זרמים בחינוך – לא מה שחשבת


בואו נדבר על הזרמים בחינוך. הרי יש שמצפים מהחינוך שיאחה את השסעים בעם, במיוחד אחרי תקופות קשות, אבל איך אפשר לעשות את זה כשכל שבט מתחנך בנפרד? האם זו ציפיה ריאלית והאם היא בכלל רצוייה? הגיע הזמן שננקוט עמדה בסוגייה, אבל הנושא מורכב, כי יש צדדים לכאן ולכאן. אז הנה, כדי להקל עליכם לגבש את דעתכם, להלן שלושה טיעונים מרכזיים הנשמעים בנושא.

ביחנו את עצמכם – קראו את שלושה הטיעונים, החליטו איזה מהם מדבר אליכם יותר, ונסו לבחור ולהחליט מהי דעתכם ומה צריך ואפשר לעשות כדי לתקן את המצב?

טיעון א' – הגיע הזמן למערכת חינוך ציבורית אחת

ישראל מתגאה בכור ההיתוך שלה, אבל בפועל אנחנו עדיין שנים-עשר שבטים שחיים זה לצד זה, ולכל אחד תפיסת עולם ומערכות חיים נפרדות. כל שבט גר בשכונה משלו, מחנך את ילדיו בבתי ספר משלו, מדבר בשפה משלו, משרת או לא משרת ביחידות צבא משלו, ועובד או לא עובד במקומות עבודה משלו. במציאות שכזו, כמעט ולא יוצא לנו להיפגש זה עם זה, ולכן אין להתפלא שאיננו מכבדים אחד את השני.

כתוצאה מכך יש לנו מחנה שמצית את אש שנאת האחר, מחנה שמשלם מיסים ומשרת בצבא, מחנה שמתפלל אל אדוניו שבשמים, ומחנה שמקדש את חיי האדם שעל פני האדמה. רק כשאויב מבחוץ קם על כולנו לכלותנו ומפנה אלינו את טיליו ומתאבדיו בלא הבדל והבחנה, אז לרגע אנחנו מחפשים אחדות. אך גם זה רגע חולף, משום שהרב-תרבותיות האובדנית שלנו מפוררת אותנו עד בלי דעת.

בתוך הכאוס הזה, אין לנו מערכת חינוך אחת שתבנה את עתידנו סביב חזון וערכים משותפים. כל קהילה שעלתה ארצה ייבאה אתה את בתי הספר שלה והמפלגות הפוליטיות שירשו את הקהילות, מפעילות עד היום מערכות בתי ספר עצמאיות. כל רשת מנוהלת בנפרד, עם תקציב, תכניות, ספרי לימוד, הכשרת מורים ומפקחים משל עצמה, וכמעט הכל במימון המדינה. בדרך זו כל קהילה מוודאת שגם העתיד שלנו יהיה שסוע ומפולג.

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

כל עוד זה המצב, הדיבורים על 'חברת מופת' המאוחדת סביב ערכים משותפים, הם בבחינת דיבורים באוויר. אם המורה, ההורים והתלמידים מאוחדים סביב תפיסת עולם משלהם, מי בכלל יכול להתיימר לכפות עליהם שינוי. אם תפיסת עולמם מתבטאת בעבודת השם, או עבודת אדמה, דיכוי נשים או טיפוח זכויות האדם, מי אנחנו שנגיד להם אחרת. תחת הכותרת 'חינוך ערכי' שכולנו אוהבים לשאת את שמו לשווא, איש הישר בעיניו עושה.

לכן, הגיע הזמן לעשות מעשה, לבטל את החטא הקדמון של הזרמים בחינוך, ולבנות במקומם מערכת חינוך ציבורית וממלכתית אחת. אין להסתפק בכך שכולם ילמדו את מקצועות היסוד, עברית, חשבון, אנגלית ומדעים, אבל בכל מה שנוגע לערכים יעשו כראות עיניהם. יש להתנות מימון ממשלתי לבתי ספר בכך ש-100% משעות הלימוד יוקדשו לתכנית לימודים אחת משותפת. ואם קהילה רוצה 'לעשות לעצמה רב', שתממן זאת מכיסי חבריה, באופן תוספתי, ולא על-חשבון משלם המיסים.

טיעון ב' –  המגוון שבתוכנו הוא מקור עוצמתנו

סליחה, מה פתאום לכפות ערכים על אנשים וקהילות. האם יעלה על הדעת לצפות מאדם דתי להפסיק להאמין באלוהים, ומאדם חילוני להתחיל לקיים מצוות? האם ניתן לחייב אזרח ערבי או חרדי להצטרף לשורות התנועה הציונית? האם ראוי לקבוע את ערכיו של הרוב כמחייבים ובכך לכפוף את אמונותיו של המיעוט לצו הכללי של השלטון הנוכחי? זהירות, המדרון חלקלק עד מאוד, ולא יעבור יום והוא יפגע עמוקות בציביונה הדמוקרטי של מדינה ישראל.

נפרדים אך שווים

נפרדים אך שווים

תבינו, ישראל היא מדינת מהגרים שניסתה ללא הצלחה ובמצוות כור ההיתוך למחוק את זכרון העבר ואת האופי הקהילתי של חבריה. הייתה זו טעות בסיסית של מדינה בחיתוליה שטרם בנתה את ביטחונה העצמי. היום לעומת זאת, אנחנו חזקים מספיק כדי להכיל בתוכנו שונות ומגוון. טוב שהדיון הדמוקרטי יהיה עשיר ותוסס, וחיוני לאפשר לקולות השונים שבתוכנו להישמע. מתוך דיון שכזה צומחות החלטות טובות, מנומקות ויצירתיות יותר – זה הרי יחודנו, ומכאן עוצמתנו.

נכון, לפעמים זה מעצבן לשמוע דעה אחרת משלך, ולעתים זה ממש מרתיח את הדם. קשה לקבל החלטות בתוך ויכוח מתמיד, אבל כל עוד כולם מקבלים את כללי הויכוח וממשיכים להתנהל בתוכו וביחד, אין סכנה ממשית. הרי מהי האלטרנטיבה, שמיעוט יוציא את עצמו מהכלל, יתבודד, יתייאש, או חס וחלילה יתמרד. עדיף תמיד לקיים את הויכוח בתוך המעגל מאשר להיאבק משני צדדים של מתרס, גם אם החיים בבית סואנים במיוחד.

לכן, זכותה הבסיסית של כל קהילה לקיים את ערכיה בנפרד, ובכלל זה את מערכת החינוך שלה. המדינה חייבת לשאת במימון של מערכות החינוך הנפרדות, משום שכל ילד זכאי לחינוך וכל קהילה זכאית לשמר את מורשתה. אלו הן אבני יסוד של דמוקרטיה, והן אלו שמבטיחות את קיומנו לעתיד. הרי מי שהיום הוא הרוב ורוצה שדעתו תהפוך לדעת הכלל המחייבת, מחר יהפוך למיעוט ועלול למצוא את עצמנו נדרס תחת מגפיו של הרוב החדש.

טיעון ג' – שלום בית

צודק מי שחותר לערכים משותפים שבלעדיהם אין אנו באים, וצודק גם מי שחושש שבדרך לאחדות תימחקנה זהותם וזכויותיהם של פרטים וקהילות. לכן, במקום לעלות על עצים ובריקדות, צריך לחפש את שביל הזהב שיאפשר גם וגם, מתוך פשרה, מתינות וסובלנות. כל קהילה תהיה חייבת בסל של ערכים משותפים, אבל תוכל לשמור את ציביונה המיוחד, להוסיף עליהם, ולתבל אותם בערכים מיוחדים משל עצמה.

שביל הזהב

שביל הזהב

הערכים המשותפים נקבעו בהצהרת העצמאות ובחקיקת היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, החותרת לשגשוגה של הארץ ומבטיחה שיוויון זכויות לכל ובית לאומי לעם היהודי. לכן, הממשלה חייבת לוודא שערכים אלו מונחלים לכלל ילדי ישראל ולהתנות את המימון שהיא מציעה לבתי הספר בכך. מדובר על לימודי הליב"ה שיבטיחו שגשוג, לימודי זכויות אדם ואזרח שיבטיחו שיוויון, ולימודי היסטוריה ומורשת שיבטיחו את ההזדהות עם הלאום.

אבל אין די בכך, משום שכל עוד הקיום הוא נפרד, אין ערך ללימודי הערכים. הם יילמדו כתלושים ממציאות החיים, וישכחו כלעומת שבאו אל מול סלעי היומיום. כל עוד המגורים, השירות הצבאי, ההשכלה הגבוהה ומקומות התעסוקה אינם מציעים מקומות מפגש רבים בין השבטים, מערכת החינוך צריכה לקחת את ההובלה. לכן, בנוסף ללימודים בנפרד של נושאים משותפים, יש ליצור מפגשים רבים ומשמעותיים ככל שניתן בין תלמידים ומורים מרקעים שונים.

חברת המופת מתחילה בחינוך לערכים משותפים ובמפגשים משותפים. התקווה היא שההיכרות בגיל הצעיר תעצב דור חדש שיודע, מכיר ומכבד את השונים ממנו. אם נצליח, הדור הזה יעלה על קודמו ויחפש נתיבות לשיתופי פעולה נוספים, לנשיאה משותפת בנטל, למגורים סמוכים, לעבודה ביחד, ולחיים יותר משותפים שיש בהם לעתים צער משותף ולעתים גם חלומות משותפים.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“זרמים בחינוך – לא מה שחשבת

  1. אלי שלום,

    כרגיל אני נהנה לקרוא את כתיבתך ואת החתירה לחשיבה מורכבת שאינה הולכת לקיצוניות, כמו שנהוג יותר מדי בדיון אצלנו בענייני חינוך. אני חושב שיש היגיון רב בשמירה על ליבה אחידה ובמתן אוטונומיה משמעותית לקהילות (ביחד עם משאבים).

    שני דברים הפריעו לי בקריאה:

    1. הרגשתי לאורך הטקסט כאילו אתה כותב על מדינה שיש בה יהודים בלבד – התייחסות לשבטים, עם, שייכות ללאום, סקאלה של אמונה דתית. חלק מהמורכבות של השיח בנושא בישראל קשור לעניין הדו-לאומי. לדוגמה, גם בפתרון הביניים שלך נאמר שכולם צריכים ללמוד תכנית ליבה אחידה בהיסטוריה ומורשת. זה ממש לא ברור מאליו כאשר יש פה שני עמים. יש הבדל עצום בין רמת האוטונומיה הפדגוגית הניתנת ליהודים דתיים (ממ"ד וחרדי) ובין רמת הפדגוגיה הפדגוגית הניתנת לערבים. אפשר לראות זאת אפילו במבנה הארגוני של משרד החינוך (מינהל חינוך דתי, מחוז חרדי לעומת אגף חינוך ערבי בתוך המזה"פ) ובהיעדר פיקוח "ממלכתי-ערבי" כמו שיש למגזרים יהודיים. אפשר כמובן להתווכח אם השונות באוטונומיה ראויה או לא ראויה, אך אי אפשר להתעלם ממנה.

    2. הסוגיה של תכניות למפגשים בין תלמידים הלומדים בסגרגציה היא לדעתי נפרדת לחלוטין מסוגיית האחידות-שונות בתכנית הלימודים. אני לא בטוח שהוספת הרכיב של המפגשים להצעת "שביל הזהב" מסייעת לטיעון שלך, שכן אדם יכול לתמוך ברמת ביניים של אוטונומיה בתכנית הלימודים אך לא להתחבר כלל למפגשים בין קהילות. יכול להיות שאדם יתמוך מאד במפגשי יהודים דתיים חילוניים אך לא במפגשי יהודים ערבים, או להיפך.
    מעניין אותי ללמוד עד כמה מפגשים כאלה הם אפקטיביים בשבירת חומות, במיוחד אם מעורבים בהם תלמידים שאינם מראש בעלי הטיה יותר אוניברסלית-הומניסטית מבית. אשמח לקבל ממך הפניות למאמרים בנושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s