ישראל 2009 במספרים

אוכלוסיה

מדינת ישראל היא מדינה קטנה. שטחה לפני מלחמת ששת הימים היה 20,700 קמ"ר, ולאחר החלת הריבונות בירושלים ורמת הגולן היא משתרעת על כ-22,000 קמ"ר (שטחה של הגדה המערבית כ-6,000 קמ"ר, ושל רצועת עזה 365 קמ"ר). ישראל היא המדינה ה-154 בגודלה בעולם. לפני 61 שנים כאשר הוקמה, מנתה ישראל 870,000 תושבים (716,00 מתוכם יהודים). כיום ישראל מונה 7.4 מיליון תושבים, מתוכם 75% יהודים ו-20% ערבים. בניגוד לדימוי שלה, ישראל היא מדינה יחסית חילונית. מתוך היהודים, מעל ל-80% מגדירים את עצמם כחילונים או כמסורתיים, ופחות מ-20% הם דתיים מודרניים או חרדים. מתוך הערבים, 83% הם מוסלמים, 9% נוצרים ו-8% דרוזים. מאז הקמתה עלו לישראל 3 מיליון עולים, 1/3 מתוכם בשנות התשעים. כאשר מדינת ישראל קמה, 65% מתושביה היהודים היו עולים חדשים, כיום העלייה דעכה ו-67% הם ילידי הארץ. מבחינת מוצא אתני, 38.5% מהיהודים בישראל מוצאם ממדינות אירופה ואמריקה, 15% מאפריקה ו-11.5% מאסיה.

מדינת ישראל היא מדינה צעירה, לא רק במספר שנותיה, אלא גם בגיל של אזרחיה. 44.6% מהתושבים הם בגיל פחות מ-24, בהשוואה ל-31.1% באנגליה, 29.3% בשבדיה ו-24.5% בגרמניה. למצב זה יש השלכות רבות, במיוחד על מערכת החינוך. ישראל משקיעה 8.1% מה-GDP שלה בחינוך, בהשוואה לממוצע של  6.1% במדינות ה-OECD. אולם, כאשר משווים את ההשקעה פר תלמיד (מעל ל-2 מיליון תלמידים וסטודנטים; מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה גדל מכ-5,000 בשנות השמונים למעל ל-20,000), ישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD. במיוחד תורמות למצב זה אוכלוסיות מיעוטים, שבהם הריבוי הטבעי גבוה במיוחד – הקהילה הערבית ש-50% מתוכה הם בגילאי 0-14 והקהילה היהודית-חרדית ש-40.7% מתוכה הם בגילאי 0-14.

חברה

הקהילה הערבית והקהילה היהודית-חרדית מהוות אתגר הולך וגובר לחברה הישראלית. אלו שתי קבוצות המזדהות פחות עם המדינה ופחות רואות את עצמן שותפות באחריות לציבור הכללי. למשל, הן פחות משתתפות בתשלומי מיסים בשל מצבן הכלכלי הנמוך, בגלל השתתפות מועטה יחסית בשוק העבודה, ולאור גבייה מועטה מהם של מיסים עירוניים. אלו קהילות המתגוררות בנפרד, ובמידה רבה מעדיפות להתבדל ומתקשות להשתלב באוכלוסייה הכללית. הבנים והבנות הערבים והחרדים בגילאי 18 גם אינם מגויסים לצבא. שירות החובה הצבאי בישראל (שלוש שנים לבנים, ושנתיים לבנות) הוא מקום מפגש ייחודי לצעירים, ובמידה רבה הוא כור ההיתוך של מגוון הרקעים והתרבויות. הצעירים מתערבבים זה בזה, ורבים מהם מוצאים במהלך השירות את בנות ובני זוגם, ורוכשים חברים לחיים.

אין כמעט מגע בין יהודים לערבים בישראל. היהודים מדברים עברית והערבים ערבית, ילדיהם לומדים בבתי ספר נפרדים, וכמעט שאינם עובדים במקומות עבודה משותפים. יהודים גרים בעיקר במרכז וערבים בעיקר בפריפריה בצפון ובדרום. 93% מתושבי אזור תל-אביב הם יהודים, ו-50% מתושבי הצפון הם ערבים. מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 מערכת היחסים בין יהודים לערבים בישראל מידרדרת. יהודים אינם פוקדים אזורים בהם מתגוררים ערבים, כפי שרבים נהגו לעשות קודם לכן. 85% מהציבור סבורים שמערכת היחסים בין יהודים לערבים בישראל היא בכי רע, יותר מכל שסע ומחלוקת אחרת בחברה הישראלית.45%  מערביי ישראל מזהים את עצמם בראש ובראשונה כערבים,  24% כפלסטינים ורק 12% כישראלים. 33% מבין ערביי ישראל שהם בעלי השכלה תיכונית ואקדמית סבורים כי השואה לא התרחשה.

מדינת ישראל קמה בזכות פעילותם של ארגוני מתנדבים ופילנתרופיה. עם הקמת המדינה הם הולאמו או שברובם פסקו מלפעול. רק ב-1980 חוקק חוק העמותות שאפשר את צמיחתה מחדש של חברה אזרחית. כיום רשומות בישראל מעל ל-20,000 עמותות פעילות. הישראלים משלבים תרומה והתנדבות לצד העבודה והמשפחה במספרים הולכים וגוברים, במיוחד מקרב הדור הצעיר.  80% מאזרחי ישראל תרמו מכיסם למלכ"רים בשנת 2008. 37% מהציבור התנדב במהלך חייו,  מחציתם באופן קבוע ומתמשך, ושליש מתוכם מעל ל-10 שעות בחודש. מקובל להניח שהתנדבות ופעולה בחברה האזרחית היא ביטוי לתחושת שייכות וסולידריות. ואכן, יהודים מתנדבים ותורמים יותר מערבים, דתיים יותר מחילונים, תושבי מרכז יותר מתושבי פריפריה וצברים יותר מעולים. מעניין לשים לב כי בישראל תלמידים וסטודנטים מתנדבים יותר מעובדים, המתנדבים יותר ממובטלים, המתנדבים יותר מגמלאים.

הפנייה לחברה האזרחית היא גם ביטוי לאכזבה ממוסדות המדינה. בשנת 2008 29% אמרו שהם נותנים אמון בכנסת (הפרלמנט), לעומת 52% בשנת 2003. מגמה דומה ניתן למצוא ביחס לראש הממשלה, למפלגות וגם לבית המשפט העליון. המוסד היחיד הזוכה לתמיכה גבוהה בקרב הציבור הוא הצבא. עם זאת הירידה באמון במוסדות המדינה אינה משתקפת בתחושת השייכות למדינה עצמה. 80% מהישראלים גאים בהיותם ישראלים (85% מהיהודים ו-42% מהערבים). 70% מהיהודים ב-2008 משוכנעים כי ימשיכו להתגורר בישראל ב-20 השנים הקרובות, לעומת 63% בשנת 2002.

כלכלה

מדינת ישראל היא מדינה מאוד טכנולוגית. אחוז תוצר ה-ICT מתוך המגזר העסקי בשנת 2006 עמד על 17%, בהשוואה לממוצע של 8.4 במדינות ה-OECD. ישראל היא כיום המדינה השביעית בעולם בחדירה של אינטרנט עם פס רחב ב-77% ממשקי הבית. בשנת 2005 ישראל הייתה המדינה הרביעית בין מדינות ה-OECD  בחדירה של טלפונים ניידים – לכל 100 תושבים בישראל היו 113 מכשירי טלפון נייד, 87.2% ממשקי הבית מחזיקים טלפון נייד אחד לפחות. עם זאת, איכות החיים בישראל אינה עומדת בתחרות בשוק הגלובאלי. לפי מדד איכות החיים של האקונומיסט, ישראל דורגה במקום ה-38. .התוצר המקומי הגולמי לנפש במחירים בינלאומיים בשנת2007 עמד על 26,000$. סך ההוצאה הציבורית מהתמ"ג עמד על 25%, מתוכה כ-17% הוקדשו לצרכי הביטחון של ישראל.

תהליך השלום

בנושא היחסים עם מדינות ערב בכלל ועם הפלסטינים בפרט, ישנו קונצנזוס רחב בקרב הציבור הישראלי, כפי שביטא אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו האחרון באוניברסיטת בר-אילן. 71% מהציבור תומך בדברים שאמר נתניהו. 67% מהישראלים אינם רואים פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלא יכלול הקמה של מדינה פלסטינית. עם זאת, 52% מתנגדים להקמתה של מדינה פלסטינית, אם הדבר יהיה כרוך בויתורים משמעותיים מצד ישראל. 53% סבורים שישראל צריכה לסרב להסכם שיחייב את ישראל לפנות את כל ההתנחלויות בגדה המערבית. 70% מהציבור בישראל סבורים כי בשנים הקרובות לא תקום מדינה פלסטינית מפורזת, וכ-55% טוענים שנתניהו אמר את הדברים שאמר ככניעה ללחץ אמריקאי. 60% אינם סומכים על הנשיא האמריקאי שישמור על האינטרסים של ישראל, ומרבית הציבור סבור כי הנשיא אובמה נוטה בדעותיו לצד הפלסטיני.

בהקשר זה מעניין לשים לב לשינויים החלים בשנים האחרונות בתפיסת הציבור באשר לסדר העדיפות הלאומי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. 39% עדיין סבורים כי התמודדות עם בעיות הביטחון היא העדיפות הגבוהה ביותר, ורק 4% טוענים כי על הממשלה להקדיש למשא ומתן המדיני עדיפות עליונה (בהשוואה ל-8% ב-2003). ב-2008 כ-42% מהציבור סברו כי עדיפות ראשונה צריכה להינתן לנושאי פנים וחברה, כמו חינוך, איכות הסביבה, אלימות, עוני, וכיו"ב. התקשורת ופוליטיקאים עדיין עוסקים בעיקר בתחום הביטחוני והמדיני, ופחות בנושאים שבעיני הציבור הפכו חשובים יותר. אולי גם לכן הדור הצעיר מתעניין פחות בפוליטיקה ובנושאים המדיניים, הנתפסים כבעיה בלתי פתירה שהיא מאחריותם של דורות קודמים.

איכות הסביבה

הדור הצעיר מתעניין יותר ויותר בנושאים כמו תחום איכות הסביבה. העניין הזה טרם מתבטא בעדיפות שמקצות לנושא רשויות המדינה. תקציבו של המשרד להגנת הסביבה בשנת 2008 עמד על מתחת ל-50 מיליון דולר, זאת למרות שהצרכים הסביבתיים של ישראל גדולים ורק הולכים ומאמירים, בגלל שטחה הגיאוגראפי הקטן, והגידול באוכלוסיה, בבנייה ובתעשייה. ישראל היא מדינה צפופה – הצפיפות בישראל מאז קום המדינה גדלה פי שבעה. בשנת 2005 נרשמה בישראל צפיפות אוכלוסייה של 305 נפשות לקמ"ר. רק מדינות ספורות בעולם צפופות יותר מישראל, שתיים מהן באירופה – הולנד ובלגיה. הצפיפות הגדולה ביותר בישראל מתבטאת באזורי המטרופולין במרכז הארץ. במחוז תל-אביב הכולל 18 יישובים, הגיעה הצפיפות לכ-7,000 נפשות לקמ"ר.

כתוצאה מכך בשנת 2006 נמדדה בישראל פליטה של 74,000 טון של פחמן דו-חמצני בהשוואה ל-23,000 טון בשנת 1980. כמות הפסולת העירונית המוצקה גדלה מאז תחילת העשור בקצב של כ-3% בשנה, והיא עומדת כיום על היקף ממוצע של 1.65 ק"ג לאדם ביום. 80% מהפסולת הביתית מועברת להטמנה ורק כ-20% ממוחזרים. גם איכות מקורות המים בישראל הולכת ויורדת, כתוצאה מחלחול שפכים תעשייתיים, זיהום אורגני בשל רעייה, ושאיבת יתר של מי-התהום. הריכוז המותר בישראל של חנקות לליטר מים הוא 70 מ"ל, בהשוואה ל-45-50 מ"ל במדינות אירופה. מספר המינים הביולוגים המקומיים שנכחדו הוכפל בין השנים 1975 ל-2002, במיוחד בקהילת הדגה. נתונים אלו מדגימים כי תשומת הלב, הרגולציה והמשאבים הנדרשים לתחום בישראל מפגרים אחרי העולם המערבי.

  

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s