לפענח את הקופסא השחורה של החינוך


מחוץ לדלת הסגורה של כיתות הלימוד סוערת מחלוקת על תפקידם של בתי הספר בישראל. שתי תפיסות עולם נושבות מימין ושוצפות משמאל, מתחרות זו בזו ומבטיחות לספינת החינוך חוף מבטחים. שתיהן מכיילות מצפנים ומציירות מפות ניווט, האחת לצפון ושנייה לדרום, ומרוב רוח, צלצולים, מאבקים וסכסוכים, הן בעיקר תורמות לשקיעתה. עד שתוכרע האחת, או שימצא נתיב שיאפשר לאחוז בשתיהן גם יחד, בתי הספר ימשיכו לפלס דרך במים גועשים, והחינוך בישראל ימשיך לדשדש.

הגישה האחת רואה במערכת החינוך דרך לקידום כלכלי. ככל שאדם משכיל יותר, יכולת ההשתכרות שלו גוברת, וסיכויו להצליח בחיים גדלים. כדי להכין את התלמידים לתחרות בעידן גלובלי וטכנולוגי, יש להתמקד במקצועות הליבה – שפות, מתמטיקה, ומדע. על-מנת לחתור לשיפור  המערכת, חיוני לנטר את הישגי התלמידים באופן פרטני והשוואתי. רצוי לשתף את הלקוחות (הורים, צבא, אקדמיה, ותעשייה) בחינוך ולהתאימו לצרכיהם וציפיותיהם. מכיוון שישראל כבר משקיעה בחינוך משאבים רבים מאוד, צריך לשפר את ניהולם ולמקדם בקידום ההישגים.

הגישה השנייה תופסת את החינוך כאמצעי לשוויון חברתי. הפערים בישראל הולכים ומאמירים, ורק מערכת החינוך תוכל לצמצמם. התקופה שאליה גדלים התלמידים תחייב אותם ליכולות חשיבה, ליצירתיות, לרגישות אנושית, ולערכים חברתיים. כישורים אלו אינם ניתנים למדידה, אדרבא, כל ניסיון שכזה רק ירדד את התהליך החינוכי. החינוך הוא שירות ציבורי ומקצועי, ועל-כן יש לסמוך על המורים שייתנו את המענה הטוב ביותר לצרכי התלמיד והמערכת. הכיתות גדולות וצפופות ולכן יש להגדיל משמעותית את תקציב החינוך.

בשונה מהעולם, מרבית העוסקים בחינוך בארץ אוחזים בגישה של שוויון חברתי. ניתן להסביר זאת כשריד לעידן הסוציאליסטי שלנו, ולהצדיק זאת בכך שישראל היא מדינת קיבוץ גלויות ותרבויות. זו השליחות שבה מאמינים מורים ישראלים, וזו התורה שאליה מחנכים חוקרים ומרצים באוניברסיטאות ובמכללות. לכן, אין להתפלא שישראל לא מצליחה במבחנים הבינלאומיים, כי היא בכלל לא מתחרה במרוץ. הבעיה היא שלא רק במדדי ההישגים ישראל נכשלת, אלא גם, ואפילו בעיקר, במדדי השוויון – הפערים בין תלמידים בישראל הם מהגבוהים ביותר בעולם המערבי.

בשנים האחרונות מספר מדינות, ובראשן פינלנד, הוכיחו שניתן לשפר מערכת חינוך, ובעת ובעונה אחת לקדם גם את ההישגים וגם את השוויון. הן הראו שניתן לשלב בין שתי הגישות ללא פשרות והנחות. יישום הרפורמה בפינלנד נמשך בהתמדה וביציבות במשך כארבעים שנה. תלמידים לומדים תשע שנים בבית ספר יסודי ללא הקבצות והסללה. כל בית ספר מתמחה בשיטת הוראה מסוימת, וההורים בסיוע יועצים יכולים לבחור את בית הספר המתאים לילדיהם. מקצוע ההוראה נחשב ונחשק וישנה תחרות על כל משרה פנויה.

לעומתם, בתי הספר בישראל נאלצו להכניס את כיתות הלימוד שלהם למים עמוקים, כדי להגן עליהן מפני תנודות, רוחות ואופנות חולפות. מכיוון שאין דרך לשיפור החינוך שאינה עוברת דרך ההוראה והלמידה בכיתה, רפורמות חינוכיות בישראל נידונות לכישלון. רק רפורמה שתפעל לפענח את הקופסא השחורה של המתרחש בין מורה לתלמיד עשויה להצליח. על האדמירלים של מערכת החינוך לזכור שהמפתח לקופסא הזו נמצא בידיהם של המורים והמנהלים. עליהם להגדיר יעדים ומדדים של הישגים ושוויון, ולתת למורים ולמנהלים רוח גבית כדי שיוכלו להתמיד בחתירה אליהם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s