על דמדומי החיים שבין האמת והצדק


האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s