקו במקומי, בפרטי, במשפחתי, ובשכונתי. עניינים גדולים הושארו לשליט הגוי, ממנו תבעו תשובות. בעברית המילה 'אחריות' מבליעה בתוכה את אחריותו של האחר (בניגוד לשפות מערביות בהן האחריות מתבטאת במתן תשובות). בגלות, האחריות אכן הוטלה לפתחו של האחר. היהדות בימי הביניים העלתה לערך של קדושה 'צדקה', בה המקבל אינו מכיר את הנותן. גמילות חסדים ללא לקיחת אחריות. הסתפקו בשירי געגוע לציון, בתלונות על שרירות ליבו של הפריץ, ובקיטורים על המצב בשיחות ליל שבת. צמיחתה של התנועה הציונית הייתה לכן הפתעה גמורה. פתאום קמו אנשים מפה ומשם, ובתעצומות נפש 'הרגישו שהם עם' נטלו על עצמם משימת תיקון עולם ו-'התחילו ללכת'. הם גיבשו יוזמה התנדבותית ופילנתרופית החותרת לשינוי חברתי יסודי. התיישבות שאינה עוד נסמכת על כספי חלוקה, נדבה וצדקה, אלא דגם תפעולי-כלכלי, המספק את צרכיו, מייצר הכנסות עצמיות, בר-קיימא, ומשגשג. הם החזירו את העם היהודי אל דברי הימים והעמים.

עם הקמת המדינה הוקם מנגנון ריכוזי כדי לנהל את ענייני המשטר והחברה. התנועה הציונית, אשר הוקמה על-יסוד של אגודות מתנדבים, הפקיעה את עצמה מדעת ושמה את גורלה בידיו של הממשל החדש. פעולות פילנתרופיות, ובראשן חברת פיק"א של יורשי הברון, מסרו את נכסיהם לידי מוסדות המדינה. התאגדויות קהילתיות אשר שמרו ושימרו חיים יהודיים בגולה, לא שירתו עוד כל צורך במדינת היהודים, ושרידיהם נותרו רק במובלעות החרדיות. בשלושה העשורים הראשונים הוקדשו כל המאמצים לבנייתו של כור ההיתוך העברי והממלכתיות הישראלית לפי דרכה ודמותה של מפלגת השלטון הסוציאליסטית הכל-יכולה, 'מפא"י'. הבדלי התרבויות בין הגלויות שנתקבצו בארץ נדחקו מחוץ לזירה הציבורית, צרכים קהילתיים מקומיים נדחקו לקרן זווית בשם הצרכים הלאומיים הבוערים. ישראל הייתה למדינה של מפלגה אחת שיש לה ממשלה, ויש לה הסתדרות עובדים, קופת חולים, חברות מסחריות לסלילת כבישים, ולמעשה גם צבא, ומשטרה, ומערכת חינוך.

נקודת השבר והמפנה, אשר שינתה את דמותה של המדינה והחברה ללא הכר אירעה במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. מבחינה מעשית שם התחילה דמוקרטיה בישראל. הממשל הריכוזי נבקע והחל שלא ברצונו בתהליך של ביזור. עוצמתה וביטחונה של הממשלה ספגו מכה קשה ומשבר האמון בין אזרחים וממשלתם צבר משקל ותאוצה. הפגנות ציבוריות ומחאה חברתית גועשת פגעו בכוחה של ממשלת מפא"י. לאחר המלחמה הוקם גוש אמונים, אגודת מתנדבים ששמה לה למטרה לפעול לקדם מדיניות מחוץ למסגרת הפוליטית הרשמית. הפנתרים השחורים שקמו בראשית שנות השבעים הציפו את מחאתם של עולי מדינות-ערב כנגד השלטון האשכנזי-סוציאליסטי. כתוצאה מכך בבחירות 77' השתנתה המערכת הפוליטית והחברתית. עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון, לראשונה ניתנה לאזרחי ישראל האפשרות לבחור ולהשפיע. לא עוד פוליטיקה של מפלגה אחת, אלא דמוקרטיה של ממש. מפלגות השמאל על כל המערך הפוליטי-כלכלי-חברתי ששלט בישראל במשך שלושה עשורים התנתקו מעטיני השלטון ומיכולת השפעה. זו הייתה הנקודה שבה החל לצמוח בישראל מגזר שלישי, חברה אזרחית, מסגרת ציבורית ופוליטית, המציעה אלטרנטיבה והשלמה לפועלה של ממשלה. לידתו המחודשת של מגזר שלישי בישראל הייתה אפוא קשורה בטבורה במניעים פוליטיים ומפלגתיים ולא כביטוי ליוזמה אישית או אזרחית.

בשנות השמונים חוקק חוק העמותות והחברה האזרחית הוכרה באופן רשמי. בשנים אלו נוסף לה תפקיד לקדם מתן שירותים חברתיים כחלק ממדיניות של הפרטה ממשלתית. מדיניות הרווחה של בגין התחלפה בתכנית הצלה למשק ולמאבק באינפלציה. ממשלת האחדות הלאומית של שנות השמונים הנחילה תפיסת עולם של שוק חופשי ופתחה את הדרך להשתלבותה של ישראל בשוק העולמי. הממשלה החלה להצטמצם כדי להתייעל, ופצחה במסכת של הפרטת תשתיות ופעולות. הייתה זו הזדמנות עבור ארגונים חברתיים לבצע שירותים עבור המדינה כזרוע ארוכה לביצוע מדיניותה. עד היום, הממשל המרכזי בישראל מספק יותר מ-60% מתקציבה של החברה האזרחית. לפי מחקר השוואתי בינלאומי המתקיים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, ישראל מובילה בעולם באחוז המימון הממשלתי לפעילות שאינה ממשלתית. בארה"ב למשל, בשנת 2005 מתוך 260 מיליארד דולר שהושקעו במגזר השלישי רק 60 מיליארד מקורם במימון ממשלתי. המסקנה היא כי המגזר השלישי בישראל ממשיך לשמש כלי שרת בידי פוליטיקה, אידיאולוגיה וממשלה, ועדיין אינו בשל דיו לשמש אמצעי ביטוי אזרחי העומד בפני עצמו.

שינויים אלו פגשו את הדור השלישי, דור הלוחמים, בראשית התבגרותו.  מלחמת לבנון הראשונה היא מרד הנעורים שלו. מלחמת ברירה שהוציאה רבים מן המחנה הלאומי. לא עוד כור היתוך וממלכתיות, אלא כל אחד לפי דרכו, כל קבוצה בשלה. כאשר תפסו את מקומם בעמדות הנהגה בני הדור השלישי ביקשו לעגן בחוק את הקיום הנפרד. בחסות הפתרון המערבי של רב-תרבותיות ניסו להגדיר את ישראל כמסגרת אזרחית ללא לאום. מרגע זה היה עליך להחליט לאיזו קהילה אתה משתייך. האם חילוני או דתי, אשכנזי או מזרחי, יהודי או ערבי, ימין או שמאל. המפה הפוליטית עוצבה מחדש, מפלגה לעולים, לחרדים אשכנזים, לחרדים ספרדים, לחילונים ממלכתיים לשעבר, ולערבים. כל קבוצה נאבקת על חלקה בתשומת הלב ובעוגה הציבורית. גישה זו מצאה אוזן כרויה במחקר האקדמי, אשר הכין מצע, תשתית וצידוק כדי לבסס את מלאכת הפיצול. ישראל עברה מן התקופה המודרנית אל התקופה הפוסט-מודרנית. מבניה והיתוך, לפירוק ופירוד.

בתחילה נדמה היה שפעמי משיח נשמעו. כל אחד בוחר שכנים לפי טעמו ומסתגר בקהילתו, איש תחת גפנו ותאנתו. סובלנות מגודרת. משק חזק וכלכלת הייטק משגשגת. ישראל כאחד העמים משתלבת בעמדה מובילה בכפר הגלובאלי. חברות ישראליות נמכרות במחירי עתק. משקיעים מגיעים לארץ מרחבי העולם. תקוות לשלום עם השכנים, חרבות חוזרת לנדנן. ככל שגדלה התקווה, כאשר התבררו פני המציאות, כך גברה האכזבה. המאמץ לשלום לא החליף את הטרור והמלחמה. החתירה לשגשוג לא צמצמה פערים חברתיים וכלכליים. הקטר לא סחב אחריו את הקרונות. המרדף אחרי קריירה והגשמה אישית, לא השאיר מקום, לא לפנאי וגם לא למשפחה. עד מהרה נדבקנו כולנו בשפת התשישות והייאוש. ההבדלים בינינו שקודם לא ייחסנו להם חשיבות, כעת נדמו כדבר-מה מאיים. התחלנו לדבר על מגזרים, על שסעים, על פערים, וביניהם פרוצה תהום. מדי פעם התנחמנו בזכות לקטר בארוחת ערב שבת, וחזרנו לשגרה ביום ראשון, כי הרי 'אין מה לעשות'. קיבלנו את 'המצב' כעובדת חיים.

באסופת מאמרים על השסעים בחברה הישראלית סיפר דן גבתון על מפגש אקראי עם נהג מונית:

'שמעון נהג המונית שהסיע אותי הוא בן 34. מזרחי. לבוש ג'ינס כחולים וחולצת פלאנל משובצת. על ראשו כיפה שחורה גדולה מקטיפה. בפינת לוח המחוונים במונית, קופת צדקה של חב"ד. התפתחה בינינו שיחה ושמעון סיפר על חייו ועבודתו. הוא נשוי. אשתו אקדמאית, מורה. לו יש תעודת בגרות. הוא אב לילדה בת שש, גר בשכונה חדשה ומטופחת של קוטג'ים המשקיפה על נוף גלילי. שמעון שירת בצבא קבע כמה שנים והגיע לתפקיד מנהל סדנה…שמעון דיבר על הדת באהבה: "מצאתי את האמת שלי". שאלתי מה הצביע בבחירות והוא ענה בנימה מתנצלת: "תראה, אני מאוד אוהב את ש"ס, אני מאוד מעריך את מה שהם עשו, אבל אני חייב להצביע מח"ל…"הייתי גר בחברון, זה מקום קדוש, אבל יש פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף שאסור לסכן את אשתי והילד בשביל ארץ ישראל, אז אני לא עובר לשם. אני בעד מדינה פלסטינית. שהם יחיו שם ואנחנו נחיה פה. אני לא אוהב את הערבים, אבל אני לא רוצה לנהל להם את החיים, בשביל מה?" שאלתי אותו אם ילדיו ילכו לצבא: "הבת שלי הולכת לגן חרדי, זה הכי טוב. אין לי הרבה הערכה לצבא. אני מעדיף שהבן שלי יהיה ראש ישיבה, מה ייתן לו הצבא?"…אבל הוא הדגיש שאינו בעד כפייה דתית: "תראה יש לי שתי טלביזיות בבית, אבל אני לא נוסע בשבת, אני אוכל רק הכשר בד"ץ, אני לא בעד חוקים דתיים, כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה'.

היה או לא היה, נהג המונית הוא נייר הלקמוס האולטימטיבי של החברה הישראלית, נקודת מפגש בין אנשים שהחיים הרגילים לא מועידים אותם זה לזה – נוסע מלומד המציץ לרגע ממגדל שנו, ומסיע אותנטי, פרא אציל, מושא למחקר. אצל גבתון הנהג אינו נענה לתפקיד שהועידה לו החברה. הוא לא ממש שמאלני, אבל לא לחלוטין ימני. הוא לא חילוני זה ברור, אבל גם ההלכה אינה מכתיבה את חייו. הוא ציוני גאה, ובה בעת חרדי לעת מצוא. הוא לא גר במקום הנכון ונשוי לאישה הלא נכונה. מהיכן הוא צץ? מי זה בכלל? שמא היה שם תמיד? האם שמעון נהג המונית הוא יוצא דופן, או שרבים כמותו? כמה רבים? איך לא ראינו? מה מנע מאתנו לראות? כמה מאתנו כשמעון מוצאים את עצמם מתקשים להיענות להגדרות ולהשתייך לקבוצה זו ולא לאחרת? האם כלל יש קבוצות מובחנות כאלו? האם זה תיאור מדויק של העבר וההווה? האם זה מתכון מועיל לעתיד?

זו הנקודה שבה החל המרד של הדור הרביעי, הנקודה שבה חלחלה התובנה כי החלוקה לקבוצות אינה גזרת שמיים, אינה שיקוף של המציאות, ואינה נתיב מוצלח לעתיד. המרד של הדור הנוכחי מאכזב רבים, יש קוראים לו 'שפוף', משום שהוא מרד חיובי, מרד של בעד, מרד של עשייה אלטרנטיבית. כאשר הממשלה נדמית שטחית ומושחתת, קצרת יד וקצרת ראי, עסוקה בעצמה ולא בעצמנו, צעירי הדור אינם ממהרים להצטרף לכללי המשחק. הדור הרביעי איחר להתבגר, אולם דווקא משום שהפך להורה ולבוגר בגיל מאוחר, דרכו אחראית, מתונה ושקולה משל קודמיו. בשנים האחרונות מכל קצוות הקשת צצים להם אנשים וחבורות, השמים מאחור את קיטורי השבת, ואת המאבקים הפנימיים, ופוצחים ביחד במלאכת תיקון עולם. לצד העבודה המתישה וחיי העיר התובעניים, מוצאים זמן להתנדב ולסייע, ואפילו בזעיר אנפין. החברה האזרחית החדשה ההולכת ונוצרת לנגד עינינו בשנות האלפיים היא יציר כפיו של הדור הנוכחי. הגשמה עצמית לצד ערבות הדדית, אכפתיות, וחברות. חברה אזרחית בה אנשים חוברים זה לזה ופועלים יחדיו כדי לתמוך בחברים, בלא הבדל מוצא, מגדר ודת. לראשונה עושה רושם שסולידריות וממלכתיות הולכות זו עם זו.

עם פרוץ המאה העשרים ואחת הקים הדור הרביעי חברה אזרחית בישראל המשמשת לו כלי ביטוי לעשות, לבצע, ולהשפיע – ניצנים של חברה אזרחית של ממש. אולם, שני אתגרים בלתי פתורים ממתינים לצעירי החברה האזרחית כאשר יתבגרו – הפוליטיקה והמשפחה. בשלב הנוכחי, שלב המרד, החברה האזרחית מתריסה ומטרידה את המערכת הפוליטית, הנשלטת בידי הדור הקודם, דור ההורים. הצבעת המחאה של הצעירים בבחירות 2006 בעד מפלגת הגמלאים, הזכירה כי הדור הצעיר אינו רוחש אמון להוריו. גם קודם לכן העדיף את הסבים רבין ושרון על-פני ברק ונתניהו שלא מילאו את ימי שלטונם. קצין מילואים שרואיין בטלביזיה לאחר מלחמת לבנון השנייה נשאל על הסתירה בין אמונתו היוקדת בצדקת המלחמה ובין ביקורתו החריפה נגד הממשלה. הקצין השיב : 'שעמיר פרץ לא יתבלבל, אני לא עובד אצלו, אני עובד אצל עם ישראל'. הוא הבחין בין המדינה ובין ממשלתה. כעת זה עדיין אפשרי, אך מה יהיה כאשר יגיע תורו של הדור הצעיר לקבל לידיו את מוסרות השלטון הרשמיים? האם ימשיך למחות ולפעול מהצד, או שיגייס את כלי השלטון לקידום דרכו ומשימותיו?

האתגר השני נעוץ בחיי המשפחה. מן העליות הראשונות ועד ימינו, ישראל הייתה בית לצעירים שאיבדו או שעזבו משפחה ובאו לבנות חיים חדשים. דגם ומופת של חיי משפחה לא נחקקו בזיכרון החי שלנו. גם בעשורים האחרונים רבים מאתנו עלו לארץ כדי להתחיל מחדש. חוויית העלייה והקליטה קשה לחיי משפחה, הכל מתערער. העולים מברית המועצות לשעבר הביאו דגם של מבנה משפחה בו הסבים מגדלים ומחנכים את הנכדים וההורים יוצאים לעבוד. העולים מאתיופיה הביאו דגם שבו הנשים מגדלות ומחנכות יחדיו את הילדים המשותפים. הדגם המערבי שייבאנו מאמריקה של חיים עירוניים, עבודה מסביב לשעון ילד או שניים וכלב במעון, אצל מטפלות, שמרטפיות ודודות, שולט בנו שליטה מוחלטת. החיים מלאים בעבודה מבוקר עד לילה. הוספנו שעות נוספות של התנדבות ועזרה לזולת, ומה עם המשפחה? בילדותנו בגנים הציבוריים היה תלוי שלט 'נא לא להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע'. מי ישן בצהריים? לחזור מהעבודה לארוחת צהריים? לשנת צהריים? איבדנו את הפנאי בחיי השגרה שלנו, שכחנו את השלווה, וויתרנו על חיי המשפחה. אנחנו 'כאילו' חיים מחופשה לחופשה. סוללה נטענת ומתרוקנת והכל דיבורים. אנחנו מדברים על שוויון בין המינים, אבל עושים בדיוק ההיפך. בשנים האחרונות ניתן לראות ניצנים לשינוי. קבוצות של צעירים יוצאות מהעיר אל הכפר והפריפריה, בחיפוש אחר איכות חיים והגשמה חברתית. טרם הוברר האם זו תופעה חריגה ושולית שתיבול ותקמול, או דרך חיים ממשית ובת-קיימא.

(להמשך נא להקיש כאן)

מודעות פרסומת