כי מציון תצא תרומה


כשהיא נכנסה, האולם השתתק. אמריקה, חשבתי, השילוב הזה בין כסף ליופי גומר אותם. לא כל יום אלמנתו של סטיב ג'ובס מגיעה לדבר עם מנהלי קרנות פילנתרופיות על התפיסה החברתית והחינוכית שלה. בנימוס, עם חיוך, לורן פאול-ג'ובס, על כל 20 מיליארד הדולר שבחשבונה, ניתצה לרסיסים, פרה אחר פרה, את האמונות והמסורות, בלי לרחם על הקהל השבוי.

אני כותב אליכם מסן פרנציסקו מתוך כנס שמתקיים תחת חסותו של 'המרכז לפילנתרופיה אפקטיבית', כן, יש דבר כזה. אצלנו זה נחשב לכנס הכי אינטימי ורציני, ומגיעים אליו אנשי מקצוע שכל עולמם הוא לתרום בתבונה כדי להניע שיפור חברתי. מה זו תבונה ואיך בדיוק עושים את זה, זו שאלת מיליון הדולר (או בעצם, הרבה יותר), ובדיוק על זה הם באו לשתף ולשאול.

from iPhone to iPhilanthropy

from iPhone to iPhilanthropy

אבל רגע, למה להטריח אתכם, בעצם, מי שרוצה לוותר על הרשמים שלי ולדלג ישר לסיכום המפורט, מוזמן לעשות זאת בקישור הזה. אני רק חייב להגיד מראש שמי ש-'הבפנוכו' של הפילנתרופיה לא באמת מדגדג לו, לא ימצא בדברים מעבר לרכילות וחבל על זמנו. ובכל זאת, לחמישה או השישה שאולי בכל זאת מתעניינים, אני ממליץ בחום. ובחזרה לדבריה של ג'ובס:

'גיליתי שהממשלה והקרנות משקיעות בעיקר בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, מתוך הנחה שגויה שלהשקיע בתיכון זה מאוחר מדי', היא אמרה והוסיפה: 'התוצאה היא כישלון קולוסאלי שמחייב שינוי לאומי. הרי זה לא ייתכן שרק 40% ממסיימי התיכון למדו פיזיקה ורק 60% הגבירו מתמטיקה'. נשמע מוכר, רבים רצו להגיד שהם דווקא משקיעים בתכניות הכנה לקולג', אבל ג'ובס אמרה מיד:

'הידע והמיומנויות שצריך כדי להתקבל לקולג' כבר אינם מספיקים כדי להצליח בלימודים בקולג", ומיד נעצה את הקיסם: 'אנחנו ממשיכים למדוד את בתי הספר התיכוניים בשיעור הבוגרים, אבל זה מדד של כמות ולא של איכות. קל מאוד להתחבא מאחורי המדד הזה, אולם, אם מישהו סיים תיכון ולא הצליח להתקבל ולסיים קולג' טוב בפקולטה רצינית, אז מה עשינו? דנו אותו לעתיד של דלות'.

אחר כך היא הסבירה מה היא עושה כדי לקדם את החינוך בארגון שנקרא College Track וסיפרה על הקרן הפילנתרופית שהקימה עם שותפים, שהיא בכלל לא קרן. קוראים לזה Emerson Collective ולצד תרומות לעמותות, הם גם משקיעים בחברות מסחריות, פועלים בתקשורת ותורמים לקמפיינים של פוליטיקאים – הכל 'כשר' למען החינוך וכדי שילדי מהגרים לא חוקיים יקבלו סעד ורווחה.

אבל ג'ובס לא הייתה לבד, מנהלי הקרנות עלו ובאו בחשבון נפש מפתיע. לארי קרמר, שעומד בראש קרן היולט (כן, זה ה-H של HP) אמר: איני בטוח שמה שאנחנו עושים באמת עוזר לקהל היעד'. הוא הוסיף: 'אנחנו מדברים על עוני, פערים ועבדות, ומרמים את עצמנו כשאנו עוברים מאסטרטגיה לתכנית, בלי להבין שאין לנו דרך להשפיע על בעיות הענק הללו בכלים העומדים לרשותנו'.

Are we making any Impact

Are we making any Impact

ההתקפה הגדולה הייתה נגד 'המענקים', הכלי העיקרי של קרן פילנתרופית. סטיבן היינץ שמנהל את קרן האחים רוקפלר, הכריז: 'כולנו חייבים לשנות תפיסה. קרן היא לא מפעל למענקים, היא מוסד שמוביל שינוי מערכתי בדרכים שונות, שמענקים היא אחת מהן. אי אפשר לצפות שמענקים לבד וגם לא ביחד, יעשו את השינוי'.

מרבית הדיונים עסקו בשיטות שבהן קרנות עובדות 'מעבר למענקים' כדי להניע ולקדם את היעדים החברתיים שהגדירו. מאוד מהר התברר שכל הרעיונות של 'השקעה חברתית', לא באמת תופסים.  שימוש בהשקעה עסקית, או כזו שעל התפר, ובוודאי הניסיון ליצור הלימה בין תיק ההשקעות ותיק התרומות, הם רעיונות שנשמעים יותר מבטיחים ממה שהם באמת, בינתיים.

מה כן, או, על זה התקיימו דיונים מרתקים. 'תנועה חברתית', זו הייתה מילת המפתח. כיצד לרתום את הקהילה המקצועית ואת הציבור הרחב לערכים של אסטרטגיית הקרן. איך לפעול כך שכולם יחושו שהאסטרטגיה היא שלהם, שהם שותפים בתכנון ובהחלטות. לשם כך דרושה פתיחות וגמישות, והבנה שמה שנמצא במרכז זה לא ה-'מותג' של הקרן ותכניותיה, אלא היעד המשותף.

הנושא הזה טופל מכל כיוון. מי הם האנשים שמתאימים לעבוד בקרן שפועלת כך, מהי תרבות העבודה בצוות, אילו יחסים יש לטפח עם אנשי המקצוע בשדה, כיצד להפעיל את המומחיות של הקרן, איך לרתום את הרשתות החברתיות, ומה לעשות כשהקרן מתקרבת לסוף ימיה ומעבירה את האחריות לאחרים. זהו בקיצור נמרץ, והפרטים הרבים בסיכום המלא יותר: כאן.

אני מודה שיצאתי ברגשות מעורבים. חשתי שהפילנתרופיה האמריקאית מעט מבולבלת, ואולי קצת איבדה את עמדת ההובלה והחדשנות. מצד שני הרגשתי גאווה, בכל זאת אנחנו מדינה שהוקמה בידי חלוצים ומתנדבים, תורמים ויזמים חברתיים, שעדיין נושאים בתפקיד מסויים לצד הממשלה. יש לנו מסורת ארוכה יותר של פילנתרופיה, ובעצם, גם אולי קצת יותר ניסיון.

קצת ריחמתי עליהם, אפשר להזדהות עם המצוקה. הם מדברים על חינוך ל-330 מיליון אזרחים ועל מערכת חינוך שמונה 4 מיליון מורים, בסיטואציה כזאת לא הייתי יודע היכן להתחיל – בינינו, מול זה הפילנתרופיה היא באמת לא יותר מאקדח קפצונים. חזרתי לארץ עם תובנה שהקוטן שלנו הוא דווקא יתרון כמשמדובר בשינוי חברתי, כי אצלנו זה אפשרי ובהישג יד – בחזרה לעבודה.

#cep2015

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s