התור הישראלי


"אבא, ראה את התור בקופה, זה בטוח ישראלים", אמרה לי בתי. אחרי שבוע של מסע בהרי האלפים, היה לנו מרגש שוב לטייל עם מישהו משלנו. לרגע תהיתי, איך זה שהיא מזהה ישראלים מרחוק, האם הדרך שבה אנחנו עומדים בתור היא כבר חלק מהדיוקן המשותף שלנו? נזכרתי שרק באנגלית כשאומרים תור מתכוונים לקו מסודר ומתעגל. אצלנו בעברית זה יותר גוש גועש וצוהל.
סיפרתי לילדיי שמחקר על הורים בישראל מצא שיש לנו מוסר כפול. מצד אחד אנחנו אומרים לילדים שחשוב להמתין בנימוס, אבל בעצם, בהתנהגותנו שלנו אנחנו מסמנים להם שצריך לעקוף. אמרתי להם שזה הסוד של אומת הסטרט-אפ, זו החדשנות, היצירתיות והיוזמה, זו החשיבה מחוץ לקופסא. העליתי על נס את אי הקבלה של מוסכמות ואת הנחישות לפרוץ דרך ולהגיע ראשונים.
זיהיתי פה הזדמנות חינוכית והוספתי שאפילו נשיא מכון וייצמן למדע אומר שהסטודנטים הישראלים שלו מצוינים, לא משום שהם יודעים יותר מדע, אלא כי הם עושים מדע כפי שהם נוהגים באוטו. "הם מתייחסים לאור אדום כאל המלצה בלבד", הגזמתי את המטפורה. הילדים לא קנו את המסר והביטו אליי בתדהמה כשהם מקמטים חצי פנים ומרימים גבה.

קול התור נשמע בארצנו

קול התור נשמע בארצנו

אחר כך בטיול, כשהשלט אמר "זהירות, אסור לטפס על גשר העץ הרעוע", כולם חיכו בחשש עד שתושלם בהצלחה משימת הסלפי למול המפל הזועם. רציתי לומר משהו על אומץ לב למול סכנה ועל דבקות במשימה, אבל, התחרטתי. הם התיישבו במרכז השביל סביב מעגל של חטיפים מלוחים וכריכים עם ביצה, גוערים בילדיהם כדי להתגבר על עוצמת השיר ברמקול הנייד.
במקום אמרתי, "ילדים, אתם יודעים, זו תגובת נגד, כי שום דבר טוב לא צמח לעם ישראל מתכנון מסודר ועמידה בתלם, בוודאי לא כאן באירופה". מיד המשכתי לנבור בטראומות העבר וגייסתי לצדי את יציאת מצרים שנעשתה כהרף עין, את "נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני, ואפילו את הדוידקה, אותה מרגמה מופלאה שאומרים שפותחה באישון ליל והצילה את ירושלים.
"אבא, אתה מתבלבל לגמרי", אמר בני הבכור. "מה עניין שאריות החביתה על השביל להר סיני? מה שאנחנו רואים פה זו לא מצוינות ולא מכון וייצמן, זו סתם חוצפה והתנהגות פרועה ולא מכובדת". מכאן השיחה זרמה כשהם מסבירים שמאחורי ההמצאות הטכנולוגיות והגילויים המדעיים, האקזיטים ופריצות הדרך, עומדים אנשים שהשקיעו שנים מחייהם, ללמוד ולחקור.
אמרתי שהם צודקים ומה שנראה מבחוץ כהברקה של רגע, הוא בעצם מסע ארוך ועיקש שכרוך במאמץ והתמדה, בתרגול ובאימון. הוספתי שחייבים להתמודד, להתגבר על קושי, ללמוד להיכשל ולדעת לקום מחדש. "זה מסע נחוש של למידה מתמדת, מחמש יחידות במתמטיקה בתיכון, דרך לימודים באוניברסיטה, וכל הזמן להמשיך ללמוד", נאמתי בשצף גובר.

ה-"דוידקה" וחבר. המרגמה היצירתית קיבלה את שמה לכבודו של מי שפיתח ותכנן אותה וניצב כאן לצדה – דוד ליבוביץ', שעמד בראש מחלקת פיתוח הנשק של הפלמ"ח.

"יש כאן שתי מדרגות", הגברתי הילוך בנמרצות. "המדרגה הראשונה היא ללמוד ולדעת, הרבה, לעומק, כל הזמן עוד ועוד. המדרגה השנייה היא ליצור ולחדש, לחפש פתרונות, להאמין שאפשר ולא לוותר". במורד הנחל השיחה קלחה, דיברנו על זה שיש שמתבלבלים, אלו שמחפשים קיצור דרך ומסלול עוקף ללמידה משמעותית, ואלו ששוקעים בלימוד בעיות העבר ולא מצליחים לחדש וליצור.
לאחר יומיים שמנו את פעמינו אל שדה התעופה לשוב ארצה. חצינו את בדיקות הביטחון המייגעות ומצאנו עצמנו כלואים בקצה הטרמינל ממתינים למטוס שהתעכב. שוב תור צפוף ורועש, שוב צעקות. לפתע הבחנתי בשניים מילדיי ישובים על הכיסא השמור לנכים. אמרתי להם "רק יומיים וכבר שכחתם את שיחתנו?" בתי, בלי להתבלבל השיבה, "אבא, אתה רואה פה נכה? כשיבוא, נפנה".

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“התור הישראלי

  1. אהבתי. גם אותי מטרידה, לא אחת, השאלה מה עונים לאלה שמסבירים שהבלאגן, החוצפה וקיצורי הדרך נובעים מאותו מקור כמו ההצטיינות המדעית, החדשנות הישראלית ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s