ארבע מחאות ושאלה


פורסם במגאזין דה-מרקר, 4.9.2011

מחאה ראשונה. אני נקרא בשמו של סבי הנערץ, אליהו ויירז'בולובסקי, אשר פגשתי רק בסיפורים ובחלומות. סבא אליהו עיברת את שם משפחתו ל'מרידור', שם גיבור הרומן 'שמשון', פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי. מרידור היה שם שהתאים מאוד לסבי – הוא היה בן לדור שמרד. דור שמרד בחינוך הדתי, בחיי הגלות, עזב בית ומשפחה וכשהגיע ארצה נאלץ למרוד בבריטים וללחום לעצמאות. מלאכתו נשלמה רק כשקמה המדינה ונבנו מוסדותיה. סבי שרת בכנסת ישראל אך לא זכה לראות בירושלים מאוחדת, ולא בהולדת נכדיו.
מחאה שנייה. המחאה החברתית של שנות ה-70 נתנה קול לאלו שלא אחזו בפנקס אדום, פנתרים בשכונות, מתיישבים ביהודה ושומרון, וחיילים ששבו נבגדים משדות הקטל של מערכת יום הכיפורים. מחאתם נגד הממשלה הסתיימה במהפך שלטוני, בגין, דוד לוי, שיקום שכונות והקמת משרד העבודה והרווחה. אז חוקק חוק העמותות ואזרחים החלו להתאגד להגשמת מטרות חברתיות. נולדה לנו מחדש חברה אזרחית ואופוזיציה נעשתה לאפשרות של ממש – לראשונה הפכנו דמוקרטיה. אז גם ניתן האות לפריחתו של מגזר עסקי ולהפרטה.
מחאה שלישית. גדי טאוב כתב ב'מרד השפוף' על הדור שלי שמרד בהוריו כשהצביע לדור הסבים, רבין, שרון והגמלאים: "האאוטסיידריות הקולקטיבית, המרד, נעשה לסוג של אידיאולוגיה…נקודת המבט הזו היא לעולם חיצונית ל'עולם האמיתי', בזה לו, אבל פטורה מלהציע אלטרנטיבה. התמימות של הילד יכולה ללעוג לטרחנותם, ולסרבולם, ולקהותם, ולטיפשותם של 'המבוגרים', אבל כל זה התאפשר לה רק בזכות העובדה שהמבוגרים קיימים ומגוננים עליה…כל עוד יש מישהו אחר שדואג לחומר, אפשר ללעוג לחומרנות".
מחאה רביעית. בפרק הסיום של 'מסודרים' תומר מחליט להקים מפלגה ולרוץ לראשות הממשלה. הוא משוחח עם אדם שנראה מוכר רק לאזרחים ותיקים שעדיין צופים במהדורת החדשות ועונה לשם 'סילבן'. תומר אומר לו ביהירות "ביבי ראשון, אני שני ואתה שלישי". המפלגה של תומר מבקשת 'לעשות רה-סטארט למדינה' ולהנהיג פוליטיקה 'אחרת' והציבור לזמן מסוים אוכל את זה. אבל אז החברים הקרובים של תומר נוטשים אותו. הם יודעים את האמת – אין באמתחתו כל מסר ותוכן. בסופו של יום הם לא הסכימו ליטול חלק במצג שווא שבו המדיום הוא המסר.
וכעת לשאלה המתבקשת – כיצד תסתיים המחאה החמישית, המחאה החברתית של קיץ 2011? האם כמו ב'מסודרים' החברים יתפוגגו כשיתברר להם שאין למנהיגות המחאה מה להציע? או שאולי כמו אצל גדי טאוב המחאה תתאהב בעצמה ותשאיר את העבודה הרצינית למומחים המבוגרים שעתידם מאחוריהם? האם כמו בשנות השבעים המחאה תבעבע עד שתפיל את הממשלה ותמליך אחרת במקומה, טובה יותר או פחות? או שמא כמו בני דורו של סבי, המורדים יקבלו על עצמם את האחריות הקשה של השרות הציבורי, ויהיו למורים, פקידי האוצר, חברי הכנסת וראשי הממשלה של המחר?
דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומורדיו. הלוואי ומורדי הדור הנוכחי יעלו על כל קודמיהם. התשובה בידיהם ורק להם הפתרונים.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“ארבע מחאות ושאלה

  1. גרינברג יעקב

    מצטרף לתפילתך "הלוואי ומורדי הדור הנוכחי יעלו על כל קודמיהם. התשובה בידיהם ורק להם הפתרונים."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s