האסימון החרדי נפל


"מזמן לא ניכר פער כה גדול בין הציבור הרחב ובין הנהגתו כמו בנושא של השוויון בנטל. בתחומים אחרים ישנה מחלוקת בציבור הכללי, אבל בנושא הזה אין שמאל ואין ימין, אין קפיטליסטים ואין סוציאליסטים, אין עולים חדשים ואין ותיקים, אין אשכנזים ואין ספרדים, אין חילונים ואין דתיים".

—–

אסימונים נופלים ברגעים לא צפויים, ואצלי הוא נפל בעודי יושב בחושך בקהל גדול באולם כנסים. על הבמה אחד חרדי, אחד ערבי, אחת עולה מאתיופיה, ואחד עם הרבה צרכים מיוחדים, ובקהל ישובים מעסיקים, מנהלי חברות, תאגידים, מפעלים, ראשי משאבי אנוש ומנהלי הדרכה. נושא הפאנל הוא 'גיוון בתעסוקה', ובמילים אחרות מדוע אנחנו לא מעסיקים את מי ששונה מאתנו.

כל אחד הציג את סיפורו. האיש הישוב בכסא גלגלים דיבר על המאבק שלו לצאת מהבית, על הקושי להגיע מהבית לעבודה, על ההתנדבות בצבא ועל ההצטיינות בלימודים. העולה מאתיופיה סיפרה על המסע הקשה בדרך לארץ ועל המסע המפרך יותר בתוך הארץ. כקצינה בצה"ל, בוגרת אוניברסיטה ובעלת משפחה ודירה, התקדמותה בקריירה המקצועית עוררה הערצה וזכתה לתשואות.

ואז הגיע הערבי, שסיפר שנאלץ לשלוח למאתיים מעסיקים את קורות החיים שלו, ורק שניים טרחו להשיב. למעלה משנה הוא ניסה למצוא עבודה כהנדסאי בחברה יצרנית. כאן כבר הסובלנות של הקהל החלה לפקוע וקולות נשמעו מהחשיכה: 'לשלוח מאתיים ולקבל שניים בחזרה זה נורמלי', 'זה המצב במשק היום, זה לא כי אתה ערבי'. הקולות נשמעו, חלקם נשתתקו ואחרים הושתקו.

אבל השיא הגיע בתורו של החרדי. הוא עוד ניסה לדבר על הצורך להתאים את מקום העבודה לרגישות המיוחדת של חרדים, להכשיר את המטבח, להפריד נשים מגברים ולהגיע בלבוש צנוע. אבל הקהל לא היה נכון להקשיב והקולות מהחשיכה הלכו וגברו, ומכל עבר חזרו על אותה מנטרה: 'קודם תלך לצבא ואז תבוא לבקש עבודה', 'למה הבנים שלנו נלחמים ואתם לא?'

זה הרגע שנפל האסימון החרדי שלי, אז הבנתי עד כמה עמוקה התביעה הציונית לשיוויון בנטל. הבנתי שהדיבורים על כך שהצבא כבר לא צריך את כולם ושיותר חשוב שילכו לעבוד, הם דיבורים מנותקים ממציאות חיינו. השירות בצבא, אפילו אם אינו קרבי, אפילו אם במסגרות שירות לאומי או אזרחי, הוא כרטיס כניסה לחברה ולכלכלה הישראלית, נקודה.

ביום הזיכרון כאשר כולם עומדים בצפירה וחולקים צער משותף, הערבים והחרדים אינם שם. משום שהם ומכריהם אינם משרתים בצבא, הם אינם חולקים עם הכלל את הצער על האובדן. ביום העצמאות כאשר כולם חוגגים ביחד וחולקים חלומות משותפים, הערבים והחרדים אינם שם. יום ששוננו הוא יום אסונם.

האסימון הזה שלי צץ מחדש כעת סביב וועדת פלסנר. הנה נושא שבו מרבית העם (הייתי מעריך שכ-70%) סבור שהגיעו מים עד נפש ושמעתה והאלה חיוני שחרדים (ויש אומרים גם ערבים) ישרתו את המדינה והחברה בשירות צבאי, לאומי או אזרחי. מאידך הממשלה, המחשבת את התמיכה הקואליציונית בה, מעדיפה תמיד להתפשר בנושא זה, כדי לקדם נושאים החשובים יותר בעינייה.

מזמן לא ניכר פער כה גדול בין הציבור הרחב ובין הנהגתו כמו בנושא של השוויון בנטל. בתחומים אחרים ישנה מחלוקת בציבור הכללי, אבל בנושא הזה אין שמאל ואין ימין, אין קפיטליסטים ואין סוציאליסטים, אין עולים חדשים ואין ותיקים, אין אשכנזים ואין ספרדים, אין חילונים ואין דתיים. יוקר המחייה שסביבו יצאנו לרחובות הוא נושא קריטי המשותף לכולנו, אבל השיוויון בנטל חשוב לפחות כמותו.

המאזניים של הצדק החברתי נמצאות בשיווי משקל כשמה שאתה נותן למדינה שקול למה שאתה מקבל ממנה. הבעיה היא שהן איבדו את שיווי המשקל. במקום שכולנו ניתן הרבה ונקבל הרבה, התפלגנו לארבע קבוצות, כאלו שנותנים הרבה ומקבלים המון,  נותנים הרבה ומקבלים מעט, נותנים מעט ומקבלים הרבה,  וכאלו שנותנים מעט ומקבלים מעט.

נו, כולנו יודעים מה צריך לעשות כדי להחזיר את האיזון, הקושי הוא שלמשקולות כבדות יש נטייה לעודף משקל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s