שלושה רגעים של התבוננות בראי


הסיפור של יוזמת "5פי2" מזווית מבט פילנתרופית

רגע של צניעות. יש רגע נדיר ומיוחד, שבו אתה מסתכל בראי ומודה: "אני לא יכול לעשות את זה לבד", וכאן מתחיל הסיפור. הרי לכולנו יש תכניות נהדרות וכולן נפלאות, באמת כל הכבוד. אפילו שילמנו על דוחות הערכה שמסבירים באריכות שזו הנוסחה המנצחת. אבל אם כל התכניות מצליחות כל כך, איך זה שהגרף הלאומי שרוי בירידה תלולה כל כך?

הסוגיה שלנו היא המצוינות בחינוך המדעי. כקרן פילנתרופית שימיה ספורים ומשאביה קצובים, אין זה ראוי וגם לא אפשרי שננסה להתמודד עם מלוא היקפה של הבעיה. למדנו את הנעשה בעולם ובארץ, וגילינו שההשקעה במורים ובאיכות הוראתם היא מנוף משמעותי. הבנו שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושכל תלמיד זכאי להוראה איכותית.

לכן אנחנו משקיעים בהוראה איכותית, כי מורים מעולים זה תנאי הכרחי והם מעמידים דורות של תלמידים. אבל – וזה אבל גדול – "מישהו" צריך גם לעודד תלמידים לבחור במגמת חמש היחידות, "מישהו" צריך להפעיל חוגים, קיטנות ומוזיאונים כדי לעורר את סקרנותם, "מישהו" צריך לבנות מעבדות ולתקצב שעות לימוד, ו"מישהו" צריך לתמרץ דרך בונוסים בהשכלה הגבוהה.

עם כל הרצון להתמקד, ואולי דווקא בגללו, מסתבר שאי-אפשר לעבוד בתנאי מעבדה סטריליים ולנפנף בתוצאות מוצלחות של פיילוט כמתכון להרחבה. על המגרש כבר נמצאים הממשלה, השלטון המקומי, האוניברסיטאות, המכללות, ארגוני חינוך, ההיי-טק, הצבא, רשתות בתי הספר, המוזיאונים, ועוד ועוד. כולם עושים כמיטב יכולתם לקדם מצוינות בחינוך המדעי.

רגע, מי עושה מה? פתאום מתברר שכל אחד מושך לכיוון שלו, מאמץ רב מוקדש להיבט אחד בעוד שהאחר מוזנח. מתברר שיש משאבים ויש תכניות נהדרות, אבל חסר תיאום, חסר חזון משותף, חסרים יעדים ומדדים משותפים, ולא פחות חשוב, חסרות לגיטימציה ותנופה. כל אחד מרגיש בעלות רק על התכניות שלו, אבל בנוגע למצב הכללי כולם מאשימים – את הממשלה.

מראה מראה שעל הקיר

מראה מראה שעל הקיר

אז הלכנו אל שר החינוך והצענו לו הצעה מפתה. הצענו לו לקרוא אותנו אל הדגל כדי שנקים יחד קואליציה רחבה של גופים ואנשים העוסקים בחינוך המדעי מכל זוויותיו. אולם, במקום השיטה קצרת הטווח שבה השר יגבש לבד את המדיניות ויחטוף מכולנו מאמרי ביקורת, הצענו לו לנסות דרך אחרת. הצענו לו להשהות מדיניות, להקדיש זמן ללמוד ולהעמיק יחד, ולגבש את המהלך במשותף.

ירדנו מהטריבונה ובנינו יחד תהליך מאוד מיוחד, כזה שאין בו אגו. נזהרנו מהמודל המקובל של שולחנות עגולים שבהם למראית עין מדברים שפה של דיאלוג, אבל מה שבאמת מתרחש בהם זו רגולציה ממשלתית. לכן אמרנו שאצלנו לא יהיה המלך ארתור בראש השולחן, אין ולא יהיו גם יושבי ראש ונשיאים, לא מושבי זהב או כרטיסי פלטינום, וכל דעה ועמדה הן שוות ערך.

היה פה הימור לא קטן, משום שהמהלך כולו בנוי על רצון טוב ועל התנדבות, אין בו דיבידנדים מיידיים, וקשה לדעת מי יגיע ומי יישאר. השמועה עברה מפה לאוזן. חזרנו ואמרנו, מי שרוצה מוזמן ואין מחויבות להישאר. מי שמרגיש שהוא רוצה לפרוש, יכול לעשות זאת בכל רגע בלי להתנצל. אין דמי כניסה ואין קנס ביציאה, יש לנו רק להציע משימה לאומית ותחושה של שליחות משותפת.

את המסע התחלנו משרד החינוך, חברת אינטל, קרן רש"י ואנחנו, ויחד פנינו אל "שיתופים" כדי שילמד לעומק את המודל האמריקני של "השפעה משתפת" (collective impact) וישמש מכַנס מקצועי ונטול פניות. מיד בהמשך הצטרפו חברת סאנדיסק ועמותת קדימה מדע, ואחריהן עשרות רבות של ארגונים, חברות אוניברסיטאות ורשתות.

ההתמסרות חצתה מגזרים, אבל כל עוד התהליך לא הניב פירות, רבים תהו האם זה רק מהלך של דיבורים. כשנציגי משרד החינוך המעיטו להגיע, קם קול גדול של ספק, האם אנחנו בקואליציה, באופוזיציה או שמא עלה תאנה נידף ברוח. אבל, כשהתהליך הבשיל הם חזרו אל התמונה ונטלו את המושכות – אז הבנתי שנכון שהממשלה לא יכולה לבד, אבל בלעדיה גם ביחד אי-אפשר.

וכך, בתום שנה של עבודה משותפת, הושקה תכנית לאומית שנקראת "מתמטיקה תחילה" להכפלת מספר בוגרי חמש היחידות. ניסינו ללמוד משיתופי פעולה ממשלתיים-אזרחיים, ולכן התכנית נבנתה כך שהממשלה מובילה ומפעילה מתקציבה תכנית ליבה העומדת בפני עצמה. הגופים האזרחיים הצטרפו עם תכניותיהם המגוונות כמעין חבילה משלימה המוצעת לבחירת מנהלי בתי הספר.

אחד הרגעים המרגשים, שנתן לי תחושה שעלינו על מסלול, התרחש במפגש ההשקה של התכנית. באולם ישבו כמאה אנשים, ובהם בכירים מהממשלה, מהאקדמיה ומהתעשייה. כשהדיון נפתח והמשתתפים התבקשו להגיב, היו אלו דווקא מורים שאחד אחרי השנייה פסעו אל המיקרופון, בלא חשש ומורא, והביעו עמדות והערות בונות שרק מורה המכיר את המציאות מבפנים יכול להציג.

רגע של צביעות. אבל זה לא התחיל כך. קודם היייתה חשדנות הדדית. בתחילת הדרך, איש אקדמיה בעל שם אמר: "הבעיה היא המורים, הם לא יודעים את החומר, ומה שצריך זה…". נציגה של חברת היי-טק הוסיפה: "כולם יודעים שהבעיה היא משרד החינוך, שלא עושה שום דבר, רק שם רגליים". ולקינוח, איש משרד החינוך אמר: "רק תביאו כסף, אבל ברור שאנחנו קובעים".

הבנו שצריך ללכת צעד לאחור ולהרגיע. אמרנו לעצמנו שאנחנו פה כי יש לנו מטרה משותפת, כי אנחנו רוצים לעשות יחד למען החינוך המדעי. אבל אז קם אחד המשתתפים ואמר: "אבל מהי הסיבה שזו מטרה חשובה, האם על זה יש הסכמה?? אחד השיב: "להרחיב את הצנרת של מהנדסים ומדענים". שני אמר: "מה פתאום, לגדל תלמידים חושבים ומעמיקים למאה ה-21".

הוויכוח הלך והתלהט ובשיאו אמר אחד המורים: 'אני לא מלמד עם לוגו של חברת היי-טק והלימודים אצלי הם לא מכינה לטכניון. ובכלל, אתם מתייחסים אליי כאל בורג ומנסים לנהל אותי מבחוץ או לעקוף אותי". מנכ"ל אחת מחברות ההיי-טק השיב: "גם אני חשבתי כמוך, השמצתי את משרד החינוך, אבל גיליתי שהם דווקא רציניים. ואולי אפתיע אותך אם אספר שלפני שפניתי להיי-טק, הייתי מורה".

הבנו שצריך ללכת עוד צעד לאחור ולהעמיק. התחלנו יחד תהליך של הגדרה: מהי ה"מצוינות" שאותה אנחנו חותרים לקדם. ניתחנו תכניות לימודים מהארץ ומהעולם, למדנו סטנדרטים למצוינות במבחנים הבינלאומיים, והגענו להגדרה משותפת. ניסחנו יחדיו – ממשלה, חברה אזרחית ומגזר עסקי – את הסיבות מדוע המצוינות חשובה לתלמיד, לחברה, למדינה ולעולם שבו אנו חיים.

אבל הסיפור האידילי הזה לא יהיה נקי מרבב בלי להציב על המוקד את הפילנתרופיה. גם היא, כלומר אנחנו, לא נכנסה לתהליך חפה מדעות קדומות. מה בדיוק התפקיד שלנו בתהליך כזה – האם רק מקור למשאבים ומנוע לתכניות, או אולי בכלל זרז לתנופה או גורם המכנס שחקנים שונים מתרבויות עבודה מגוונות לתהליך משותף, ובכלל, לשם מה אנחנו שָם?

משהו עובר על הפילנתרופיה בשנים האחרונות, שמביא קרנות למהלכים מסוג זה. יסודו של השינוי נעוץ בדיסוננס של צביעות. כשיזם בא לבקש מימון מקרן הוא מגיע עם חלום חייו, שלמענו ויתר על חיי נוחות, והוא משקיע בו את מרצו ואת כישרונו. ואז אתה מתחיל לשאול שאלות, רק כדי להבין, רק כדי לעזור, עד שאתה שוגה עם משפט המחץ שהופך את המפגש כולו לטראומה מפוספסת:

'אמרת שהחזון שלך הוא לצמצם את הפערים בחברה הישראלית", אתה אומר בזחיחות. "אבל איך עם חצי מיליון שקל תעשה את זה? הרי הממשלה משקיעה מיליארדים ולא מצליחה". ומוסיף שמן למדורה: "אולי תבחר בעיה שחצי מיליון שקל יכולים לפתור, כמו להפעיל שתי מועדוניות שייתנו ארוחה חמה ועזרה בשיעורי בית?". והיזם, מבויש ומושפל, עונה בשקט: "אבל לא בשביל זה באתי".

כל הפוסל במומו פוסל. גם הפילנתרופיה נהגה בדיוק באותה דרך של לדבר גבוהה-גבוהה על מלחמת העולם השלישית, אבל הגיעה אל הקרב חמושה באקדח של 9 מ"מ. קרנות משקיעות זמן ומשאבים כדי ללמוד ולנתח בעיות לאומיות, הן מציגות גרפים וניתוחים, שוכרות מומחים ויועצים, ומקיימות תהליכי תכנון ארוכי טווח. בפועל, גדולות ככל שיהיו, הן משקיעות יחסית מעט, תורמות ומקטרות.

אחד התהליכים המרתקים שהתרחשו בפילנתרופיה בשני העשורים האחרונים נבע מהתעוררות מהפרקטיקה הנפסדת הזאת. קרנות החלו לדבר על קבלת אחריות ועל אסטרטגיה של פתרון בעיות. קרנות בחרו להיות באמת אסטרטגיות, ויתרו על "צמצום הפערים" והחלו להתמקד ב"מועדוניות", חיפשו בעיה בגודל של הפתרון שעמד לרשותן, כלומר בעיה קטנה.

כך נזנחה לאט-לאט התרומה הפילנתרופית לבעיות הגדולות של החברה. אמנם קרנות לא אסטרטגיות או כאלו שלא הסתכלו באמת בראי, המשיכו ועדיין ממשיכות לעסוק בנושאים הגדולים, אבל כולם יודעים שתרומתן שולית. דווקא הקרנות הגדולות והרציניות יותר החלו בתהליך של התמקדות שהוביל אותן לעסוק בבעיות יחסית נקודתיות ומקומיות.

פול ברסט, הנשיא לשעבר של קרן היולט האמריקנית, היה הראשון שצלצל בפעמונים של תופעה זו. בספרו "Money Well Spent" הוא הציע הבחנה בין "הקופסה הגדולה" ובין "הקופסה הקטנה", כלומר בין תחומים שהשפעתם על החיים ועל איכותם עמוקה וממושכת, ובין תחומים שפחות. לטענתו, קרן יכולה להיות אסטרטגית גם באלו וגם באלו, אלא שכל מקרה והאסטרטגיה שלו.

ברסט קרא לקרנות לא לוותר על הקופסה הגדולה, על נושאים שהם חוצי מדינות, ממשלות ומפלגות, נושאים כמו מדע, סביבה, עוני וחינוך. אלא שאז, הקרנות צריכות לשנות את תפקידן מפותרות של בעיות למניעות של שינוי. אל להן להסתפק במתן מענקים להפעלת תכניות, אלא עליהן לרקום שיתופי פעולה, לבנות גשרים, לטוות רשתות ולכנס אנשים, גופים וידע.

זו פילנתרופיה אחרת, פתוחה, שקופה ומשתפת יותר. לא פילנתרופיה מסורתית שרק מפעילה תיק מענקים ותכניות וכל עולמה סובב סביב סיוע ומעקב אחר התקדמותם, אלא כזו שמפעילה ארסנל רחב של כלים, הכוללים סינגור, לובי ותקשורת, משתפת פעולה עם המגזר העסקי ומצויה בתיאום עמוק עם הממשלה. פילנתרופיה שהיא חלק מהמציאות, ולא כזו שרק מנסה לעצב אותה מבחוץ.

רגע של ציונות. כשפנינו אל שר החינוך, הרגשנו שיש לנו ביד קלף מנצח. בחרנו נושא שהוא בעל חשיבות לאומית ושנמצא בקונצנזוס רחב. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, שמרן או ליברל – כולם מבינים את החשיבות העמוקה של המצוינות בחינוך המדעי. נדבקתי לכיסא, כשהשר אמר לנו: "שכנעו אותי שכשאתם אומרים מצוינות, אתם לא מתכוונים רק לציונים".

הוא המשיך ואמר שהחינוך בעיניו אינו רק המשרת של הכלכלה, שיש לו תפקידים עמוקים יותר מלספק למשק עובדים מיומנים. מצוינות היא ערך חשוב, אבל לא רק במקצועות הריאליים, גם בספרות ובאמנות, ולא רק בלימודים, גם במחויבות לחברה. אז אמרתי שכשאנחנו אומרים מצוינות אנחנו מתכוונים לציונות, והזמנו אותו להצטרף אלינו למסע שייצוק באמירה הזאת תוכן עמוק ומשכנע.

לסדנה הראשונה הוא הגיע בעצמו, ולקבוצות העבודה שיגר את אנשיו. צעד אחר צעד בנינו יחד הבנה שכיום תעודת בגרות איכותית, הכוללת חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית ובמקצוע מדעי, היא "מפתח זהב". בשיחותיו עם האוניברסיטאות על ביטול הבונוסים, הוסכם שנוסף על כך תבוטל חובת הבחינה הפסיכומטרית לתלמידים מצטיינים בעלי תעודת בגרות איכותית.

למתבונן מהצד נשמע שאולי יש כאן מדיניות חדשה, אבל מביני העניין יודעים שמדובר בשיקוף של מציאות שנמצאת אתנו כבר עשור שנים. לפני דור, הנוסחה של ההורים הייתה "השלם תעודת בגרות, למד באוניברסיטה וחייך יהיו טובים". אלא שמאז ששערי ההשכלה הגבוהה נפתחו ושוק העבודה לא צמח במקביל, היתרון היחסי ניתן לבעלי הבגרות האיכותית, הן בקבלה לאוניברסיטה והן בתעסוקה.

למביט מלמעלה זה ברור: פתרון בעיות המאה ה-21 בביטחון, בכלכלה, בבריאות ובסביבה, תלוי בטבורו במתמטיקה ובמדעים. כיפת הברזל הבאה, תרופת הקופקסון הבאה ואפליקציית הווייז הבאה – כולם יבואו מבוגרי חמש היחידות. אבל גם למביטים מבפנים זה ברור: הפוטנציאל למצוינות בישראל מצוי במרכז ובפריפריה, בקרב דתיים וחילונים, יהודים וערבים, בנות ובנים.

לכן, בזכות האתגר שהניח בפנינו שר החינוך, חידדנו את המחשבה והבנו כולנו שמדובר לא רק במשימה של הבטחת עתידה של ישראל כ"אומת הסטארט-אפ", אלא גם במשימה חברתית של צמצום פערים ושל הנגשת הזדמנויות לתלמידים רבים כדי שירכשו מפתחות לעתיד טוב יותר, בעבורם, בעבור משפחתם, ולמען חוסנה ושגשוגה של החברה כולה.

בתחילת הדרך לא תיארנו לעצמנו עד כמה חשוב יהיה לבנות את ההבנות בתוכנו, להסביר קודם כול לעצמנו ואז לציבור הרחב לשם מה התכנסנו ומדוע זה כה חשוב לכולנו. הנחנו שזה יהיה מובן מאליו, ושברור שכולם חושבים שזה הנושא החשוב ביותר. אולם, למדנו שצריך לתת תשובה משכנעת לשאלה "לשם מה?", ושרק עמה ניתן לגייס תנופה ולבנות לגיטימציה רחבה.

אלו סוגיות של ראשית דרך, וימים יגידו אם המהלך המשותף אכן ימשיך והאם המגמה תתהפך ויותר תלמידים ילמדו לחמש יחידות במתמטיקה ובמדעים. בחרנו בכוונה נושא שהוא לא רק חשוב ובוער, אלא כזה שהוא גם מאוד מדיד. לא נוכל ולא נרצה להתחבא מאחורי התירוצים של קשיי המדידה, אלא נבחן כולנו יחד, כפי שאמר בנג'מין פרנקלין, תלויים זה בזה או תלויים זה לצד זה.

*התפרסם בכתב העת 'עט השדה' של מכון ברוקדייל וג'וינט-ישראל

 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“שלושה רגעים של התבוננות בראי

  1. אעריך אם תעדכנו אותנו מה קרה בפועל מאז התפוטרות שר החינוך ועד הלום?

    • בינתיים מתקדמים. התקציב של התכנית הלאומית 'מתמטיקה תחילה' עוגן בבסיס התקציב, כך שבינתיים הוא מוגן מהעדר תקציב מדינה וקיצוצים אפשריים. ישנן הכנות קדחתניות להרחבת התכנית לתחומי הפיזיקה והכימיה כבר בשנת הלימודים הקרובה. היעד הוא לסיים במתמטיקה את תשע"ה עם יותר מ-10,000 בוגרי חמש יחידות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s