השיוויון בנטל מתחיל בבית


מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית –

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s