הון סיכון למו"פ חברתי


הזכות לתרום היא ערך דמוקרטי ויהודי. כשאדם תורם מכספו למי שזקוק לו זהו ביטוי לאכפתיות, להזדהות, ולסולידריות. אין עוררין שה-'צדקה' והערבות ההדדית שמרו על הקהילות היהודיות בגלות. אין ספק כי הפילנתרופיה וההתנדבות סללו את הדרך להקמת המדינה. אולם מרגע שקמה ממשלה לישראל היא קיבלה אחריות למשאבים ולצרכים הכלליים והלאימה את הפעילות האזרחית. בשלושים השנים הראשונות הממשלה הייתה חזות הכל, היא שלטה באופן ריכוזי במערכות המדינה וסיפקה בעצמה את השירותים לאזרח.

קו השינוי היה מלחמת יום-כיפור, שהובילה למשבר אמון גדול בממשלה, והולידה מהפך פוליטי ראשון. יש אומרים שאז החלה באמת הדמוקרטיה בישראל. המצב החדש ביטא גם צורך של אזרחים לפעול למען עצמם ולמען הזולת שלא רק דרך הממשלה. חוק העמותות מ-1980 אפשר את יצירתה מחדש של החברה האזרחית. מאז נרשמו אלפי עמותות הפועלות בתחומים מגוונים, מסעד ורווחה, ועד סביבה, בריאות וחינוך, ברמה שכונתית, קהילתית, אזורית וארצית. עדיין המימון העיקרי לפעילות זו מגיע מהממשלה ורק מיעוטו מקרנות ותרומות פילנתרופיות.

צריך להבין את הפרופורציות – הממשלה היא פיל והפילנתרופיה היא יתוש. הממשלה היא זו שמחזיקה במשאבים הגדולים ולידה הפילנתרופיה היא פסיק קטן. אין ממה לחשוש, פילנתרופיה לא תתחלק עם הממשלה באחריות לאורך זמן. היא תחדש, תקדם, תיקח סיכונים, תוסיף ותשלים, ולפעמים היא תדחוף, תאתגר ותעקוץ –  אבל לעולם לא תחליף. הממשלה היא הריבון, היא זו שנבחרה על-ידי הציבור לתת תשובות לבעיות החברתיות, והיא זו שחייבת בחבילת-בסיס חברתית לכל אזרח (מעון, מלבוש, מרפא, מזון ומורה). בכל הכבוד לפילנתרופיה, מי שחייב בדין-וחשבון לציבור היא הממשלה, ורק הממשלה.

אז מהו ערך מוסף של פילנתרופיה? הפילנתרופיה היא מעין קרן הון-סיכון למו"פ חברתי. כשממשלה מחפשת פתרונות היא מסתמכת על מוצרי-מדף מוכחים. פילנתרופיה יכולה לבנות יכולות שיעמדו אחר-כך על המדף לרשות הממשלה. פילנתרופיה יכולה לכנס ידע ומומחים, ללמוד ולפתח, להתנסות ולהפיץ את הממצאים. יש לה תפקיד למקד מאמץ בתחומים המחייבים תכנון ארוך-טווח, יציבות והתמדה. אלו נושאים החוצים מגזרים, אינטרסים, מפלגות ואידיאולוגיות, ובמידה מסוימת חסינים מפני חילופי ממשלות – נושאים כמו חינוך, מדע, מחקר, וסביבה.

ממשלה ופילנתרופיה חייבות לעבוד יחדיו, אך אלו יחסים שאינם מתרחשים מעצמם. שיטת המכרזים והתמיכות מציבה את הממשלה בעמדה של מזמינת-שירותים ומקשה עליה לשתף פעולה בגובה העיניים. שיטת המאצ'ינג הממשלתית מנסה לכוון את הפילנתרופיה להשלים עבורה מימון של ביצוע. הממשלה מנסה למשוך את הפילנתרופיה לנושאים שאפשר להראות בהם תוצאות מהירות, משום שהיא צריכה להיבחר מחדש בתדירות של אחת לשנתיים. למרות זאת, בשנים האחרונות אפשר להצביע על מיזמים משותפים בתחומי התעסוקה, החינוך והחברה האזרחית, המוכיחים שבמאמץ רב ניתן לרקום שיתוף פעולה המביא לידי ביטוי את היתרונות של כל צד.

 נקודה לתשומת לב – מרבית הפילנתרופיה בישראל אינה ישראלית, אלא נשענת על כספיהם של אנשים, משפחות וקהילות יהודיות מחו'ל. יש לישראל כלכלה משגשגת והגיע הזמן שהממשלה תפעל לעודד פילנתרופיה מקומית. כנהוג במדינות המפותחות הדבר כרוך בתמריצי מס לכל מי שמעוניין לתרום. על המדינה לוותר על הכנסות כדי לטפח שוק פילנתרופי, ובכך לחזק את היחסים שבין אדם לחברו בישראל.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“הון סיכון למו"פ חברתי

  1. אני תוהה בשאלת הפילנתרופיה כקרן הון סיכון חברתית, משני כיוונים. הראשון, יוצא מההנחה הסמויה כאן כי זהו אינו תפקידה של המדינה. השני, מכיוונם של הפילנתרופים, שאולי רואים את תפקידם בצורה אחרת.

    אתחיל מהסוף. האם אין זו זכותו של אדם להחליט שבכספו הוא רוצה להוסיף על השירותים הבסיסיים הניתנים לאזרחי המדינה? בכך הוא או עמיתיו בעצם מביעים נכונות וולנטארית לשלם מיסים גבוהים יותר, ולהעביר אותם שלא דרך מנגנון המדינה לקבוצות מסוימות. נשאלת השאלה באיזה מקרים הדבר יהיה אתי (פילנתרופ שדואג לסיוע בבגרות יודע שמדי שנה מדובר בסטודנטים חדשים, לעומת אחד שמבקש לדאוג לתרופות לאורך זמן). יחד עם זאת, נראה לי שלגיטימי ואף נכון שפילנתרופיה תחליט לדאוג גם לשירותים שהם מעבר ל"קו המדינה" (קו השירותים שנקבע לפי סך המס הכללי שמשלמים כלל האזרחים). לא צריך להרחיב על העובדה שעומק מדינת הרווחה הוא עניין אידיאולוגי מובהק.

    ואסיים בהתחלה. ממתי ויתרנו על היותה של הממשלה חדשנית ופורצת דרך? מתי התקבעה בראשנו ההבנה שהמדינה משקיעה רק במהלכי שינוי חברתי שהוכחו? האם ייתכן שדווקא כאן קיומה של הפילנתרופיה פותר את המדינה מעיסוק בדברים שדווקא נמצאים בהחלט בליבת עיסוקה (בדיקת "מה עובד" בשירותים הבסיסיים והרחבתו)? לא הייתי מוותר כל כך בקלות על האמירה שהמדינה צריכה לסייע ליזמות חברתית ללא קשר לפילנתרופיים (שיכולים כמובן להוסיף עליה). כן עליה לבחור את אותם מיזמים שיכולים לשדרג ולשפר תחומי ליבה בהם היא מתעסקת (למשל שאלת שילובם של נכים בחברה).

    בסיכומו של דבר, אינני בטוח שקו התיחום בין המדינה לבין הפילנתרופיה הוא קו החדשנות. זה מציב את הממשלה תמיד בעמדת ה"מצטרפת". הייתי רוצה לראות מודל אחר. וסליחה על התגובה הארוכה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s