על החברה האזרחית (דברים מכנס ואן ליר לחינוך, מאי 2009)


החברה האזרחית בישראל היא תופעה חדשה. בשלושים השנים הראשונות של המדינה, כמעט ולא היה כדבר הזה, הייתה לנו מפלגה אחת וממשלה אחת. הממשלה שלטה באופן ריכוזי בכל מערכות המדינה, בתעסוקה, בחינוך, בקופות החולים, בארגוני העובדים, הממשלה סיפקה בעצמה את השירותים לאזרח. לא נותר מקום, אפילו לא לאופוזיציה, כמעט ולא ליוזמה פרטית ועסקית – הממשלה (בשם כור ההיתוך והתותח הקדוש) הייתה חזות הכל. קל וחומר מערכות ההתנדבות והפילנתרופיה, אלו שהקימו את המדינה, הן הולאמו או שברובן כמעט ופסקו מלפעול.

קו השינוי היה מלחמת יום כיפור, שהובילה למשבר אמון גדול בממשלה, והולידה מהפך פוליטי ראשון. יש אומרים שאז החלה דמוקרטיה בישראל. המצב החדש שנוצר הוליד גם צורך של אזרחים לפעול למען עצמם ולמען הזולת שלא רק דרך הממשלה. חוק העמותות שחוקק בכנסת רק ב  1980 אפשר את הולדתה של החברה האזרחית שאותה אנו מכירים כיום. מאז נרשמו בישראל, כך אומרות השמועות, למעלה מ40 אלף ארגונים שלא למטרות רווח. הם  פועלים בתחומים מגוונים, מסעד ורווחה ועד בריאות, וחינוך, ברמה שכונתית, קהילתית, אזורית וארצית.

החברה האזרחית בישראל היא צעירה, היא בת שלושים. רוב רובם של הארגונים האזרחיים הללו הם קטנים וצעירים. הם פועלים לטווח קצר של מספר שנים, בתקציב שנתי של לא יותר ממיליון בשנה, ומעסיקים בשכר כמה אנשים, שמפעילים מתנדבים. כאשר נגמר הכסף, או שדועכת הרוח, מרביתם נכחדים. אבל, ישנם גם אלו ששורדים, וגדלים, והופכים לארגונים מקצועיים של ממש. חלקם כיום מספקים שירותים חיוניים לאזרחים. זה קורה בין השאר בשל תהליכי הביזור של הממשלה, ההפרטה, התחזקות המגזר העסקי וצמיחתה של פילנתרופיה, ובעיקר בגלל הרצון של יותר ויותר אזרחים להתנדב ולתרום.

מכיוון שמדובר בתופעה יחסית חדשה, או מחודשת, גם מערכות היחסים בין הממשלה ובין החברה האזרחית הזו טרם גובשו. אנחנו כעת בשלב הגישושים, שלב של היכרות הדדית, של בדיקת הגבולות, כאשר כל שחקן מחפש את המקום שלו, את ייחודו, ואת תפקידו. זהו אינו תהליך פשוט, משום שמדובר על מערכות שונות, עם שפה שונה, תהליכים שונים, קצב אחר, וכללי התנהלות אחרים. באופן טבעי מה שקורה זו קקופוניה אחת גדולה, העדר תיאום, משיכות חבל, ניסיונות השתלטות הדדיים לפעמים, ומאבקים מתישים חסרי תוחלת.

אבל, כל הרעש וההמולה הללו, אסור שיובילו לתקוות שווא או לחששות שווא. החברה האזרחית לעולם לא תחליף את הממשלה, וגם לא תתחלק אתה באחריות לאורך זמן. היא תעקוץ, תאתגר, תיזום, תחדש, תדחוף, אבל לעולם לא תחליף. הממשלה היא הריבון, היא זו שנבחרה על-ידי הציבור לתת תשובות לבעיות החברתיות, והיא זו שחייבת לדאוג שלכל אזרח יהיו מעון, מלבוש, מרפא, מזון ומורה (או מורה). בכל הכבוד לחברה האזרחית ולפילנתרופיה, הממשלה היא זו שמחזיקה במשאבים הגדולים, משאבי תקציב המדינה שמממן הכיס של כולנו. ליד הממשלה, החברה האזרחית היא פסיק קטן שכל היקפו נמוך אפילו מסכום הקיצוץ שהיה או לא היה בחינוך.

 כדי להגיע למצב שבו כל שחקן יביא אל השולחן את הערך המוסף שלו, אנשים שמובילים מערכות צריכים להבין היטב איך העולם נראה מהצד השני של השולחן. אחת הדרכים, אולי היחידות לכך היא שאנשים מצוינים ישלבו בקריירה שלהם מעבר בין המגזרים. היום זה אפשרי, כי אנשים עוברים ממקום עבודה אחד למשנהו בתדירות גבוהה יותר מבעבר. ניסיון עסקי או חברתי צריך להיות תנאי קבלה לתפקיד ממשלתי בכיר, וכדי להוביל מערכת חברתית רצינית, חיוני שיהיה לך ניסיון עסקי או ממשלתי. המעברים הללו הם אלו שמייצרים את התקשורת הבונה ואת התיאום בין המערכות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s