די להפרדה בחינוך


אם מותר להפריד בין נשים לגברים או בין אשכנזים לספרדים בבית הכנסת, מדוע אסור להפריד ביניהם גם בבית הספר, בבתים, במקומות העבודה, או על גבי שלטים ברחוב, או באטובוס, או במדרכה?

מתוך דברים בפאנל על חינוך משותף בכנס השנתי של יוזמת 'כולננא', 22.3.2012:

נשיא המדינה, שמעון פרס, אמר פעם שרק בבית חולים בישראל אפשר למצוא פציינט יהודי, שמקבל זריקת הרדמה ממזרק של מרדים רוסי, ונחתך בסכין בידיו של מנתח ערבי, ועוד בסוף הוא אומר תודה. בתי החולים בארץ מצליחים להיות מקום שבו כולם נפגשים, מקום שבו כולם עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני, בלי הבדל דת, גזע ומין. כל מי שמתעניין באזרחות משותפת ובלכידות חברתית, צריך ללמוד את נוסחת ההצלחה של בתי החולים בישראל.

ההצלחה החברתית הזו של בתי החולים היא לא מובנת מאליה. אם בתי החולים היו נוהגים כמו בתי הספר שלנו או כמו בתי הכנסת שלנו, אז היו לנו גם בתי חולים נפרדים לערבים ויהודים, מחלקות פנימיות נפרדות לנשים ולגברים, וחדרי ניתוח נפרדים לאשכנזים וספרדים.

אם זה נשמע לכם מגוחך, או אפילו גזעני, אז איך זה שבתי ספר נפרדים נשמע לכולנו הגיוני?

זה נשמע הגיוני כי התרגלנו שזה המצב והמצאנו הסברים שזה גם מה שנכון לעשות. מדינת ישראל קמה כקיבוץ של גלויות. כל גלות הביאה אתה ארצה את המערכות הדתיות והאזרחיות שלה, כל קהילה באה עם השפה שלה, המנהגים שלה, סידור התפילה שלה, ותכנית הלימודים שלה. יותר מזה, כאשר התנועה הציונית התגבשה, כל קבוצה אידיאולוגית הקימה לעצמה את המפלגה שלה, את הסתדרות העובדים שלה, את קופת החולים שלה, את קבוצת הכדורגל שלה, ובשלב מסויים גם את המחתרת הלוחמת שלה. אבל גם כשהמחתרות התאחדו בצה"ל, וכקבוצות הכדורגל הופרטו למרבה במחיר, בתי הספר נותרו נפרדים.

האבות המייסדים של המדינה הבינו שכדי שנצליח לשרוד ולשגשג, עליהם לחתור ליצור מציאות שבה כולנו שותפים לפחות לאותו גורל ולאותו ייעוד. אבל, ההבנה הזו שלהם לא עמדה ואינה עומדת למול כוחן הגדול של הקהילות ולמול יצר הקיום הנפרד של המגזרים, שפעלו ופועלים במרץ כדי להמשיך בנפרד. השאלה היא שאלה של איזונים, והמטוטלת נעה מקצה לקצה, ועדיין לא מצאה את שביל הזהב.

הדור שלי כבר נולד למציאות נפרדת. בדור שלי, אם נולדת למשפחה דתית, אפילו ציונית דתית, רוב הסיכויים הם שאתה מתגורר בשכונה דתית, תלך לבית ספר ממלכתי דתי, תתפלל עם הקהילה שלך, תלך לבני עקיבא, לישיבת הסדר, אח"כ לאוניברסיטת בר-אילן, תתחתן ותעבור לגור בפרוייקט של משהב. בשונים ממך תיפגש, אם בכלל, קצת בצבא, מעט באוניברסיטה, ובמקומות העבודה. אם אתה ערבי, או חרדי אז כמעט ואין סיכוי שתפגוש באחרים ממך, אולי קצת בחגים בקניונים, ובעיקר שלא נדע בבית החולים.

זכויות חברתיות, או זכויות קהילתיות הן ערך חשוב. אין על זה ויכוח היום, ואין בימינו טענה שצריך לשאוף לבטל את המגוון, או את הייחוד. לכל קבוצה צריך להיות מקום לקיים את עצמה, את המנהגים שלה, את הפולקלור שלה, את טעמיה וגווניה. כל קבוצה שכזו מחזקת את החברה הישראלית, ומעשירה אותה בסיפורים נוספים, באיכויות מגוונות. כולנו יכולים רק להרוויח מכך. אבל לקחנו את הקיום המגזרי הזה והבאנו אותו למצב קיצוני מדי, וצריך להודות שלבתי הספר יש בכך תפקיד מרכזי. את המצב הקיצוני הזה לדעתי אנו חייבים להחזיר לאיזון, במיוחד כאשר אנחנו מושכים אותו חזק מדי, הוא עלול להציב תחת איום את זכויות האדם מצד אחד ואת טובת הכלל מצד שני.

באשר לזכויות האדם, אני שואל האם תחת הזכות של קהילה לנהל את חייה לפי דרכה, במרחב הפרטי או במרחב הקהילתי-ציבורי שלה, האם בגדר הזכות הזו מותר לנו כחברה להכיר בהפרת זכויות אדם? הרי כאשר אנו מכירים בזכות של כל קהילה לנהל את חייה ואת מערכת החינוך שלה בנפרד, אנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות שהיא עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו, כלומר שנוגד את הערכים של הרוב הנוכחי. כי אם מותר להפריד בין נשים לגברים או בין אשכנזים לספרדים בבית הכנסת, מדוע אסור להפריד ביניהם גם בבית הספר, בבתים, במקומות העבודה, או על גבי שלטים ברחוב, או באטובוס, או במדרכה.

ובאשר לטובת הכלל, אם כל קהילה תחיה את חייה בנפרד ותדאג רק לעצמה, מי ישאר לדאוג לצרכים המשותפים? למי יהיה איכפת מהחברה או מהמדינה? מי ישרת בצבא, בשירות הלאומי, ומי ישלם מיסים? אם כל קהילה מקימה לעצמה מפלגה פוליטית שכל תפקידה הוא לבצוע מהעוגה הציבורית ככל הבא ליד למען חברי הקהילה, מי יחשוב על טובת החברה וטובת המדינה כולה? כנראה שרק הפריירים, שעדיין מהווים רוב, אבל בעוד עשור או שניים כבר יהיו מיעוט? אמר פעם יוסי ורדי שבישראל שליש משרתים בצבא, שליש לומדים להשכלה גבוהה ושליש משתתפים בשוק העבודה, הבעיה היא שזה אותו שליש. זה משפט מאוד בעייתי, לא רק משום שהוא (עדיין) לא נכון, ולא רק משום שהוא לא משקף את המגמות, אלא משום שהוא מעיד על מצוקה.

למצוקה הזו יש שני צדדים ועד שלא נבין את שני הצדדים נתקשה למצוא את האיזון. למה אני מתכוון, למשל,כשאני למדתי בתיכון, למדנו מקצוע שנקרא תולדות עם ישראל. שם למדנו בין השאר על התנועה הציונית. למדנו על העליה הראשונה, השנייה והחמישית, כולן ממדינות אירופה. אבל כמעט ולא למדנו על עליות מצפון אפריקה וממדינות אסיה. הן משום מה לא נכללו בסיפור המשותף, סוג של תוספת מאוחרת. אז איך אמור להרגיש תלמיד בן למשפחה מעיראק שכשהוא לומד על הסיפור של המדינה, ועומד בצפירה ביום השואה, אבל השורשים שלו, של משפחתו, ושל קהילתו אינם נלמדים. על אבא מהרי, הנזיר האתיופי שיצא עם קהילתו למסע ציוני מאין כמותו אל ירושלים במאה התשע-עשרה, סיפור של גבורה, של מנהיגות, של אומץ, אחד הסיפורים האדירים בתולדות עמנו, על הסיפור הזה בכלל לא לימדו אותנו.

לכן לדעתי עד שלא נכלול את הסיפורים של כל הקבוצות, ואני מתכוון לכל הקבוצות, בסיפור המשותף של כולנו, קשה יהיה לצפות שכולם יחושו שייכות למפעל המשותף. כיום עדיין הסיפור הכללי המשותף הוא הסיפור של קבוצת הרוב בלבד, ומעט, בשוליים של כל השאר. כל עוד זה כך לא ניתן באמת לצפות לתחושת שייכות, לאיכפתיות, ולערבות הדדית.

המחזאי הרומני-צרפתי יוג'ין אינוסקו אמר ש-'אידיאולוגיות מפרידות בינינו, אך חלומות וצער מביאים אותנו יחד'. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם כולנו חולקים את אותם חלומות והאם אנחנו חולקים את אותו צער. כשאנחנו לא לומדים באותם בתי ספר, לא עובדים באותם מקומות עבודה ולא משרתים באותו צבא, אין פלא שביום הזיכרון לחללי צה"ל רובנו עדיין עומד בצער, אבל חלקנו ממשיך ללכת, וביום העצמאות רובנו שמחים ומאושרים עד הגג, אבל חלקנו עצוב על מר גורלו.

במציאות שבה פחות ממחצית מתלמידי כיתות א' הם יהודים שאינם דתיים, השאלה הזו היא כבר לא בגדר מותרות, או חידוד לשון. זו כבר לא התיפיפות נפש של רוב יהיר המנסה להכתיב את גורלו של המיעוט, זו הופכת להיות שאלת קיום, ושעון החול שלה הולך ואוזל.

את מצוקת הזמן הזו מבין היטב הדור הצעיר של ימינו, שיצא לכיכרות בקיץ, שהקים אוהלים במרכזי הערים, ושלא הסתפק וכנראה גם לא יסתפק בתשובות שקיבל ממנהיגי הדור הקודם. הצעירים הללו, אלו אותם צעירים שמצטרפים לפעילות התנדבותית בעמתותות, שמתנדבים כחלק משגרת היום שלהם בעבודה, שמצטרפים לקהילות צעירים בפריפריה, שמשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי. אלו צעירים שאינם מקבלים את החלוקה הישנה של ישראל למגזרים, ושאינם מוכנים יותר שהבעיות החברתיות האמיתיות של ישראל, המשותפות לכל הקהילות והקבוצות, יטואטאו כל פעם מחדש אל מתחת לשטיח, תוך כדי שמנסים לשסות מגזר במגזר.

אנחנו מתקרבים לזמן האמת. או כמו שהמורה למתמטיקה שלי הייתה מציגה את המצב – שתי רכבות יצאו לעבר הקיץ הקרוב, רכבת אחת מירושלים ועליה כתוב איראן, ורכבת שנייה מתל-אביב ועליה כתוב צדק חברתי. והשאלה היא איזו מהרכבות תגיע ליעדה ראשונה, עוד כמה חודשים נדע את התשובה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s