ארוכה הדרך לבגרות


לבחינות הבגרות יש שימוש עיקרי אחד – להתקבל לאוניברסיטה. מרגע שנכנסנו למוסד האקדמי ולחוג שרצינו, אין לנו כל צורך בתעודת הבגרות ואנחנו שוכחים ממנה לחלוטין. טרם ראיתי אדם שמגיע לראיון עבודה ואומר 'יש לי 95 בגיאוגרפיה'. במילים אחרות, לציוני הבגרות יש תפקיד מעשי, חיוני וממוקד והוא לפתוח לנו דלת לתחנה הבאה בנתיב חיינו.

כלומר – הלימודים בתיכון הם מכינה לאוניברסיטה. לא  בכדי מה שנלמד בתיכון נקבע בידי וועדות מקצוע שמאויישות בעיקר באנשי אקדמיה. הן שוקלות מהם הידע והמיומנויות הנדרשים לסטודנט ועל בסיס זה קובעות את תכנית הלימודים בתיכון. בוועדות הללו כמעט ולא מכהנים נציגים של שוק התעסוקה או הצבא, אלא בעיקר אנשי חינוך ומחקר.

הבגרות מזינה היטב את האקדמיה ולא רבים יודעים שישראל היא שנייה בעולם אחרי קנדה בשיעור בעלי תואר אקדמי. לכן מאוד מפליא שראשי ההשכלה הגבוהה בישראל כלל אינם מרוצים ממבחני הבגרות. עד כדי כך ביקורתם חריפה, שיש בהם שהיו מעדיפים לוותר עליהם כליל ולהסתפק בפסיכומטרי ובבחינות קבלה פקולטתיות כרף הכניסה לאוניברסיטה.

'אבוי, הסטודנטים שלנו לא מספיק טובים'

'אבוי, הסטודנטים שלנו לא מספיק טובים'

הביקורת שלהם עומדת על שלוש רגליים מוצקות. הראשונה היא שבחינות הבגרות לא שומרות על דרגת קושי אחידה, התוכן והמורכבות שלהן משתנים משנה לשנה כפועל יוצא של השיקול המקצועי של האחראים על כתיבתן. כתוצאה מכך הן לא ניצבות על בסיס שווה, וזאת בניגוד למבחני המיצ"ב והמבחנים הבינלאומיים, וגם המבחן הפסיכומטרי.

במצב שכזה יש היגיון בחשש שמרוב שמערכת החינוך חותרת להעלות את אחוז הזכאות לבגרות כדי לשרת את ההשכלה הגבוהה, הרמה של הבגרויות עלולה לרדת. למרות שזה אינו המצב, ראשי חוגים רבים באוניברסיטאות מדברים על ירידה ברמה של בוגרי התיכון. יש אף הזועקים שכתוצאה מכך שהאוניברסיטאות והמכללות מוצפות, איכות ההשכלה שהן מספקות מצויה בסיכון.

הביקורת השנייה היא כנגד ציוני המגן הניתנים על-ידי המורים. ציון הבגרות הוא ממוצע בין הציון בבחינה ובין ציון שמעניק המורה. לכאורה מדובר בתיקון מבורך, שנועד לבטא לא רק את יכולתו של התלמיד להביא את עצמו לרמת ביצועים גבוהה באירוע מבחן בודד, אלא משקף הערכה מקיפה וממושכת יותר. מאידך, מדובר בנקודת מבט סובייקטיבית שעלולה ליטות לכאן או לכאן.

הביקורת השלישית, שבימים אלו מעטרת את כותרות העיתונים, היא ההדלפות וההעתקות. בדרך כלל היא נשמעת במתינות ובזהירות והיא ממוקדת בעיקר במגזר הערבי. מי שעוקב בקפדנות אחר מדיניות הקבלה של האוניברסיטאות, יוכל להבחין בירידה במשקל הבגרות בקבלה במוסדות מסויימים. אבל, מרגע שנפגם האמון, הספק הוא רחב ואינו נחלתו של מגזר או אזור.

במצב שכזה,  ישנם הרבה מאוד אנשי חינוך רציניים שמציעים לבטל את בחינות הבגרות. הם מבקשים לראות בלימודי התיכון שלב שמעצב כישורי חיים, יכולות למידה, חשיבה ביקורתית וערכים אזרחיים. הם מתייחסים לכותרת 'בגרות' במלוא משמעותה העמוקה, ולכן הם סולדים ממבחני בגרות ורואים בהם עגל זהב שמסיט את החינוך מהעיקר.

קל להתלהב מגישה שכזו, במיוחד לאור חסרונותיה של המערכת הקיימת. אולם,  אני סבור שיש בה סכנה גדולה של הרחבת פערים. הרי אם ינותק הקשר בין התיכון לאקדמיה, כיצד יתקבל לאוניברסיטה סטודנט שלא מגיע מרקע משפחתי מקושר ומחובר, במיוחד אם אין להורים שלו חברים במקומות הנכונים? איזה סיכוי יש לו לפתוח דלתות לעתיד זולת להצטיין בלימודי התיכון?

ככה לא בונים חומה

ככה לא בונים חומה

לכן, במקום לזרוק את הבגרויות לפח ולהפוך את התיכון ללא רלבנטי, אני סבור שכדאי לבחון כיצד לשפר. אנו זקוקים לבחינות בסטנדרד אחיד ומכוייל וניתן לשקול לערוך את הבחינות באוניברסיטאות או על-ידי גוף מקצועי מטעמן. זו תהיה הזדמנות  למשרד החינוך לעשות סדר ולעדכן את מסלולי הבגרות, למשל, להציע ארבעה מסלולי בגרות שווים בערכם – מדעי, עיוני, אומנותי, וטכנולוגי.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“ארוכה הדרך לבגרות

  1. לאלי שלום

    אנחנו רק קצת מכירים. קראתי ולמדתי. אני מסיבות אחרות לא הייתי רצ לבטל את בחינות הבגרות. יש לי כמה רעיונות אחרים בעניין אבל את זה נשים בצד.
    אני חושב שאתה תמים. אני חושב שותה מתבלבל בין הביצה לתרנגולת. הנחת היסוד שלך שקודם כל קובעים את המבחן וכתוצאה מאופי המבחן או המיון מתגלים הפערים שהמבחן יוצר או לא יוצר.
    האפשרות השנייה היא שקודם כל יש את הפער הרצוי שהעשירים, ושלוחיהם רוצים שיהיה ואז נקבע המבחן שיביא את הפער הרצוי.
    כלומר, יש מערכת שלמה של פוליטיקה, הון, עיתונות, חברות , פקידות ציבורית, ייועוצ משפטי וכן הלאה שתפקידה להבטיח שילד בעל יכולות בינוניות בתל אביב ישיג את הילד המחונן מקריית שמונה. בגלל זה ילד בתל אביב מקבל מהמדינה פי שניים מילד בחצור הגלילית. בגלל זה לא מדברים על זה. כך שאין משמעות למבחן – סמוך על המערכת שתדאג שהפער יהיה כזה שישמור – כאילו בשם ההוגנות, הקריטריונים וכן הלאה – על כך שילדי העשירים יתקבלו ויצליחו.

    אביב קינן
    סמנכל חינוך ורווחה
    עיריית בת ים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s