חשבון נפש – חלק ב


בטקס הממלכתי בהר הרצל, המציין את תומו של יום הזיכרון ותחילת חגיגות יום העצמאות, מדליקים אזרחים מרקע מגוון, שתים-עשרה משואות, כנגד שניים עשר שבטי ישראל. כמה מרגש היה לראות משיא משואה את הרב החרדי, יצחק דוד גרוסמן מייסד רשת החינוך מגדל-אור, המקדיש את חייו לעזרה לילדים ולקליטת עלייה. מרגש לא פחות היה לראות את גב' סנאא' אלבז, מנהלת בדווית של מעון יום לילדים בנגב, ואת פאהום פאהום, תלמיד תיכון מוסלמי, ושחקן טניס מצטיין המייצג את ישראל במשלחות בחו'ל. הם עמדו כתף אל כתף לצד ישראלים אחרים מרקע וניסיון חיים מגוון.

כמאמר הפסוק בקוראן: המאמינים והמאמינות נאמנים זה לזו (وَالْمُؤْمِنُونَ وَالْمُؤْمِنَاتُ بَعْضُهُمْ أَوْلِيَاء بَعْضٍ, סורה 9 פסוק 71).

 במאמרו 'האח השלושה-עשר' כתב העיתונאי ריאד עלי: 'בכל שנה אני שומע את הצפירה הזו, ובכל שנה אני מחפש את הגיבור שלי והוא איננו…הייתי רוצה לראות אחד מבני עמי במדינת ישראל מדליק את המשואה שלו, ולא את זו של אפרים, זבולון או בנימין, כי אנחנו לא נמנים עם שנים-עשר האחרים…אנחנו האח השלושה-עשר, ואנחנו רוצים ומעוניינים להיות כשאר בני הבית…'

הרצון למצוא דרך להשתייך וליטול חלק, מבלי לוותר על הזהות הייחודית, מסמל תקווה רבה ומטיל על כולנו אחריות גדולה. אך האם באמת כולנו מתערבבים בכולם וערבים לכולם? האם ההבדלים בינינו הם רק הבדלי גוון ולא הבדלים של מהות? האם זו עצימת עיניים ונאיביות לקוות שכך יהיה? בשנים האחרונות נשמעים גם קולות אחרים, שאין להמעיט במקומם ולא ברור מי מהם יגבר. במהלך החג ערכה קבוצה של פוליטיקאים וצעירים ערבים ישראלים תהלוכה לציון הנכבה. המפגינים קראו קריאות תמיכה בחזבאללה וקראו לפעולות טרור נגד ישראל. מספר שוטרים ומפגינים נפצעו כתוצאה של עימות בין הצדדים. מפתיע במיוחד היה מאמרו של זהיר אנדריאוס, עורך העיתון כל אל-ערב, אשר הטיל בערבו של יום העצמאות אולטימאטום בפניה של מדינת ישראל

: 'אינני מרגיש שום שייכות למדינת ישראל…תחושת התסכול משתלטת עליי בכל שנה מחדש, כאשר מדינת היהודים מציינת את עצמאותה…כאן מולדתי, אך ישראל היא לא מדינתי…לעניות דעתי, העם בישראל אינו ראוי לחגוג עצמאות, בשל הכיבוש שהשחית כל חלקה טובה בחברה…הרוב היהודי חייב להעניק לנו את ההזדמנות להרגיש שייכים…ממשלות ישראל לדורותיהן נידו את הפלסטינים…לאיש מהם לא הייתה שום כוונה ליישם את ההצהרות. הם הכריזו על שוויון והעמיקו את האפליה, והשרישו את תחושת הניכור שלנו…עשו לי טובה, אל תגידו שעלינו למלא חובות כדי לקבל את הזכויות…כאשר למדתי בתיכון…לימדו אותנו בשיעורי חובה תנ"ך ופרקי אבות. זה היה צעד טוב, אולי, בבחינת הכר את האויב, אבל מדוע לא לימדו אותנו את תולדות הסכסוך בין המדינה שבה אנו חיים לבין העם הפלסטיני שאנו מתגאים בהשתייכותנו אליו?…לאור המצב העגום זה אין הנחות: אנו דורשים שמדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה, אחרת הסכסוך בינינו יעמיק, ויוביל אותנו, לצערי הרב, למחוזות שלא היהודים ולא הערבים רוצים להגיע אליהם'.

מיעוט דורש מן הרוב ליצור את התנאים שיאפשרו לו להשתלב ולהרגיש שייך, זו דרישה ראויה ומאתגרת המונחת לפתחנו. מהם התנאים שיאפשרו ויובילו להשתלבות ולאחריות משותפת? צמצום אפליה וקיפוח, פיתוח כלכלי וחברתי, הרחבת נגישות להזדמנויות, כל אלו הן חובתה של חברה ומדינה וזכותו של כל אזרח. אך אנדריאוס אינו מסתפק בכך, הוא מסרב ליטול חלק בנטל הכללי ובמחויבות המשותפת, ותובע שינוי מהותי של צביון המדינה והחברה ממדינת יהודית ומדינת היהודים למדינת כל אזרחיה. האם זו דרישה לגיטימית? האם היענות לה תוביל להשתלבות?

מיעוט נוסף הדורש מן היסוד להכתיב לכלל את תפיסת עולמו, הוא הציבור החרדי. עם קום המדינה נענתה המדינה מרצון לדרישה זו והקנתה לחרדים ריבונות ברבנות. ככל שנקפו השנים העמיקו הכפייה והפער בין האוחזים בסמכות ובין הציבור הרחב. החרדים תובעים שינוי מהותי של צביון המדינה ממדינה דמוקרטית ושוויונית, למדינת הלכה. האם היענות לאולטימאטום הובילה להשתלבות? בערב החג כתב הרב בני לאו את הדברים הבאים:

 כל אדם בהגיעו ליום הולדתו עושה חשבון נפש ומחדד את משאלותיו לשנתו החדשה. מתוך עולמי הצר אני מביט אל פניו של הממסד הדתי בישראל ומאחל לי ולאזרחי המדינה, שנצליח להשתחרר משלטון העריצות של יהדות חרדית שאין לה דבר וחצי דבר עם מדינת ישראל.המבנה הפוליטי הישראלי מחזיק את כל אזרחי המדינה היהודים כשבויים בידי מערכות דתיות, הנשלטות על ידי הרחוב הליטאי, העושה כל שביכולתו כדי להרחיק את אורה של התורה מיהודי המדינה. תפישת עולם זו גורסת, שערבות הדדית יש רק בתוך החוגים הפנימיים שלהם, ומבחינתם גורל מדינת ישראל אינו על סדר יומם. את בניהם אין הם שולחים לקו האש, את בנותיהם אינם שולחים לשירות לאומי, הם מתפרנסים מן הצדקה ומסרבים להשתתף ולשאת בעול של כלל ישראל…הם יושבים בצמתים של קבלת ההחלטות, והמדינה כולה נתונה למרותם. 

  ישראל היא מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. ביום הזיכרון כאשר כולם עומדים בצפירה וחולקים צער משותף, הערבים והחרדים אינם שם. משום שהם ומכריהם אינם משרתים בצבא, הם אינם חולקים עם הכלל את הצער על האובדן. ביום העצמאות כאשר כולם חוגגים ביחד וחולקים חלומות משותפים, הערבים והחרדים אינם שם. יום ששוננו הוא יום אסונם. כמאמרו של איונסקו, כל עוד אין אנו חולקים צער וחלום משותפים, האידיאולוגיות השונות מפרידות בינינו. האתגר מונח לפתחינו. האם נוכל לבנות צער וחלום משותפים? אחרי ששים שנים ביחד, האם עשינו דרך מספיקה ביחד כדי לבנות משא של שותפות גורל וייעוד משותפים? האם התערבבנו די האחד בשני בכדי לערוב זה לזה?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s