יש לך את זה


יש לנו הישראלים תסביך לא פתור עם מבחנים, אנחנו לא יכולים איתם ולא יכולים בלעדיהם. 'כמה הוצאת במבחן', הוא אחד ממשפטי הפתיחה השכיחים ביותר ביחסים בין חברים, ובין הורים לילדיהם בתקופת בית הספר. אבל כשמישהו רחמנא ליצלן מצליח במבחן, אנחנו לא מפרגנים, ומיד מסיקים שהוא בטח העתיק, או לכל הפחות חרש והתכונן למבחן, נו באמת, חוכמה גדולה.

זו תכונה הנטועה בתרבות שלנו. עורכי המבחנים הבינלאומיים בחינוך שאלו תלמידים בני 15 ברחבי העולם, 'מה יקבע את מידת הצלחתך בלימודי המתמטיקה?'. התלמידים באירופה השיבו, 'ההורים', במזרח אסיה ענו 'זה תלוי רק בי ובמידת ההשקעה שלי', ובצפון אמריקה וישראל הגיבו 'או שיש לי את זה או שאין לי את זה'. במילים אחרות, אנחנו חושבים שהכישרון המולד הוא הקובע.

תרבות ה-'יש לו את זה זה', מושרשת אצלנו עמוק. כשאדם נושא נאום בלי נייר אנחנו מורידים בפניו את הכובע, 'פששש, איזה גדול זה, שלף נאום מדהים'. כשתלמיד מצליח במבחן, ההורים גאים ואומרים 'איך הוא עשה את זה, כלום, כלום הוא לא השקיע, ככה בא למבחן והוציא 100'. כלומר, אם מישהו התאמץ, השקיע, תכנן, וניסה שוב ושוב, בעינינו הוא נתפס כמו סוג של לוזר.

ראו למשל איך אנשי חינוך בכירים הגיבו לתוצאות המבחנים הבינלאומיים שהציבו את ישראל במקום השביעי בעולם במתמטיקה, 'משרד החינוך השקיע בהכנות למבחנים והתלמידים התכוננו למבחן, אז מה החוכמה שהם הצליחו?'. רגע, שוב, אני לא מבין, מה שלא בסדר פה זה שהתלמידים התכוננו למבחן שבדק את מה שצריך? כלומר, הצלחה עבורנו זה רק כזו שעושים על הדרך בלי ללמוד?

סטופ, סטופ. התבלבלנו לגמרי בין מה שנראה 'על הסיבוב' ובין מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים. כשברק אובמה או יאיר לפיד קוראים מהטלפרומטר זו לא שרלטנות ולא אלתור. תכנון, כתיבה, עריכה ותרגול עומדים מאחורי כל נאום כדי שהוא יראה וישמע אותנטי. וכשמייקל ג'ורדן קולע בנון-שלנטיות לשלוש מעל ההגנה, קדמו לכך אלפי שעות של אימונים מתישים.

הרבה שנים עברו עד שהספורט הישראלי לקח את עצמו ברצינות, ובינינו, עדיין לא כל הענפים הגיעו לבגרות הזו. פעם ספורטאי ישראלי שאף לחוזה טלנט שמן וניהל אורח חיים של בטלן, קם בצהריים, קפה, עיתון ספורט (כותרות), וראיון לרדיו, שני אימונים קצרים בשבוע, וככה משבת לשבת. היום כולם מבינים שספורט מקצועי זה אורח חיים המחייב מאמץ, הקרבה, והשקעה מתמדת.

הגיע הזמן שניתן גם למאמץ מקום של כבוד, כי אחרת נתקשה להיות מקצוענים. עם כישרון אפשר להגיע רחוק אבל לא לאורך זמן. אם רק הגאונים בתחומם יכולים לזרוח לרגע, מה זה אומר על כולנו, שאין לנו סיכוי, שאנחנו אבודים מראש? כבר עשינו צעד, אנחנו יודעים להעריך מאמץ, אבל רק אם כלפי חוץ נראה שלא התכוננו, שזה בא לנו באופן טבעי. הגיע הזמן שנתגאה וניחשף במאמץ.

אתמול מאות-אלפי הורים קיבלו תעודת מחצית ביחד עם הילד שחזר מבית ספר. כולנו התלבטנו איך להגיב, איך נצא הורים טובים יותר. האם להגיד כל הכבוד גם כשהציון נמוך או שאולי להאשים את המורה ש-'לא מכירה אותך חמודי כמו שאנחנו מכירים אותך'. כמה מאתנו נתנו חיזוקים חיוביים על הצלחה וכמה נטעו מוטיבציה להשקיע ביחד בטעון שיפור?

הילדים שלנו גדלים לתרבות שבה אחרי אי-הצלחה אחת הם כבר יודעים ש-'זה לא בשבילי', הם מוותרים לעצמם מהר מדי. תפקידנו כהורים להיות שם בשבילם, להאמין בהם ולסייע להם להאמין בעצמם, לשאוף גבוה, להגדיר צעדים מדודים, ולהתאמץ, בהתמדה בלי להתבייש ובלי להסתיר את המאמץ. אנחנו חייבים ללמד אותם שמותר לטעות, שקשה זה בסדר, ושלהיות אנושי זה נורמלי.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“יש לך את זה

  1. נורית ענבר-וייס

    שלום אלי, אני לחלוטין מסכימה עם הטענה הכללית שלך. פרופ' קרול דואק Carol Dweck חקרה וכתבה בדיוק על נקודה זו בהקשר של חינוך ילדים.
    אולם דוגמת ההכנה למבחנים הבינלאומיים שגויה ומטעה.
    אמנון כרמון כתב על כך לאחרונה דברים נכוחים ב"הד החינוך": "הבעיה המרכזית נעוצה בהכנה הישירה והממוקדת של התלמידים למבחן. במבחני הטימס נבחרים 150 בתי ספר למדגם, כאשר בכל בית ספר נבחנת כיתה אחת מתוך שכבת תלמידי כיתות ח'. בתי הספר יודעים שהם נבחרו למדגם כבר בתחילת השנה, ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך, הם מכינים מתחילת השנה את השכבה לקראת המבחן, על פני שעות רבות (במקרים רבים באמצעות חוברות מיוחדות שחוברו לשם כך). הבעיה עם למידה מסוג נחות זה היא ברורה: היא מעודדת שינון מכני של ידע למבחן שנשכח מיד עם סיום הבחינה, היא אינה מכוונת להבנה, לחשיבה ולביקורתיות, והיא גורמת למיאוס ולניכור כלפי תהליך הלמידה והידע הנלמד מצד התלמידים והמורים כאחד. הכנה שכזו למבחן מובילה לעלייה מסוימת בציונים בתחילת הדרך, אך ברוב המקרים שנחקרו, ההישגים שנמדדו במבחנים אלו אינם מעידים על שיפור ממשי בידע ובכישורי הלמידה של התלמידים."

    • הי נורית. מבחני הטימס בודקים ידע בהתאם לתכנית הלימודים של המדינה, מי שמעוניין במבחני הבנת עומק ויכולת העברה בין תחומים, לא ימצא אותם שם, אלא יותר ויותר במבחני פיזה. בחינוך יש זרם שמתנגד למבחנים באשר הם, משום שלטענתו הם אינם יכולים למדוד את מה שחשוב למדוד, ומכיוון שעצם המדידה וההכנה אליה מעוותות את תהליך הלמידה. אבל הם אינם מציעים דרך מעשית אחרת לאבחן מצב לימודי ולעזור למערכת להתקדם, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. אני חושב שאם מבחן בוחן את מה שחשוב, טוב שמתכוננים אליו. אם מישהו מרמה צריך להוקיע אותו, ואני סומך על הגופים הבינלאומיים שאישרו את התוצאות של ישראל, ומבין שלא נעשה דבר שאינו במסגרת הכללים.

      • נורית ענבר-וייס

        הי אלי, עיקר הטענות שהועלו כנגד המבחנים הבינלאומיים אינן מגיעות מקרב אנשי חינוך שמתנגדים למבחנים באשר הם, אלא מקרב אלה המבקשים להתבונן באופן מציאותי ומפוכח על השלכות השימוש במבחנים אלה על מערכת החינוך הישראלית.
        לא נכון לומר כי "לא נעשה דבר שאינו במסגרת הכללים". ראשית, ההכנה האינטנסיבית והממוקדת למבחן (בין היתר על חשבונם של השנתונים שאינם נבחנים) היא בהחלט בניגוד להנחיות של הטימס ומטרתה ליצור עלייה מלאכותית בציונים. (חלק גדול מהעלייה הדרמטית בציונים ביחס למבחן טימס הקודם, קשור בכך שב-2007, שרת החינוך יולי תמיר התנגדה נחרצות להכנה ממוקדת למבחן, מה שהוביל לשפל בציוני ישראל).
        שנית, הוצאת 23% מתלמידי ישראל מהמדגם היא ניצול מובהק לרעה של הכללים, ואמנם, ב"הארץ" דווח לאחרונה כי ישראל עומדת להיות מוצאת מהמבחנים הבינלאומיים בשל השיעור החריג של התלמידים שלא השתתפו בבחינה. ראה כאן:
        http://www.themarker.com/career/1.1901776

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s