קטגוריה: די לשחיתות

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

מודעות פרסומת

אור בקצה המדרגות

השלום, העוני והגזענות, כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחריו, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעברם, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.

הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.

במשך שנים רבות מדי התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר, כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת, זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר, הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה? רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו שמאפשר גם לתרום מים לשכנינו.

באותה שיטה נפרסים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחבר את הפריפריה. כך נבנית תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. בנחישות של ממשלה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.

לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות.

שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז הוא לא חשב שהתלמידים צריכים ולא האמין שהם יכולים. כמו כולם הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים מסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש מתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש באנגלית ושנציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם אתם.

כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. מה שאני רוצה לומר זה שהרבה מאוד תלוי בשילוב של מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה. השיטה שאני מציע היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד. אם נהיה מספיק זריזים ויצירתיים, אם רק נשכיל להניח את הציניות והמחלוקת בצד, אולי נצליח ביחד להזיז הרים גדולים.

על דמדומי החיים שבין האמת והצדק

האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

עשה לך רב

מינוי רבנים ראשיים נמצא על הפרק, והארץ גועשת. נכון, אני באופן אישי וגם חלק גדול מחבריי לא עושים שימוש תדיר בשירותים הניתנים בידי רבנים, אבל זו אינה עובדה שפוטרת אותנו מלגבש עמדה בנושא. כולנו משלמים מיסים כדי שמי שזקוק לשירותים הללו יוכל לצרוך אותם, ולכן כולנו 'בעלי מניות', ויש לנו זכות ואפילו חובה להיות בעלי עניין.

אז הנה שלוש דעות ששמעתי בנושא מחברים טובים ויקרים. חלקן הגיוניות ומשכנעות, חלקן קשות לשמיעה ולכתיבה, וביחד הן אינן מתיישבות זו עם זו. אז עם איזו דעה אתם מזדהים יותר?

דעה ראשונה – לבטל

"לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע לההחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ". כך כתב בנימין זאב הרצל כאשר תיאר את מדינת ישראל כחברת המופת שבחזונו, ב"מדינת היהודים".

חברת מופת

חברת מופת

הרצל צדק ויורשיו טעו כאשר איפשרו לרבנים דריסת רגל כה גסה במדינה שלנו. זה פוגע במדינה ופוגע בדת. ראו לאן הגענו, דילים פוליטיים מהזן המיושן והמגעיל, זוהמה מילולית מסוג "רשע", ו-"סכנה לתורה", והרב הראשי המכהן ישוב בחדר החקירות של המשטרה. מה לזה ולמנהיגות רוחנית, מה לזה ולמוסר, מה לזה ולחברת מופת? זו בושה וכלימה וצריך להסתלק ממנה לטובת כולנו.

בינינו, הרי אין שום סיבה שרבנים יכהנו במשרה ציבורית שממומנת מכסו של משלם המסים. לא מדובר בשירות ציבורי כמו ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה, משום שאלו שירותים שכולם זקוקים להם. שירותי הדת לעומת זאת, הם שירותים שרק קהילות דתיות צורכות ולכן עליהן לממן אותם מכסן ולא על חשבונו של כלל הציבור.

דעת שניה – להפריד

לכל אדם ולכל קהילה יש צרכים תרבותיים ורוחניים משלהם, יש מי שמעוניין בהצגות תיאטרון, במוזיאונים, בהופעות מוסיקליות, בהרצאות על מדע, או בספורט, ויש מי שמקבל השראה ועוצמה מאמונה דתית. יש מי שמקבל הדרכה מיועץ זוגי, פסיכולוג, ומאמן, ויש מי שפונה לרב. יש מי ששומר על אורח חיים בריא, על משמעת תזונתית, ומגדיר לעצמו יעדים וערכים, ויש מי ששומר מצוות.

איש באמונתו יחיה

איש באמונתו יחיה

לכן, כפי שצריך לאפשר לכל אדם לבחור את אורחות חייו, אמונתו ודרכו, ומשום שישנן קהילות דתיות הזקוקות לשירותי רבנות, על המדינה לאפשר זאת עבורם. עם זאת כדי להצדיק זאת, חייבים לחול שני שינויים, יש לממן לכל אדם את המדריך הרוחני שלו לפי בחירתו, ויש לאסור על הרבנות לפעול מול ציבור שאינו מעוניין בשירותיה.

בחוק הרבנות הראשית (1980) נקבע כי תפקידה של הרבנות "לקרב את הציבור לערכי התורה והמצוות". זהו תפקיד שעלול להתפרש כהזמנה לניסיונות להחזרה בתשובה, או חו'ח לפעילות מיסיונרית וכפייה. לכן חשוב מאוד למען מראית העין למחוק את הסעיף הזה מהחוק ולהגדיר את תפקידיה של הרבנות לשרת רק את מי שמעוניין בשירותיה.

דעה שלישית –  לעדכן

ישראל היא מדינה יהודית, והיהדות היא היסטוריה, מורשת ותרבות המשותפות לכולנו. לצערנו, הרבנות נקלעה למקום טכני ובירוקרטי והמפגש שלה עם האזרחים היא רק בטקסים של כניסה ויציאה מהחיים, אבל לא בחיים עצמם. המשבר המתרחש כעת ברבנות הוא גם הזדמנות לבנות רבנות מודרנית והרבה יותר רלבנטית.

כולנו רוצים להתקרב אל היהדות, להרגיש בה בבית, להיזכר בבית סבא ובזכות אבות, לדעת יותר ולהזדהות יותר. כולנו מחפשים משמעות לחיינו, במיוחד במקום מורכב כמו מדינתנו המאותגרת, ואין צורך להרחיק לקצות העולם כאשר המשמעות נמצאת בקצות אצבעותינו. ולכן עלינו ועל הרבנות להתחבר מחדש, לחפש ולמצוא אחד את השני.

להתחבר למעגלי צדק

להתחבר למעגלי צדק

רבנות שכזו תהיה טהורה, נקייה, ומדברת בנימוס ובלב אוהב. היא תהיה בקיאה באמת, הן בהלכות העם והן בהלכות האדם. רבנות שכזו תהיה סובלנית ופתוחה, לא מכתיבה וכופה, היא תהיה מקשיבה, מכילה ומקבלת, לא מתנשאת ומנותקת. והחשוב מכל היא תהיה רבנות מתקרבת ולא רבנות מקרבת, ותבין שדעתה היא אחת מני דעות שכולן טובות באותה המידה.

נו, אז מה דעתכם? הצביעו והשפיעו…

השיוויון בנטל מתחיל בבית

מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית –

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".

חמישים גוונים של חברתי

האם אתם בימין, במרכז או בשמאל כשמדובר בנושאים חברתיים? האם שאלתם את עצמכם מהם ההבדלים והיכן אתם עומדים מולם?

כולם מדברים 'חברתי, חברתי', אבל מה זה אומר? כשהליכוד התאחד עם ליברמן, אמרו שהוא כבר לא 'חברתי' לעומת בגין שעשה את 'שיקום שכונות' או כחלון שעשה את הסלולר, והוא כידוע מאוד 'חברתי'. כשיחימוביץ' תומכת בוועדי העובדים הגדולים וסונטת במעסיקים, אומרים עליה שהיא מה זה 'חברתית', וכשיאיר לפיד קורא לשוויון חובות בגיוס, מכנים אותו 'חברתי' אמיתי. אני לא מבין, כל מי שיש לו דעה בנושאי פנים הוא אוטומטית 'חברתי' וזהו, זה מספיק?

כדי להבחין בגוונים צריך להתקרב ולעסוק בנושא מכיוונים שונים ולאורך זמן. הנה למשל תחום הביטחון, כאן כולנו מומחים בפרטי הפרטים – האם להשקיע בטייסת אף-35, ומהו טווח הכיסוי של סוללת החץ, יש לנו ידיעה מוצקה, או לפחות דעה ברורה. אבל כמה ילדים רצוי שישבו בכיתת מתמטיקה בחטיבת ביניים, והאם נכון לפצל אותם למגמות, אין לנו מושג קלוש, רק תחושות בטן לא מבוססות. אל לנו להלין על מנהיגינו כי הם המראה שלנו, וגם להם כמונו אין צל של מושג ירוק, הנושא רחוק מהם כמרחק מזרח ממערב.

אמר לי פוליטיקאי שאני מאוד מעריך שהוא נכנס לחיים הציבוריים לפני שלושים שנה כדי להתמודד עם הסוגיות שנראו לו החשובות ביותר לקיומה ושרידותה של ישראל – הביטחון, המצב המדיני, תהליך השלום ויחסי החוץ. הוא עסק בנושאים הללו מלפני ומלפנים ומכיר אותם מקרוב. בשאלה של כמה ילדים בכיתה הייתה לו תשובה כנה "אינני יודע, ככל שיהיה לנו תקציב כך נפחית את מספר הילדים בכתה". בקיצור, אין סיכוי שמנהיגי הדור יעסקו בסוגיות הללו, לא חשוב כמה נלחץ וכמה הם ישקיעו, אלו נושאים לדור הבא.

בנושאי ביטחון אנחנו יודעים להבחין היטב בין ימין, שמאל ומרכז, זאת משום שאנחנו מורגלים בחשיפה לאור של הסוגיות הללו. ארץ ישראל השלמה זה ימין, קווי 67 זה שמאל, וגושי התיישבות פלוס ירושלים מינוס זכות השיבה זה מרכז. אבל האם אנחנו מסוגלים להבחין בהבדלים כאשר מדובר בסוגיות חברתיות? האם אנחנו יודעים לזהות עמדה שמאלית כשהיא מופיעה למולנו, ומהי עמדה ימנית ומרכזית, ומהי דעתנו שלנו בתוך כל זה?

האם אתם בימין, במרכז או בשמאל כשמדובר בנושאים חברתיים? האם שאלתם את עצמכם מהם ההבדלים והיכן אתם עומדים מולם? בלינק הבא מופיע מבחן "בחן את עצמך" באחת מהסוגיות החברתיות שהסעירה את המדינה – היחס של הציבור החרדי לנשים. ניסיתי להציג בו שלוש עמדות כלפי הנושא. אלו עמדות שנשמעו ברבים אך בתוך בליל האמירות והכותרות לא נעשתה ביניהן הבחנה. בקריאה לאחור אפשר לשים לב ששלוש הדעות הללו הן למעשה מרכז, שמאל וימין חברתיים (בסדר הזה).

המבחן לא פשוט, לפחות עבורי, ההחלטה לא קלה בכלל, הראש והלב מתפצלים, מתחברים, וחוזר חלילה, אך בסוף בסוף, לי התברר ביני לבין עצמי היכן אני נמצא. ואתם?

בחן את עצמך

שער 6

תוך כדי נסיעה בכביש 6 עברה בי מחשבה מטרידה על כך שאין לי מושג כמה עולה לי הנסיעה, ועוד יותר מכך שלא טרחתי לבדוק. כל המחאה החברתית והמודעות הגוברת למחירים, ושום דבר לא עזר, פשוט לא הסתכלתי, נסעתי וזהו. הסברתי לעצמי שהם שם למעלה עשו את הכל אוטומטי ונוח בכוונה כדי שאירדם בשמירה. נימקתי לעצמי שבכל כביש אחר שהיתי בוחר בטוח הייתי נתקע בפקק לא נורמלי, אבל גם את זה לא באמת בדקתי.

אז מדוע החלטתי בכזאת קלות דעת לבחור בכביש 6, המחשבה המשיכה להציק לי. לפתע הבנתי, שאם אודה באמת, הסיבה היא שברגע נדיר של שלווה פשוט לא הרגשתי 'פראייר'. מישהו סיפר לי  פעם שבכביש 6 כולם משלמים את אותו המחיר, גבוהים ונמוכים, מחוברים ומנותקים, מוכרים ואנונימיים, המחיר לכולם אחד ואחיד, תרצה תשלם, לא תרצה שלום ולהתראות. ועכשיו התחלתי ממש להתרגז, הרי איך ייתכן שלא להיות 'פראייר' זו מחשבה מרגיעה?

לא יצא לכם להגיע לחופשה במלון כדי לגלות שהשכן שלכם בחדר הסמוך שילם שליש מחיר כי הגיס של החברה שלו חבר בוועד עובדים? ומה לגבי הטלביזיה בכבלים, כמה פעמים שמעתם מחברים על כך שאיימו שיתנתקו וקיבלו הצעה בגובה רצפה בעוד שאתם משלמים כפול כבר שנתיים? פעם במכולת עמד לפני בן של אדם מוכר וישר, והמוכר הגיש לו חשבון שהייתי בטוח ששווה פחות מחצי מעלות הסל שעליו שילם, למה זה ככה?

כל הזמן מדברים על רמת המחירים הגבוהה בישראל וזה מאוד נכון. אבל לא מדברים מספיק על רמת התמחורים בישראל, או ליתר דיוק על הפערים בתמחורים. במילים פשוטות, אצלנו בארץ מקובל שאותו מוצר נמכר לאנשים שונים במחירים שונים. זה מתחיל במגזרים, ממשיך בוועדים, ומסתיים במקושרים שאליהם מצטרפים העקשנים, התחמנים והרמאים. כל אלו מקבלים את אותו מוצר בזול, בעוד שהאחרים משלמים ביוקר. ממש רובין הון מודרני, רק נטול מוסר.

נעצרתי לרגע, אז מה הפתרון. אפשרות אחת היא לצפות שלכל מוצר יהיה מחיר אחד לכולם. זה פתרון הוגן אבל לא מציאותי, משום שעלויות הייצור, התפעול והשינוע של מוצרים יכולים להשתנות באזורים גאוגראפיים שונים וגם רמת התחרות שונה בין אזור לאזור. במילים אחרות, כללי השוק והתעשייה אמורים להוביל לכך שהמחיר של אותו מוצר במרכז יהיה נמוך יותר מהמחיר שלו בפריפריה, ואנחנו בכלל רוצים שזה יהיה הפוך.

רגע, אבל אם בשם הצדק החברתי נדרוש רמת מחירים עדיפה לטובת הפריפריה, כלומר נכריח או נסבסד את מספקי המוצרים כדי שימכרו את אותו מוצר בזול בפריפריה וביוקר במרכז (רובין הון כמו שצריך), מה יקרה אז? נו, זה בדיוק מה שקורה היום, אז אותם מגזרים, ועדים, תחמנים ועסקנים, יצליחו לסובב את המערכת כך שהם יוגדרו כזכאים, והם ימשיכו לשלם בזול ולנו יסבירו שאין ברירה ולא נותר תקציב לפריפריה האמיתית ושוב צריך להעלות מסים.

עכשיו הבנתי את השלווה שאחזה בי באותה נסיעה בכביש האגרה, זו אותה שלווה שהייתי רוצה לחוש בשירות הצבאי, בתשלום המיסים וברכישת מוצרים ציבוריים ומסחריים, השלווה של מי שמוכן לשלם מחיר, לפעמים אפילו כל מחיר, ובלבד שמישהו יספר לי כבר שכולם משלמים את אותו המחיר, גבוהים ונמוכים, מחוברים ומנותקים, מוכרים ואנונימיים. ואולי זה אפילו סוג של געגוע לשלווה המרגיעה של 'כולנו בסירה אחת' לטוב ולרע.

האסימון החרדי נפל

"מזמן לא ניכר פער כה גדול בין הציבור הרחב ובין הנהגתו כמו בנושא של השוויון בנטל. בתחומים אחרים ישנה מחלוקת בציבור הכללי, אבל בנושא הזה אין שמאל ואין ימין, אין קפיטליסטים ואין סוציאליסטים, אין עולים חדשים ואין ותיקים, אין אשכנזים ואין ספרדים, אין חילונים ואין דתיים".

—–

אסימונים נופלים ברגעים לא צפויים, ואצלי הוא נפל בעודי יושב בחושך בקהל גדול באולם כנסים. על הבמה אחד חרדי, אחד ערבי, אחת עולה מאתיופיה, ואחד עם הרבה צרכים מיוחדים, ובקהל ישובים מעסיקים, מנהלי חברות, תאגידים, מפעלים, ראשי משאבי אנוש ומנהלי הדרכה. נושא הפאנל הוא 'גיוון בתעסוקה', ובמילים אחרות מדוע אנחנו לא מעסיקים את מי ששונה מאתנו.

כל אחד הציג את סיפורו. האיש הישוב בכסא גלגלים דיבר על המאבק שלו לצאת מהבית, על הקושי להגיע מהבית לעבודה, על ההתנדבות בצבא ועל ההצטיינות בלימודים. העולה מאתיופיה סיפרה על המסע הקשה בדרך לארץ ועל המסע המפרך יותר בתוך הארץ. כקצינה בצה"ל, בוגרת אוניברסיטה ובעלת משפחה ודירה, התקדמותה בקריירה המקצועית עוררה הערצה וזכתה לתשואות.

ואז הגיע הערבי, שסיפר שנאלץ לשלוח למאתיים מעסיקים את קורות החיים שלו, ורק שניים טרחו להשיב. למעלה משנה הוא ניסה למצוא עבודה כהנדסאי בחברה יצרנית. כאן כבר הסובלנות של הקהל החלה לפקוע וקולות נשמעו מהחשיכה: 'לשלוח מאתיים ולקבל שניים בחזרה זה נורמלי', 'זה המצב במשק היום, זה לא כי אתה ערבי'. הקולות נשמעו, חלקם נשתתקו ואחרים הושתקו.

אבל השיא הגיע בתורו של החרדי. הוא עוד ניסה לדבר על הצורך להתאים את מקום העבודה לרגישות המיוחדת של חרדים, להכשיר את המטבח, להפריד נשים מגברים ולהגיע בלבוש צנוע. אבל הקהל לא היה נכון להקשיב והקולות מהחשיכה הלכו וגברו, ומכל עבר חזרו על אותה מנטרה: 'קודם תלך לצבא ואז תבוא לבקש עבודה', 'למה הבנים שלנו נלחמים ואתם לא?'

זה הרגע שנפל האסימון החרדי שלי, אז הבנתי עד כמה עמוקה התביעה הציונית לשיוויון בנטל. הבנתי שהדיבורים על כך שהצבא כבר לא צריך את כולם ושיותר חשוב שילכו לעבוד, הם דיבורים מנותקים ממציאות חיינו. השירות בצבא, אפילו אם אינו קרבי, אפילו אם במסגרות שירות לאומי או אזרחי, הוא כרטיס כניסה לחברה ולכלכלה הישראלית, נקודה.

ביום הזיכרון כאשר כולם עומדים בצפירה וחולקים צער משותף, הערבים והחרדים אינם שם. משום שהם ומכריהם אינם משרתים בצבא, הם אינם חולקים עם הכלל את הצער על האובדן. ביום העצמאות כאשר כולם חוגגים ביחד וחולקים חלומות משותפים, הערבים והחרדים אינם שם. יום ששוננו הוא יום אסונם.

האסימון הזה שלי צץ מחדש כעת סביב וועדת פלסנר. הנה נושא שבו מרבית העם (הייתי מעריך שכ-70%) סבור שהגיעו מים עד נפש ושמעתה והאלה חיוני שחרדים (ויש אומרים גם ערבים) ישרתו את המדינה והחברה בשירות צבאי, לאומי או אזרחי. מאידך הממשלה, המחשבת את התמיכה הקואליציונית בה, מעדיפה תמיד להתפשר בנושא זה, כדי לקדם נושאים החשובים יותר בעינייה.

מזמן לא ניכר פער כה גדול בין הציבור הרחב ובין הנהגתו כמו בנושא של השוויון בנטל. בתחומים אחרים ישנה מחלוקת בציבור הכללי, אבל בנושא הזה אין שמאל ואין ימין, אין קפיטליסטים ואין סוציאליסטים, אין עולים חדשים ואין ותיקים, אין אשכנזים ואין ספרדים, אין חילונים ואין דתיים. יוקר המחייה שסביבו יצאנו לרחובות הוא נושא קריטי המשותף לכולנו, אבל השיוויון בנטל חשוב לפחות כמותו.

המאזניים של הצדק החברתי נמצאות בשיווי משקל כשמה שאתה נותן למדינה שקול למה שאתה מקבל ממנה. הבעיה היא שהן איבדו את שיווי המשקל. במקום שכולנו ניתן הרבה ונקבל הרבה, התפלגנו לארבע קבוצות, כאלו שנותנים הרבה ומקבלים המון,  נותנים הרבה ומקבלים מעט, נותנים מעט ומקבלים הרבה,  וכאלו שנותנים מעט ומקבלים מעט.

נו, כולנו יודעים מה צריך לעשות כדי להחזיר את האיזון, הקושי הוא שלמשקולות כבדות יש נטייה לעודף משקל.

זרעי קיץ נישאים ברוח

במה יהיה שונה הקיץ הזה, כששוב נקרא אל הכיכרות להשתתף במחאת הצדק החברתי?

בקיץ הקרוב ניקרא שוב אל הכיכרות ואנחנו נלבש לבן ונבוא. תופי הטם-טם של הצדק החברתי ישמעו בראש חוצות ואנחנו נכין שלטים מצייצים ונצעד. 

עזרו לקפטן הישראלי למצוא את הכסף יזעקו הפוסטים בפייסבוק, ואנחנו נקליק באלפינו ונשתף בהמונינו. מעגלים מעגלים נתקבץ מכל קצוות העיר ונברך בקול גדול הנה מה טובו אוהלינו, שבת אחים גם יחד. 

המקום יראה מוכר מפעם והסיסמאות יהדהדו בגרונות, העם דרש, העם דורש והעם ידרוש. כישראלים גאים נעסיק את עצמנו בגעגוע לדברים שאולי לא היו מעולם.  

אז חנינו בבורסה, אז היו יותר כיפות סרוגות, אז האוהלים הגיעו עד נורדאו, אז המים המינרלים עלו רק חמישה שקלים. מכל בית ועבר יתחברו להן השאלות הקטנות לקריאה אחת גדולה – מה נשתנה? 

הפעם הפוליטיקאים יהיו ברחובות אתנו. פוליטיקאי בפריימריז שמשרך רגליו לכל בר-מצווה בבית התקווה, לא יוותר על הזדמנות לחכך עצמו עם מאות אלפים. 

מכל סיעות הבית הם ישבעו אמונים לעתיד טוב יותר לכולנו. אופורטוניסטים חדשים-ישנים ואתם ראשי וועדות, סגני שרים, ואפילו חברי ממשלה. כולם יקטרו אתנו על ההם שם למעלה שאינם מקשיבים ורק דואגים לעצמם, למעמדם ולכיסאם. 

הפעם לא ניתן שישלחו לנו פרופסורים. השכלנו לדעת שרצפט בכתב יד לא קריא זה לא מה שירפא את מחלתנו. מה עוזר מרשם אם לחברת התרופות אין תרופה במפעל, אם וועדת התרופות לא מכניסה אותה לסל, והרוקח מסרב לגשת למדף ולתת אותה לנו. 

אם מבקר המדינה הצליח למצוא קשר פתלתל בין השרפה הגדולה ובין השרים, קל וחומר שנדרוש אחריות ממשלתית לנושאים החברתיים. 

הפעם לא נוכל לחמוק מהסברים. נהיה חייבים להגדיר שצדק חברתי זה כשמה שאתה נותן למדינה שקול למה שאתה מקבל ממנה. שכל מי שמקבל יותר ממה שהוא תורם צריך יהיה להחזיר.

וכל מי שנותן למדינה פחות ממה שהוא מקבל, יהיה חייב לתת יותר. כי ערבות הדדית יכולה להתקיים רק כשכולם באותה סירה, חותרים ביחד, לאותו יעד, נותנים כתף ותורמים כמיטב יכולתם. 

הפעם נצטרך להעמיק בפרטים. מה זה אומר שישראל משקיעה 8 אחוזים מהתוצר שלה בחינוך, ולמה פינלנד שמשקיעה פחות מ-6 אחוזים מצליחה הרבה יותר? מדוע היחס בין מספר המורים והתלמידים בישראל זהה ליחס בפינלנד, אבל שם בכיתות יש 20 תלמידים ואצלנו 30? והאם מבנים לגני ילדים ישפרו את החינוך של ילדינו ומה זה לכל הרוחות מיצוי כושר השתכרות? 

 הפעם נצטרך לחשוב פעמיים אם בכלל לצאת לרחוב. כשרעמי הבחירות ברקע, מפלגות הקואליציה יפוצו לכל עבר ואיש הישר בעיניו יעשה. קולות תופי המחאה בתל אביב יתערבבו ברחשי העימות המתקרב בין טהרן לירושלים. 

כל מנהיג בעיני עצמו יקרא אותנו לדגל שלו וינסה להכריח אותנו לפלג את עצמנו עד מבלי דעת. שוב נוצף במונחי העולם הישן, סוציאליסטים וקפיטליסטים, ימין ושמאל, רק חול וחול. 

מהו הקש האחרון שיזיז אותנו מכורסת הטלוויזיה? האם אלו מחירי המוצרים ברשתות השיווק שחזרו לעלות, או מחירי החשמל והדלק? האם הכעס על הטייקונים המסתפרים או הזעם על הפוליטיקאים המגזריים שגזלו את הדיור הציבורי? עושה רושם שהקיץ הקרוב יהיה מפוכח יותר, פחות נאיבי ולא יהיו בו חסד ורחמים. 

די להפרדה בחינוך

אם מותר להפריד בין נשים לגברים או בין אשכנזים לספרדים בבית הכנסת, מדוע אסור להפריד ביניהם גם בבית הספר, בבתים, במקומות העבודה, או על גבי שלטים ברחוב, או באטובוס, או במדרכה?

מתוך דברים בפאנל על חינוך משותף בכנס השנתי של יוזמת 'כולננא', 22.3.2012:

נשיא המדינה, שמעון פרס, אמר פעם שרק בבית חולים בישראל אפשר למצוא פציינט יהודי, שמקבל זריקת הרדמה ממזרק של מרדים רוסי, ונחתך בסכין בידיו של מנתח ערבי, ועוד בסוף הוא אומר תודה. בתי החולים בארץ מצליחים להיות מקום שבו כולם נפגשים, מקום שבו כולם עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני, בלי הבדל דת, גזע ומין. כל מי שמתעניין באזרחות משותפת ובלכידות חברתית, צריך ללמוד את נוסחת ההצלחה של בתי החולים בישראל.

ההצלחה החברתית הזו של בתי החולים היא לא מובנת מאליה. אם בתי החולים היו נוהגים כמו בתי הספר שלנו או כמו בתי הכנסת שלנו, אז היו לנו גם בתי חולים נפרדים לערבים ויהודים, מחלקות פנימיות נפרדות לנשים ולגברים, וחדרי ניתוח נפרדים לאשכנזים וספרדים.

אם זה נשמע לכם מגוחך, או אפילו גזעני, אז איך זה שבתי ספר נפרדים נשמע לכולנו הגיוני?

זה נשמע הגיוני כי התרגלנו שזה המצב והמצאנו הסברים שזה גם מה שנכון לעשות. מדינת ישראל קמה כקיבוץ של גלויות. כל גלות הביאה אתה ארצה את המערכות הדתיות והאזרחיות שלה, כל קהילה באה עם השפה שלה, המנהגים שלה, סידור התפילה שלה, ותכנית הלימודים שלה. יותר מזה, כאשר התנועה הציונית התגבשה, כל קבוצה אידיאולוגית הקימה לעצמה את המפלגה שלה, את הסתדרות העובדים שלה, את קופת החולים שלה, את קבוצת הכדורגל שלה, ובשלב מסויים גם את המחתרת הלוחמת שלה. אבל גם כשהמחתרות התאחדו בצה"ל, וכקבוצות הכדורגל הופרטו למרבה במחיר, בתי הספר נותרו נפרדים.

האבות המייסדים של המדינה הבינו שכדי שנצליח לשרוד ולשגשג, עליהם לחתור ליצור מציאות שבה כולנו שותפים לפחות לאותו גורל ולאותו ייעוד. אבל, ההבנה הזו שלהם לא עמדה ואינה עומדת למול כוחן הגדול של הקהילות ולמול יצר הקיום הנפרד של המגזרים, שפעלו ופועלים במרץ כדי להמשיך בנפרד. השאלה היא שאלה של איזונים, והמטוטלת נעה מקצה לקצה, ועדיין לא מצאה את שביל הזהב.

הדור שלי כבר נולד למציאות נפרדת. בדור שלי, אם נולדת למשפחה דתית, אפילו ציונית דתית, רוב הסיכויים הם שאתה מתגורר בשכונה דתית, תלך לבית ספר ממלכתי דתי, תתפלל עם הקהילה שלך, תלך לבני עקיבא, לישיבת הסדר, אח"כ לאוניברסיטת בר-אילן, תתחתן ותעבור לגור בפרוייקט של משהב. בשונים ממך תיפגש, אם בכלל, קצת בצבא, מעט באוניברסיטה, ובמקומות העבודה. אם אתה ערבי, או חרדי אז כמעט ואין סיכוי שתפגוש באחרים ממך, אולי קצת בחגים בקניונים, ובעיקר שלא נדע בבית החולים.

זכויות חברתיות, או זכויות קהילתיות הן ערך חשוב. אין על זה ויכוח היום, ואין בימינו טענה שצריך לשאוף לבטל את המגוון, או את הייחוד. לכל קבוצה צריך להיות מקום לקיים את עצמה, את המנהגים שלה, את הפולקלור שלה, את טעמיה וגווניה. כל קבוצה שכזו מחזקת את החברה הישראלית, ומעשירה אותה בסיפורים נוספים, באיכויות מגוונות. כולנו יכולים רק להרוויח מכך. אבל לקחנו את הקיום המגזרי הזה והבאנו אותו למצב קיצוני מדי, וצריך להודות שלבתי הספר יש בכך תפקיד מרכזי. את המצב הקיצוני הזה לדעתי אנו חייבים להחזיר לאיזון, במיוחד כאשר אנחנו מושכים אותו חזק מדי, הוא עלול להציב תחת איום את זכויות האדם מצד אחד ואת טובת הכלל מצד שני.

באשר לזכויות האדם, אני שואל האם תחת הזכות של קהילה לנהל את חייה לפי דרכה, במרחב הפרטי או במרחב הקהילתי-ציבורי שלה, האם בגדר הזכות הזו מותר לנו כחברה להכיר בהפרת זכויות אדם? הרי כאשר אנו מכירים בזכות של כל קהילה לנהל את חייה ואת מערכת החינוך שלה בנפרד, אנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות שהיא עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו, כלומר שנוגד את הערכים של הרוב הנוכחי. כי אם מותר להפריד בין נשים לגברים או בין אשכנזים לספרדים בבית הכנסת, מדוע אסור להפריד ביניהם גם בבית הספר, בבתים, במקומות העבודה, או על גבי שלטים ברחוב, או באטובוס, או במדרכה.

ובאשר לטובת הכלל, אם כל קהילה תחיה את חייה בנפרד ותדאג רק לעצמה, מי ישאר לדאוג לצרכים המשותפים? למי יהיה איכפת מהחברה או מהמדינה? מי ישרת בצבא, בשירות הלאומי, ומי ישלם מיסים? אם כל קהילה מקימה לעצמה מפלגה פוליטית שכל תפקידה הוא לבצוע מהעוגה הציבורית ככל הבא ליד למען חברי הקהילה, מי יחשוב על טובת החברה וטובת המדינה כולה? כנראה שרק הפריירים, שעדיין מהווים רוב, אבל בעוד עשור או שניים כבר יהיו מיעוט? אמר פעם יוסי ורדי שבישראל שליש משרתים בצבא, שליש לומדים להשכלה גבוהה ושליש משתתפים בשוק העבודה, הבעיה היא שזה אותו שליש. זה משפט מאוד בעייתי, לא רק משום שהוא (עדיין) לא נכון, ולא רק משום שהוא לא משקף את המגמות, אלא משום שהוא מעיד על מצוקה.

למצוקה הזו יש שני צדדים ועד שלא נבין את שני הצדדים נתקשה למצוא את האיזון. למה אני מתכוון, למשל,כשאני למדתי בתיכון, למדנו מקצוע שנקרא תולדות עם ישראל. שם למדנו בין השאר על התנועה הציונית. למדנו על העליה הראשונה, השנייה והחמישית, כולן ממדינות אירופה. אבל כמעט ולא למדנו על עליות מצפון אפריקה וממדינות אסיה. הן משום מה לא נכללו בסיפור המשותף, סוג של תוספת מאוחרת. אז איך אמור להרגיש תלמיד בן למשפחה מעיראק שכשהוא לומד על הסיפור של המדינה, ועומד בצפירה ביום השואה, אבל השורשים שלו, של משפחתו, ושל קהילתו אינם נלמדים. על אבא מהרי, הנזיר האתיופי שיצא עם קהילתו למסע ציוני מאין כמותו אל ירושלים במאה התשע-עשרה, סיפור של גבורה, של מנהיגות, של אומץ, אחד הסיפורים האדירים בתולדות עמנו, על הסיפור הזה בכלל לא לימדו אותנו.

לכן לדעתי עד שלא נכלול את הסיפורים של כל הקבוצות, ואני מתכוון לכל הקבוצות, בסיפור המשותף של כולנו, קשה יהיה לצפות שכולם יחושו שייכות למפעל המשותף. כיום עדיין הסיפור הכללי המשותף הוא הסיפור של קבוצת הרוב בלבד, ומעט, בשוליים של כל השאר. כל עוד זה כך לא ניתן באמת לצפות לתחושת שייכות, לאיכפתיות, ולערבות הדדית.

המחזאי הרומני-צרפתי יוג'ין אינוסקו אמר ש-'אידיאולוגיות מפרידות בינינו, אך חלומות וצער מביאים אותנו יחד'. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם כולנו חולקים את אותם חלומות והאם אנחנו חולקים את אותו צער. כשאנחנו לא לומדים באותם בתי ספר, לא עובדים באותם מקומות עבודה ולא משרתים באותו צבא, אין פלא שביום הזיכרון לחללי צה"ל רובנו עדיין עומד בצער, אבל חלקנו ממשיך ללכת, וביום העצמאות רובנו שמחים ומאושרים עד הגג, אבל חלקנו עצוב על מר גורלו.

במציאות שבה פחות ממחצית מתלמידי כיתות א' הם יהודים שאינם דתיים, השאלה הזו היא כבר לא בגדר מותרות, או חידוד לשון. זו כבר לא התיפיפות נפש של רוב יהיר המנסה להכתיב את גורלו של המיעוט, זו הופכת להיות שאלת קיום, ושעון החול שלה הולך ואוזל.

את מצוקת הזמן הזו מבין היטב הדור הצעיר של ימינו, שיצא לכיכרות בקיץ, שהקים אוהלים במרכזי הערים, ושלא הסתפק וכנראה גם לא יסתפק בתשובות שקיבל ממנהיגי הדור הקודם. הצעירים הללו, אלו אותם צעירים שמצטרפים לפעילות התנדבותית בעמתותות, שמתנדבים כחלק משגרת היום שלהם בעבודה, שמצטרפים לקהילות צעירים בפריפריה, שמשרתים בצבא ובשירות הלאומי והאזרחי. אלו צעירים שאינם מקבלים את החלוקה הישנה של ישראל למגזרים, ושאינם מוכנים יותר שהבעיות החברתיות האמיתיות של ישראל, המשותפות לכל הקהילות והקבוצות, יטואטאו כל פעם מחדש אל מתחת לשטיח, תוך כדי שמנסים לשסות מגזר במגזר.

אנחנו מתקרבים לזמן האמת. או כמו שהמורה למתמטיקה שלי הייתה מציגה את המצב – שתי רכבות יצאו לעבר הקיץ הקרוב, רכבת אחת מירושלים ועליה כתוב איראן, ורכבת שנייה מתל-אביב ועליה כתוב צדק חברתי. והשאלה היא איזו מהרכבות תגיע ליעדה ראשונה, עוד כמה חודשים נדע את התשובה.