זכות הציבור לדעת


לערער על אמונתם היוקדת של חברים זה קשה, כך אני חש לפני שאכתוב את השורות הבאות. חברים טובים שדעתם ודבריהם יקרים בעיניי יצאו השבוע בחרון אף נגד קביעת בית המשפט העליון. שלא תבינו שאני חושב שאסור לבקר את הבית העליון, אבל חבריי הם אלו שבדך כלל נוהגים בפסיקותיו כבתשמישי קדושה דמוקרטית. כך שאם הם יצאו בריש גלי ועמדו חוצץ, הדבר בוודאי מגיע ממעמקי נפשם, מה שמוסיף לי כעת נדבך של קושי להביע את פליאתי.

הרכב בית המשפט בראשותו של המשנה לנשיא, השופט ריבלין קבע בשם זכות הציבור לדעת כי יש לפרסם בציבור את תוצאות מבחני המיצ"ב. מבחני המיצ"ב הם מבחנים שמשרד החינוך עורך בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בהם נבדקים מדדי איכות של בית הספר בתחומים של הישגים לימודיים, אווירת לימודים, רמת אלימות ועוד. התוצאות מדווחות למפקחים ולמנהלים ומשרד החינוך נוקט בעקבותיהם בפעולות כדי לסייע לבתי ספר להשתפר, אך הנתונים אינם ידועים בציבור.

קבוצה של הורים בסיוע התנועה לחופש המידע ערערה על פסיקה של בית המשפט המחוזי בירושלים מלפני חמש שנים שקבע שאין לפרסמם 'מאחר וקיימת הסתברות לפגיעה קשה וחמורה לכלל מערכת החינוך כתוצאה מפרסום הנתונים'. אולם בית המשפט העליון קיבל את טענתם של ההורים שטענו שאסור לשלטון להסתיר מהאזרחים מידע, אל לו לפגוע בזכות הפרט לחופש בחירה, וכי פרסום הנתונים יוביל לתחרות בריאה שתוביל לשיפור באיכות החינוך.

משרד החינוך טען בדיונים דווקא כי פרסום התוצאות צפוי להגדיל את הפערים בין בתי הספר וכי הורים מבוססים יעזבו את מקום מגוריהם כדי לעבור לבתי ספר טובים יותר. טיעוני נגד נוספים שנשמעו בבית המשפט ובתקשורת הם שמורים ומנהלים יפעלו באופן מלאכותי להעלות את הציונים, שההחלטה תגרום לתחרות ללא פרמטרים של שילוב ילדים משכבות חלשות או ילדי חינוך מיוחד, וכתוצאה מכך יורחבו הפערים בישראל ותיגרם הפליית ילדים.

ואני חייב להודות במבוכתי. הויכוח נשמע לי כמו כמה מהדיונים הציבוריים בשנה האחרונה, כאילו נחת כאן במנהרת הזמן, דיון עתיק יומין בין סוציאליזם וליברליזם של המאה התשע-עשרה, או לכל היותר חללית משנות ה-60 שבהן המפלגה והמדינה קבעו לכולנו מה טוב בשבילנו ושפתינו נותרו חתומות. אינני מבין, אם מבחני המיצ"ב הם כה טובים, וברור שהם טובים כי אחרת לא היו ממשיכים לקיימם, אז מדוע להסתיר מהציבור מידע תקף המשמש את המשרד למדיניותו?

אם רשות ציבורית אחרת הייתה נוהגת בצורה דומה, מה היינו אומרים? למשל, אם רשות המים הייתה בודקת את איכות המים בישראל ומגלה שבעיר מסויימת איכות המים ירודה ובאחרת טובה, או משרד איכות הסביבה היה בודק את זיהום האוויר, האם גם אז היה מקום לטעון שפרסום הנתונים יוביל לכך שאנשים מבוססים יעברו לגור בישובים עם אוויר נקי ומים נקיים, ושזו הפליה ולכן אסור לפרסם את הנתונים?

ידע הוא כוח אמר המשורר, ונדמה לי שהמתנגדים לפרסום נתוני המיצ"ב אומרים לנו שעשירים יכולים להשתמש במידע שיפורסם בצורה יותר אפקטיבית מאשר כולנו. כלומר, הם יכולים להרשות לעצמם לעבור דירה למקום שבו החינוך, המים, האוויר, וכד' טובים יותר, ובלאו הכי אם יתפרסם שאיכות החיים שם גבוהה, מחירי הדיור יעלו, וגם אם נרצה לעבור כבר לא נוכל. מבין השורות מתברר שהמתנגדים לשקיפות ציבורית מעדיפים שאף אחד לא ידע, וכך ישמר השיוויון.

השופט ריבלין הביע ביקורת חריפה משלי על הטיעון הזה של המתנגדים לפרסום, באומרו: "חשוב להדגיש כי אין בין תשע-עשרה העילות למניעת חשיפת מידע, אלה המנויות בסעיפים 9-8 לחוק חופש המידע, ולו עילה אחת המתירה לרשות לסרב לחשוף מידע הקיים ברשותה אך בשל שהיא סבורה – באופן פטרנליסטי כך יש לומר – כי מוטב לו לציבור שלא יהא חשוף למידע משיהיה חשוף לו. ריבלין מסכם בציטוט של השופט לנדוי מלפני חמישים שנים, התקף עד היום: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה…"

הזוי לא פחות הוא טיעון התחרות. מי שמתנגד לה חייב להסתכל על דוגמאות מישראל של ימינו. למשל שירותי הבריאות. בעבר קופת חולים הייתה בוחרת לנו רופא ואנחנו בבורות מובנית צייתנו. אבל היום אנחנו יכולים לבחור, לבדוק חוות דעת, לקרוא באינטרנט, ולעבור לרופא אחר אם איננו מרוצים. אנו משתמשים במידע ובבחירה בתבונה, וכתוצאה מכך קופות החולים מתחרות על לבנו, וזה טוב לנו. ראו איזה שינוי נגרם בטלפונים הניידים מרגע שהתחום נפתח לתחרות.

אני אינני משפטן, אבל רבים מחברי הקטגורים הם עורכי דין במקצועם. האם הם היו מוכנים לכך שינקט כלפיהם את מה שהם דורשים עבור תלמידי ישראל. האם היו תומכים בכך ששר החינוך ינהיג 'אזורי רישום' לפקולטות למשפטים ויקבע שמי שגר בתל-אביב ילמד באוניברסיטת תל-אביב. אך הם דווקא נהנו מחופש בחירה, סטודנט יכול לבחור היכן ילמד ומוצע לו תפריט מתי ועם מי ילמד. יותר מכך, לשכת עורכי הדין מפרסמת טבלה המשווה בין הפקולטות לפי אחוזי מעבר מבחני הלשכה.

מבין השורות עולה טיעון שבסיסו נשען על חוסר אמון של המתנגדים, חוסר אמון באנשי החינוך וחוסר אמון בציבור. הטיעון הרשמי שהתחרות תגרום למנהלים ולמורים לפעול להעלות את ההישגים באופן מלאכותי, מגלה שהמתנגדים לא סומכים על אנשי המקצוע ומטילים ספק אם הם פועלים כלל ביושר ובתום לב. החשש שהמידע ישרת את העשירים יותר מאת בני העם הרגילים מגלה שאינם סומכים על תבונת הציבור, אלא רק על תבונת המשכילים, המבוססים כלכלית ו-'המחוברים'.

בית המשפט אף הוא נדהם מהטיעון הזה, והגיב על כך בדברים הבאים: "עמדה זו, אם לומר את המעט, אינה נוטה חסד למנהלי בתי הספר, בישראל ולצוותים החינוכיים, והיא מציבה הנחה, מטעם הגוף האחראי עליהם, משרד החינוך, כי חששם של אנשי החינוך מביקורת ציבורית יוביל אותם בהסתברות כמעט ודאית לנקיטת צעדים בלתי לגיטימיים ובלתי חינוכיים. יש לציין כי בין הצעדים שבהם נטען כי קרוב לוודאי שהמנהלים והמורים ינקטו מונים המשיבים גם מעשים הגובלים בפלילים, כגון: הכתבת תשובות לנבחנים, הרחקת תלמידים חלשים ותיוגם כלקויי
למידה שלא כהוגן. טענות מעין אלה מעוררות קושי של ממש."

אדרבה, בית המשפט קבע הלכה חשובה שראוי שתהדהד, והיא סביב השאלה מי אחראי לחינוך ומי ריבון לקבוע איזה חינוך יקבלו הילדים – מומחים, המדינה או ההורים. בית המשפט קבע בצורה נחרצת כי "אלא שוועדת מלומדים, אינה נדרשת להחליט עבור אחרים מהו בית הספר הטוב עבורם. היא גם אינה רשאית לסמוך על ההנחה בדבר "חוסר מקצועיותם של ההורים". גם הדל שבהורים, מבחינה "מקצועית", יודע מהי טובת ילדו – לעתים לא פחות מידיעתם של אנשי מקצוע. בבסיס הזכות לאוטונומיה עומדת התובנה כי האדם עצמו – וכאשר מדובר בעניינו של ילד –
האדם עצמו בשיתוף עם בני משפחתו, הם הריבונים והראויים להחליט מהי ההחלטה
הטובה ביותר עבורם. גם אם הורי התלמידים אינם אנשי מקצוע בתחום החינוך רובצת
ההחלטה האוטונומית לפתחם; מלומדים, אנשי מקצוע ורשויות המדינה יכולים אך
להמליץ על דרך פעולה מועדפת אך אינם מוסמכים להחליט במקומם של הנוגעים
בדבר.

לסיכום קבע בית המשפט כי (השופטת עדנה ארבל): "התחרות תביא לשיפור הלמידה והעלאת הציונים…לא יכולה להיות מחלוקת…בחשיבות של מסירת המידע לציבור בנושא החשוב לו ביותר – חינוך ילדיו". ומסכם השופט ריבלין כי "משרד החינוך אינו יכול להתערב בקביעת מקום המגורים של תלמיד על-ידי הוריו…אם קיימות תופעות של פגיעה בטוהר הבחינות, על המשרד לטפל בהן…לא מצאנו כי החששות השונים…מפרסום ציוני הבחינות מקיימים את תנאי הסף לחוק חופש המידע."

מרגע זה ואילך, כל הורה יוכל לפנות לרשות המקומית למשרד החינוך, ובשם חוק חופש המידע, לקבל מהם את נתוני המיצ"ב אודות בתי הספר שיבקש. אם הדמוקרטיה בישראל חזקה ומבוססת, הורים רבים ידרשו את המידע בהמוניהם, אבל אם המתנגדים צודקים, רק הורים 'חזקים' יפנו לקבל את המידע כדי להקדים ולעשות בו שימוש. ואם כך, ייתכן שהגיע תורם של עיתונאים חרוצים לדאוג לכך שהמידע יהיה זמין לכולנו.

מודעות פרסומת

11 תגובות ל-“זכות הציבור לדעת

  1. אכן אין ברירה צריך לפרסם את תוצאות המיצב אבל במקביל צריך לייצר כילים לתמיכה באותם בתי ספר שהתוצאות שלהם נמוכות.

    • מסכים מאוד ניר. מעניין שעדיין אף אחד לא חשב להשתמש בפסק-דין המיצ"ב ולדרוש שגם נתוני מבחני הבגרות יפורסמו בחתך של בית ספר (כיום הם מפורסמים רק בחתך של רשויות מקומיות).

  2. יש הרבה צדק בדברים שנכתבים כאן באופן כללי. ברור שחוסר שקיפות הוא לא הפתרון ליצירת שוויון אבל בואו לא ניפול באשליה ששקיפות וייצור של תחרות יתקנו את מערכת החינוך. משרד החינוך לא נוקט בצעדים לעזור לבתי"ס להשתפר כשיש להם בעיה בציונים, הוא רק נוזף, כועס, שולח מפקחים ומדריכים שיטיפו מוסר, מאיים באי חידוש חוזים ומייצר מהומה.
    עד שלא ייצרו מנגנון של ניהול עצמי ואוטונומיה לבתי הספר לצד מנגנון ה"אחריותיות" הזה אין שום ערך לפרסום הנתונים מלבד כדי לזרות עוד מלח על פצעיו של מי שהתחיל בנתונים נמוכים ולא ניתנה לו שום לגיטימציה לעשות משהו אמיתי בנידון.
    קופות החולים והפקולטות למשפטים שנתת כאן כדוגמה הן דוגמה בעיקר לגופים שמקבלים תקציב מהמדינה וזוכים לאוטונומיה ולניהול חופשי. אף אחד לא ישים סנקציות על קופת חולים שתשנה את מבנה שעות העבודה אם בסופו של דבר יותר אנשים יקבלו שירות יותר טוב. בית ספר שיעשה דבר כזה יעבור על חוקי המדינה.
    הפתרון הוא לא בהסתרת מידע, הפתרון הוא במתן כלים אמיתיים לבתי הספר לחפש פתרונות לקשיים, ללמוד מהנסיונות שלהם ולהשתפר.

    • טלי, החיבור בין אוטונומיה ובין מדידה סטנדרטית ואחריותית זה השילוש הקדוש של הניאוליברליזם (ר' מאמרי דיאן רביץ'), לא ממש מתכון לחינוך איכותי לכל.

      • "השילוש הקדוש של הניאו-ליברליזם"? לתומי חשבתי ואולי בעיקר קיוויתי שהמחאה החברתית זרקה לפח ההיסטוריה את הוויכוחים המיושנים בין שמאל לימין…

    • מסכים ב-100% טלי. אני חושב שכשאתה מקבל שירות טוב, אתה סומך על מי שנותן אותו, ואינך 'חופר' איך הוא בדיוק 'עושה את זה', ולעתים אפילו מוכן לשלם יותר כי זה 'שווה' לך.

  3. נראה שפסיקת בית המשפט המכובד לא סגרה היטב את התהליך. היה עליה להורות למשרד החינוך והרשויות לפרסם את הנתונים לציבור ללא קשר לדרישה של מי מאיתנו. כפי שמפרסמים את אחוזי הזכאות לתעודת בגרות.

  4. המדידה מטרתה להועיל ולייעל מערכות אך לעתים, בשימוש לא מושכל, היא הופכת למזיקה. כך, למשל (בנוסף לדוגמאות שהצגת), הרצון להתרכז בתוצאות המדידה במקום בתהליך הלמידה יוביל לאי שיתוף ילדים חלשים בבחינה ועריכת מניפולציות לשיפור התוצאות. כדאי לקרוא את תוצאות המחקר של פרופ' גבי סלומון וד"ר יורם הרפז שהוצג בכנס החינוך חיפה. הפתרון שהצעת מעניין – אבל אולי כדאי לבחון אפשרות לפרסום שוויוני של התוצאות באתר ניטרלי – ולא ברשות המקומית. בירושלים יש ויכוח גדול בנושא עץ המדדים וזה יכול להיות כר מעניין לדיון.

    • מוזר בעיני כשאזרחים מתנגדים לקבל מידע וכשחוקרים מציעים שלא יאספו נתונים…איך אפשר לקבל החלטות, ואיך ניתן לחקור בלי הנתונים?

  5. רק הערה קטנה – אם אנחנו מסכימים, שהחינוך צריך להישאר ציבורי, הרי שהוא לא אמור להיות פתוח לתחרות. הוא כן צריך להיות פתוח לביקורת, ונתונים בית-ספריים יכולים ואמורים לשרת את המערכת כדי לוודא, שכל האזרחים (שהרי כולם הם חלק מהציבור הזכאי לשירות ציבורי איכותי) מקבלים את השירות הטוב ביותר האפשרי.
    תחרות לא יכולה להיות תשובה לשירותים ציבוריים. אם רוצים תחרות, לא רוצים שירות ציבורי. ואם חוסר ההסכמה הוא שם, אז יש לנו בעיה.

    • אהלן דביר, תודה על התגובה. כשאתה כותב "אנחנו" ו"יש לנו בעיה" אתה מתכוון לדעה שלי ולדעה שלך, או לקולקטיב יותר רחב? דעתי היא, והיא כמובן אישית ונתונה למחלוקת, היא שיותר מדי קולקטיבים מנסים להכתיב תפיסת עולם ולהנחית אותה על מערכת החינוך (ואפשר להרחיב גם לשירותים החברתיים בכלל). אני חושב שחייבים לשים חומה גבוהה בינם ובין בתי הספר, כיתות הלימוד, המורים והתלמידים. דעתי האישית היא שמדיניות בחינוך צריכה להישקל רק לפי מידת תרומתה לאיכות למידת התלמידים.
      הדיון בבג"ץ עסק בשקיפות ציבורית של נתוני חינוך, ומכיוון שהמתנגדים לא הצליחו להוכיח ששקיפות ציבורית תגרום לנזק ללמידת התלמידים, אדרבא, השופטים סברו שהיא תניב תועלת, הם פסקו את שפסקו לטובת השקיפות. לגבי תחרות בחינוך, כשלמידת התלמידים בראש, אין מסקנה חותכת האם זה טוב או רע, כנראה זה תלוי בתרבות המקומית – ר' את פינלנד ויפן, שתי מדינות מצליחות מאוד בחינוך, שבחרו כל אחת בדרך אחרת. השאלה היא מה מתאים לאופי הישראלי.
      אני אישית, אולי בשונה ממך, לא בטוח שבין תחרות ובין שירות ציבורי טוב יש יחס כל כך חזק, נדמה לי ששירות ציבורי טוב תלוי בעוד הרבה מאוד גורמים. בתנאים מסוימים תחרות יכולה לעזור לו להשתפר, ובתנאים אחרים היא לא תשפיע על איכותו ואף תסב לו נזק – לפחות זו דעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s