מלכודת קופסת השימורים

'האמונות מפרידות בינינו, החלומות והצער מחברים אותנו יחד', כך כתב מחזאי תיאטרון האבסורד, אג'ן איונסקו. בוודאי תגידו שזו פסגת הלעג ובאר הגיחוך, איך זה יתכן שתפיסות עולם, אידיאולוגיות, אמונות וערכים מפרידים בינינו? הרי כולנו חונכנו להאמין שתורות ועקרונות, היסטוריה ומורשת, אלו הם חוטי האריג שבו נשזר סיפור חיינו המשותף. לו רק נלמד את ארון הספרים, תוכנתנו לחשוב, לו רק נדבק בחינוך לערכים, אז נוכל להחזיר עטרה ליושנה.

הבעיה היא שמעולם לא הייתה בינינו הסכמה על ערכים ואמונות. בדיוק כמו קודמינו שהסכימו על משימת שיבת ציון, אך דחו את התשובה המשותפת לשאלה 'בשביל מה?', גם אנחנו נחלקים בין שומרי התורה, מקרבי הגאולה, המאמינים באדם והזורעים בדמעה. גם היום תהום פעורה בינינו, האם החייל מחברון הפר או הדגים את ערכינו המשותפים? רוצח גזען הוא, או גיבור נערץ? כל שבט נועץ את רגליו, מרים את קולו, ובשם הטוב המשותף בעיניו, פוסל בתורו את ספריהם של האחרים ממנו.

העליתי את הנושא בארוחת משפחתית, כי על המשפחה אנחנו סומכים בעיניים עצומות. "אם היית שומע על רצח של יהודי חרדי בברוקלין, ערביה ישראלית מסח'נין, או מתכנת אפליקציות מאירלנד", שלפה היושבת בראש השולחן את מבחן הזהות הפופולרי. "איזה מקרה היה כואב לך יותר?". עניתי שכולם מזעזעים אותי באותה מידה, כי חיים של אדם קודש הם. אבל ביני לבין עצמי תהיתי עם מי מהשלושה יש לי יותר משותף, ואני מודה שלא הצלחתי להגיע לתשובה כנה ומשכנעת.

השיחה געשה והתלהטה. "כדי לכבד אדם דתי אנו חובשים כיפה בביתו", אמר אחד. "אבל הוא לא מוריד את הכיפה לכבודך בביתך", סנט האחר. "קירוב הלבבות ואחדות העם הם תמיד מצד אחד לצד שני", הוסיף. המילים הקשות על כפייה דתית והדרת נשים לא איחרו להגיע. אדוות קול שפויה לחשה, "אם לא נסכים על ערכים בסיסיים של זכויות אדם ואזרח, איך נתקיים פה?", אך זו מיד הושתקה, "בוא נתחיל בזה שהם יקפידו על עשרת הדברות, לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד…".

אוף, אני מתחיל לחשוב שבגלות התשובות היו ברורות יותר. שם, כך כתב ז'בוטינסקי, היה צורך ליצור אמצעי בידוד שיגנו על קיומנו המשותף. אנחנו והם, התפילה, הכשרות והכיפה, לביטויים המייחדים שלנו היה תפקיד של חומר מבדל ומשמר. אפילו המושג 'יהודי' נזכר בראשונה במגילת אסתר שנוספה לקנון שלנו כדי לתת חיזוק לחיי הגלות. החתול הגיח מן השק כשנפתחה קופסת השימורים והתקבצנו מחדש בגבולותינו. מרגע שחזרנו למצבנו האורגני ניצבת בפנינו השאלה: לאילו חומרי שימור נזדקק?

הנה פתרון מחוץ לקופסא

הנה פתרון מחוץ לקופסא

אז בשאלה הזו אני נאלץ להסכים עם איונסקו. הניסיון לכפות ערכים ולכופף את דעתך בכוח הזרוע או בכוח השכנוע, נכשל. לכן לדעתי התשובה אינה טמונה באידיאולוגיות ובערכים, אלא במשימות המשותפות שלנו. המשימות שעליהן יש לנו סיכוי טוב יותר להסכים. עלינו להשתמש בעובדה שאנחנו כאן ביחד כדי ליצור הזדמנויות לעשייה משותפת. כל אחד ואחת ירתמו מהסיבות והאמונות שלהם, אך ביחד נעשה והעשייה תגבש אותנו ביחד.

שימו לב כמה קשה לנו לסלוח למי שאינו עומד אתנו בצפירת יום הזיכרון משום שאינו חלק מהעצב שלנו, וכמה אנחנו כועסים על מי שאינו חוגג אתנו ביום העצמאות משום שאינו חלק מהחלום. אני חושב שמשימות משותפות הן שיוצרות חלומות וצער משותפים. כאשר אנחנו לומדים ביחד, גרים ביחד, עובדים ביחד ומשרתים כתף אל כתף, אז נבנות החווויות המשותפות ונרקמת האחווה. אפשר היה לצפות שבארץ זה יקרה מעצמו, אבל גם פה אנחנו חיים בנפרד, ולכן זה מחייב מאמץ.

במילים אחרות, את אמצעי הבידוד של הגולה שכפלנו בארץ כדי להציב חומות בינינו לבין עצמנו. חומרי השימור של אלפיים שנות גלות שהגנו עלינו היטב מפני העולם שמנגד, לא במהרה מתנדפים. לדעתי, כל עוד זה המצב, על זה אנחנו צריכים לעבוד. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לקושש משימות משותפות ולאחוז בהן בחוזקה. בלי יומרות מילוליות על חזון וערכים, בלי מתק שפתיים והבטחות שווא לאחדות חד צדדית. פשוט לעשות, ביחד, בתקווה שמחלומות וצער משותפים תצמח אחווה.

#מסתכל_פנימה

מודעות פרסומת