אוי, איזה יופי – מערכת החינוך של אונטריו


דמיינו מערכת חינוך עם 5,000 בתי ספר, ארבעים אחוז מהתלמידים הם ילדים למשפחות מהגרים, ופועלים בה שני ארגוני מורים חזקים שחתמו עם הממשלה על הסכמי שכר. המצב לא טוב, הישגי התלמידים ממוצעים ומטה, תלמידים רבים נושרים מהלימודים, נשמע מוכר? אבל אז הם החליטו לקחת את החינוך ברצינות. בתוך עשור מערכת החינוך הזו הפכה לאחת המובילות בעולם.

תנאי הפתיחה שלהם דומים מאוד לישראל של היום, ובעוד עשור באמת נוכל להיות שם, אבל בינתיים מדובר במחוז אונטריו של קנדה. לקראת הגעתו ארצה בשבוע הבא של פרופ' בן לוין, מי שהוביל את הרפורמה החינוכית באונטריו, החלטתי לשוטט באתרים שלהם כדי לדגום מה הם עשו שם שכל כך מצליח. מי יודע, אם הם כל כך דומים לנו, אולי יש דבר או שניים שנוכל ללמוד מהם.

נו טוב, אבל אצלנו זה שונה...באמת?

נו טוב, אבל אצלנו זה שונה…באמת?

ובכן, האלמנט המרכזי של השינוי באונטריו הוא : "טיפול אישי לכל תלמיד". בכל המסמכים של משרד החינוך מופיע המוטו: Reach Every Student. האסטרטגיה של משרד החינוך נקראת : Student Success והיא כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: 1. לדעת בזמן אמת מה מצבו הלימודי של כל תלמיד. 2. לשפר את איכות ההוראה. 3. לחבר את ההורים והקהילה באופן עמוק.

האונטרים טוענים שכל ילד הוא עולם ומלואו, יש לו יכולות, צרכים, קשיים, דרכי למידה וקצב לימוד משלו, ולכן התפקיד העיקרי של המורים הוא לא "ללמד את החומר" אלא, "ללמד את התלמיד". לתפיסתם, התפקיד העיקרי של המורה הוא "לתמוך" בלמידה של כל תלמיד, והתפקיד של בית הספר ומערכת החינוך הוא "לתמוך במורים כדי שיוכלו לתמוך בלמידה של כל תלמיד".

עושה רושם שהאונטרים אוהבים נתונים. למשל, הם שאלו תלמידים שנשרו מהתיכון, מה היה מונע את זה, והתשובה המוחלטת של התלמידים הייתה : "שישימו לב אלי". הם הבינו שבתיכון התלמידים הולכים לאיבוד ב"תחנת הרכבת" של מעברים מכתה לכתה וממורה למורה, אז בתור התחלה הם מינו לכל בית ספר מורה שישמש "רכז הצלחת תלמידים".

הרכז הזה עובד עם המורים, עם כל אחד בנפרד, ובעיקר כצוות, כדי שהם יתאימו "תכנית למידה אישית" לכל תלמיד. האונטרים מדגישים שהם לא מתכוונים לשימוש הפשטני בתוצאות מבחנים כדי לחלק את התלמידים לקבוצות קטנות או הקבצות, כפי שנהוג בהרבה מדינות בעולם, אלא ממש לתכנית אישית, שלוקחת בחשבון את כל התהליכים שעוברים על התלמיד, בבית ובבית הספר.

אמרתי כבר שהם אוהבים נתונים, ולמעשה הם טוענים שכדי לתמוך בתלמיד, המורה צריך לאבחן ולנטר את התקדמותו, כדי לתת לו משוב בזמן אמת ולהתאים את ההוראה לצרכיו. לכן הם הקימו גוף מיוחד שאחראי על מבחנים. הם בוחנים את כל התלמידים בקריאה, כתיבה וחשבון בכיתה ג', כיתה ו', כיתה ט' וכיתה י'. הנתונים מדווחים על כל תלמיד למורים ולהורים ככלי לשיפור התמיכה בלמידה.

בחטיבה העליונה בתיכון הגישה אחרת, שם האחריות ללמידה מועברת לתלמיד עצמו. התלמיד צריך לצבור "קרדיטים" של קורסים, שמורכבים ממקצועות חובה (שפה, שפה שניה, מתמטיקה, מדעים וחינוך גופני), וקורסי בחירה שונים. כדי לקבל תעודת בגרות, יש מבחן חיצוני אחד (בלבד) בשפה ראשונה, חובת התנדבות בקהילה, והשלמת לימודים של מקבץ קורסי חובה ובחירה.

איך הם עשו את השינוי הזה, ממערכת חינוכית מאוד "תעשייתית" ורגילה, למערכת קלינית, ממוקדת בכל תלמיד, שבה המורים וההורים משתפים פעולה כדי לתמוך בתלמידים? בן לוין מספר שהם הקדישו כמעט שנתיים לדיאלוג וליצירת הסכמות עם כל הגורמים העוסקים בחינוך – השלטון המקומי, ארגוני המורים, האוניברסיטאות, ועוד. מעניין, הם לא צעקו "אחרי", ו"קדימה הסתער".

לוין מספר שמשרד החינוך יצר "שולחנות עגולים", שבהם ביחד הגדירו מהם היעדים המוסכמים המשותפים החשובים לכולם. הם עשו זאת משום שעד אז, כל גורם חשב שהוא יודע מה חשוב ופעל למשוך את בתי הספר לשם. היו שחשבו שמטרת החינוך היא ערכים והיו שחשבו שלימודים, היו שעודדו מצויינות, והיו שדחפו לצמצום פערים, ובדרך הזו לא הגיעו לשומקום.

בסופו של תהליך האונטרים הגדירו שני יעדים מדידים: 1. 75% מהתלמידים בגיל 12 יגיעו לסטנדרט הביצועים הגבוה בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. 2. 85% מהתלמידים יסיימו את לימודי התיכון בהצלחה. פרופ' מייקל פולן מספר שההצלחה נבעה מכך שכולם התגייסו, שהביצוע היה עקבי ושיטתי, בלי סטיות ושינויים, ושנאספו כל הזמן נתונים כדי לדעת האם מתקדמים וכיצד לשפר.

הנתונים על כל תלמיד מאפשרים לזהות איזה תלמיד, איזו כיתה ואיזה בית ספר מתקשים. בניגוד למדינות אחרות, האונטרים מפנים משאבים אל המתקשים, מענקים תמיכה, עובדים עם המורים לשפר את ההוראה, ועם המנהלים לשפר את עבודת הצוות והתיאום עם ההורים. ההוכחה שהצליחו היא למשל שבמבחני פיז"ה אין הבדל בתוצאות בין תלמידים שנולדו בקנדה ובין ילדי מהגרים.

*       *       *

נו, מה דעתכם, דומה, שונה, אפשרי? מקריאה ראשונה, הנה מחשבות מהשרוול שלי, עם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה:

  • "אוי, איזה יופי!". אוי, כי גם בישראל קשה להסכים על מטרות ויעדים, ובינתיים רבים על הכל, מסכימים על הכל, וממשיכים במדיניות של "גם וגם", כלומר של "תפסת מרובה". אוי כי שיטתיות, עקביות והתמדה הן לא ממש האסוציאציות הראשונות שלנו בתשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?". אבל "יופי" עם סימן קריאה, כי מסתבר שאפשר, בתנאים דומים יחסית לשלנו, זו לא גזירה משמים, ובינינו, הקיטורים על החלטוריזם הישראלי הם רק קיטורים, במציאות יש לנו מערכות שמתקתקות מעולה, עכשיו הגיע זמן החינוך, זה הכל, ואולי עוד קצת.
  • רגע, יש פה סיפור די דומה לסיפור של פינלנד שסיפרתי בשבוע שעבר. מעניין, גם פינלנד הבינה שמיקוד בלמידת התלמיד וטיפול אישי זה לב ההוראה, ובזה צריך לתמוך. אבל מעניין לחפש גם הבדלים ביניהן. למשל, ההצלחה של בתי הספר בפינלנד יצרה "פקק" בכניסה לאוניברסיטאות. סיפר לי מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בפינלנד שהבן שלו המתין שלוש שנים עד שהתקבל לאוניברסיטה, וזה נחשב זמן קצר. לעומת זאת באונטריו, ההשכלה הגבוהה פורחת, כמעט כולם לומדים באוניברסיטה. הם הבינו שבמקביל להשקעה בבתי ספר, חייבים להשקיע הרבה (הרבה מאוד מיליארדים חדשים) בהרחבת ההשכלה הגבוהה.
  • איך זה שבישראל רווחת הדעה ש"בפינלנד אין מבחנים", או ש"במדינות שבמצליחות בחינוך אין מבחנים"? מי אומר את זה ומדוע אנחנו מתייחסים לאמירות הללו כתורה מסיני, בלי להטיל ספק לרגע במיהמנות הדובר? מדוע אנחנו הולכים קסם אחר אמירות שכאלו, האם היינו מתייחסים ברצינות למי שיטיף לטיפול רפואי בלי בדיקות דם וצילומי רנטגן? מסתבר שבבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים  במדינות הללו יש לא מעט (אפילו הרבה) בחינות. לעומת זאת, בסוף התיכון יש הרבה פחות. אמנם יש תעודת בגרות, ויש מספר מבחנים חיצוניים, אבל ממש לא כמו אצלנו. מעניין איך האוניברסיטאות שם מקבלות את התלמידים, האם יש בחינות כניסה? אבדוק אולי בהמשך, אלא אם למישהו יש תשובה מן המוכן?
מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“אוי, איזה יופי – מערכת החינוך של אונטריו

  1. מקריאת מאמר המציג השוואה במערכת החינוך שלנו לבין מדינות העולם, הסתבר לי שגם אם זו לא גזירה משמים, הנתונים מצביעים על מערכת מורכבת (וכאן אצטט): הישגיה בינוניים אולם דירוגה גבוה; הוצאותיה גבוהות, אך תלמידיה מקבלים מעט מאוד משאבים; כיתותיה גדולות אולם כך גם מספר מוריה; עלותה גבוהה אולם שכר מוריה נמוך; קיימת בה מחויבת לשוויוניות, אולם היא מגדילה פערים בין חלשים למבוססים. התוצאה היא שהמערכת אינה משיגה את מטרותיה ואינה מצליחה להעניק לכל תושביה חינוך איכותי. אז אולי המערכות מתקתקות מעולה, אבל אנחנו ביקשנו רק חינוך.. מעולה אמרנו ?

  2. חוץ מהעניינים הפדגוגיים, דוגמת "טיפול אישי לכל תלמיד", שכשהם חלק ממדיניות ציבורית הם נוטים להיות מאוד אמורפיים, יש מעשים מובהקים של מדיניות ציבורית שהונהגו באונטריו, כפי שהם מתוארים בכתבה להלן (באכסניה שהיא לא בדיוק תומכת מובהקת של מגזר ציבורי חזק), שיש לתת עליהם את הדעת:
    * מדיניות ציבורית לצמצום פערים ולהגדלת האי-שוויון
    * מערכת חינוך ציבורית חזקה: 95% מבתי הספר הם ציבוריים, ואין "צ'רטרים" (בתי ספר פרטיים ברישיון ובמימון ממשלתי, שנהפכו לנפוצים בארה"ב, וניצנים שלהם צצים גם בארצנו)
    * הגדלת תקציב החינוך
    * שכר מורים גבוה. ממה שכתוב בכתבה, בנתוני 2010, אני מניח שמדובר על שכר ממוצע. אם *מנרמלים לפי התל"ג לנפש* ומתרגמים לשקלים, מקבלים (כאמור, במחירי ישראל) 13,500 ש"ח בחודש. לעומת שכר ממוצע של כ-9,000 ש"ח למורה בישראל (לאחר הרפורמות).
    http://www.themarker.com/wallstreet/1.2210566

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s