שלוש מדרגות לשיפור החינוך


הישגי החינוך בישראל משתפרים. מצבנו עודנו רע, התוצאות נמוכות והפערים גדולים, אך מרוב שעסקנו בהלקאה עצמית לא שמנו לב שההישגים בקו עליה.

מאמר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", 29.2.2012

אם רק נרצה, נוכל לשפר את הישגי מערכת החינוך. מדינות אחרות כבר קפצו, התקדמו והותירו אותנו הרחק מאחור. פינלנד וקוריאה, פורטוגל ופולין החליטו שהחינוך חשוב להן. הן הגדירו מה בדיוק הן רוצות להשיג וחתרו בנחישות להגיע לתוצאות. המדינות הללו משקיעות בעיקר באיכות ההוראה בכיתות כי הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל.

לאחר עשור אבוד של קיצוצים עמוקים בתקציב וניסיון כושל לאמץ רפורמה מערכתית, שתי ממשלות ישראל האחרונות החליטו לשוב ולהשקיע בחינוך. נחתמו הסכמי שכר חדשים עם ארגוני המורים מתוך תקווה ששכר מכבד יוביל לשיפור ברמת החינוך. אולם הסכמי שכר חשובים ככל שיהיו, אינם מספיקים כדי להניע את השיפור המיוחל – כך מלמד הניסיון ממדינות המצליחות בחינוך.

כדי שנצליח לקפוץ בחינוך עלינו לטפס בשלוש מדרגות. המדרגה הראשונה היא מדרגת הייאוש. כולנו מזועזעים בכל פעם מחדש מתוצאות המבחנים ומתוסכלים מרמת ההוראה ומהצפיפות בכיתות. אנחנו רק מקטרים כי איננו מאמינים שאפשר לשנות את המצב. חלקנו מוציאים את הילדים מבתי הספר הרגילים ורושמים אותם למסגרות יחודיות, אולם עד שלא נפנים שאפשר לשפר, לא נשפר.

הייאוש הזה משליך גם על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למורים. במדינות שמאמינות בהשקעה בחינוך, המורים נחשבים לשליחי ציבור ולמעצבי דור העתיד. כולנו סבורים שהוראה זה מקצוע חשוב, אך איננו מאחלים לעצמנו, לקרובינו או למכרינו לעסוק בו. עד שלא נבנה את מקצוע ההוראה מחדש כמועדון מקצועי מכובד, כסיירת של המצויינים, שמועמדים מעולים מתחרים עליו, לא נתקדם.

המדרגה השנייה היא מדרגת הפיצול. אין בקרבנו הסכמה מה חשוב ללמד ומהו תפקידה של מערכת החינוך. המבחנים הבינלאומיים מודדים קריאה, מתמטיקה ומדעים כי אלו המיומנויות החשובות  במאה העשרים-ואחת. אבל יש רבים בארץ שסבורים שאלו אינם המקצועות החשובים, או שתפקידו של בית הספר אינו רק ללמד, או שאת מה שחשוב לא ניתן למדוד, או שהמבחנים שוגים.

הפיצול הזה נובע גם מהעדר מנהיגות מקצועית ולאומית שתמקד את כולם במה שחשוב. העובדה שמערכת החינוך הציבורית בישראל היא בעצם ארבע מערכות נפרדות, מוסיפה אצלנו קושי מיוחד. זרמי החינוך שלנו, החילוני, הדתי, החרדי והערבי, מנוהלים כל אחד בנפרד, כל אחד עם תכניו, ערכיו, תקציביו, ויכולותיו, ואין יד מכוונת ואפילו לא שולחן עגול שסביבו כולם משוחחים.

המדרגה השלישית היא מדרגת התיעוש. בנינו את בתי-הספר שלנו כמפעל של כיתות ופס-יצור של שיעורים. המורים מתוגמלים לפי שעות-המשמרת שלהם ומצופים לעבוד לפי תכנית-לימודים וסטנדרד מוכתבים מראש, באמצעות ספרי לימוד זהים ומבחנים אחידים. המורה 'מעביר את החומר' בפני קהל תלמידים פסיבי הישובים למולו 'בשקט', שורות שורות, עד הצלצול הגואל.

מדינות שמצליחות בחינוך הפסיקו את תחנת-הרכבת הזו ובנו את בתי-הספר כקליניקה המתרכזת בכל תלמיד. המורה מלווה את התלמיד לאורך שנות לימודיו, הוא מכיר את יכולותיו וצרכיו, עוקב אחר התקדמותו ומתאים לו את שיטת ההוראה המתאימה רק לו. מורים מומחים ועוזרי הוראה בקבוצות קטנות או בחונכות אישית מסייעים לתלמיד להתגבר על קשיים.

כשנטפס בשלוש המדרגות הללו נוכל לשים לב שהישגי החינוך בישראל כבר משתפרים. אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית עד שלא הרשינו לעצמנו להבחין שבעצם כבר התחלנו להשתפר במבחנים הבינלאומיים. מצבנו עודנו רע, התוצאות נמוכות והפערים גדולים, אך ההישגים בקו עליה. אם רק נתייחס לעצמנו יותר ברצינות, אולי רחמנא ליצלן, נצליח להגיע לשיפור של ממש.

מודעות פרסומת

7 תגובות ל-“שלוש מדרגות לשיפור החינוך

  1. אלי צודק לחלוטין. 3 מדרגות מאוד חשובות. שולחן עגול של 4 הזרמים בחינוך בישראל זו רק ההתחלה. האתגר הוא כמובן איך מייצרים את השינויי ב-3 המדרגות האלו.
    רם שמואלי

    • רם, תודה רבה על התגובה. נדמה לי שהשינוי כבר מתחיל, בחלק מהמקומות יותר מהר מכפי שהספקנו לשים לב, בחלק בזכות העבודה שלך, ישר כוח! אלי

  2. בשביל שהחינוך יצליח צריך תחילה להסיר את הגורמים המזיקים:
    – להעסיק רק בהעסקה ישירה ולהפסיק כל מגע עם ארגוני העובדים. ברור כי ארגוני העובדים דואגים לעובדיהם ולא לילדים או למדינה, לכן חייב לעבור לחוזים אישיים ולתגמל כל מורה בהתאם לאיכותו.
    – לעבור לשיטת הואצ'רים: לתת לכל הורה את הכוח לבחור את בית הספר אשר יהנה מהכסף שלו. בדרך זו בתי הספר יתחרו על האיכות.
    -לעבור לניהול עצמאי: כל מנהל צריך לקבל יד חופשית לחלוטין בניהול התקציבי. כך יוכל להעניק למורים הטובים יותר כסף, לפחות טובים פחות וגם לא לבזבז כסף על פרויקטים מטופשים של מחשבים לא מתוחזקים ומיליון דברים מיותרים.

    המציאות לא יכולה להיות יותר ברורה או יותר כואבת, המבנה הנוכחי של המערכת דפוק ודופק פה דור אחרי דור של בני אדם. חייבים לשנות את השיטה.

    • איתמר, תודה. לדעתי, אם מסתכלים מה מתרחש בעולם במדינות שמצליחות היום בחינוך, יש כאלו שבהן לבחירה החופשית יש תרומה גדולה, ויש כאלו שמצליחות למרות שהן מנוהלות באופן ריכוזי יחסית. השאלה היא מה מתאים לישראל בכלל, ובנקודת הזמן הזו. עובדה היא שאנו נמצאים כעת בנקודה שבה יחסי העבודה טובים, סוכם על שיפור בתנאי העבודה, ולפחות בשנה הקרובה לא נראה מה שיכול לבלום מאמץ ממשלתי לשיפור החינוך.

  3. פינגבק: הכל חינוך - שלוש מדרגות לשיפור החינוך

  4. כותב אלי הורבחץ: "המדינות הללו משקיעות בעיקר באיכות ההוראה בכיתות כי הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל" איך בדיוק הן משקיעות באיכות ההוראה? אם כן זאת עושים על ידי מורים טובים יותר. כמה פשוט! המורים הטובים יותר אצלנו לפחות יהיו כאלה לא אם נחליף את כל הקאדר הקיים אלא אם נאפשר למורים הקיימים במערכת ללמוד ולהשתלם במה שעדין אינו משופר מספיק בעבודתם היום. מי ילמד אותם ? עמיתים שהוכשרו לכך וילמדו במסגרת של "חדר מורים לומד" בכול ביה"ס. אך האם יש לנו מחקרים המראים מה צריך לדעת ואין יודעים עדין? אם כן ,לא צריך מחקר מספיק לבדוק אילו בעלי תפקידים רלוונטיים נמצאים במערכת ולהכשיר אותם כמורים עמיתים, והכוונה היא לרכזי המקצוע, שנכון לרגע זה אין להם אפילו הגדרת תפקיד מוסכמת , בכך צריך להתחיל , וכדי להכשיר את רכזי המקצוע מספיק בשלב א' ללמד אותם במסגרת סדנאית תקופה קצרה , וכך להקים בכל ביה"ס את העמיתים שיהוו את ההנהגה הפדגוגית דידאקטית של ביה"ס, כל הדיונים האחרים על המערכת שלנו הן ,לצערי, רק חזרה ארוכה ומעייפת על כל מה שכבר הוכח שלא ישים או כיריה לכוון הלא נכון!

  5. צבי, תודה רבה על התגובה המעניינת. אני מסכים אתך לחלוטין. כיצד מדינות שהחינוך בהן משגשג מצליחות למשוך אנשים מעולים למקצוע ההוראה, כיצד הן מסייעות למורים להיות אנשי מקצוע מעולים, וכיצד הן מפתחות מערכי תמיכה בבית הספר שמעודדים ומטפחים הוראה איכותית? נראה שכל מדינה והתרבות שלה, וכל מדינה ונקודת הפתיחה שלה. קוריאה למשל, החליטה שהמורים יגיעו מה-5% המצטיינים בין בוגרי האוניברסיטאות, לשלם להם שכר הגון ולהציב אותם בבתי הספר עם הצרכים החיוניים ביותר. המחיר המידי של החלטה שכזו היא שמספר התלמידים בכיתה הוא גדול (55). קוריאה החליטה שעדיף מורה מעולה בכיתה גדולה, על שני מורים בינוניים בכיתות קטנות. אפשר להגיד – 'נו טוב, הם קוריאנים, הם יושבים בשקט, לנו זה לא מתאים', ואפשר גם לשאול מדוע עם אותם ישראלים הכיתות הגדולות מצליחות באוניברסיטה. האם זה רק הבגרות והבשלות, או משהו מעבר? מדינות שמצליחות הפכו את ההוראה למקצוע 'טיפולי', הממוקד בתלמיד, באבחון של יכולותיו, צרכיו והתקדמותו, ומתן מענה בזמן אמת ע"י הצוות. מקצועות טיפוליים, גם בארץ (רפואה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, חינוך מיוחד) מושכים אליהם אנשים מעולים, למרות שכמו הוראה אינם מתגמלים כראוי ואינם מספקים סביבת עבודה נוחה במיוחד. אולי בנקודה אחת איננו תמימי דעים, נדמה לי שאתה מתחיל מחומר ההוראה, הגדרת מטרות לשיעור, חלוקת תכנית הלימודים, וכד', ואני נוטה להתחיל מהתלמיד הבודד, נקודת הפתיחה שלו, הקצב והיעדים שלו, וכיצד להתאים אותם אל התכנית הכללית, ופחות להיפך – אבל התוצאה דומה. אלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s