קטגוריה: חברה אזרחית

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

מודעות פרסומת

לתת חמש

כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים ולתת בהם אמון. 

דברי פתיחה באירוע הפתיחה של 'לתת חמש', התכנית הלאומית לחיזוק המצויינות בלימודי המתמטיקה:

כבוד הנשיא התשיעי, שמעון פרס, אדוני שר החינוך, אורחים נכבדים.

הפוטנציאל למצוינות בישראל גדול מאוד, הוא חוצה מגזרים והוא מצוי בכל רחבי הארץ. יש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, חילונים ודתיים שרוצים להתאמץ ויכולים להצליח. לרבים מהם אין דרך סלולה וגם אין מסלול עוקף, רק ההצטיינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד. לכן, זאת זכותם הבסיסית וזו גם חובתנו המוסרית, לתת להם את הזדמנות ללמוד עם מורים מעולים ולהצטיין.

אין קיצורי דרך בנושא הזה. נוסחת העבודה הקשה של החינוך היא להבטיח לכל תלמיד ולכל תלמידה הוראה איכותית, מגיעים להם מורים מעולים שיציבו להם יעד גבוה ושאפתני, שיאמינו בהם, שיתאימו את ההוראה ליכולות, לקשיים, לחשיבה ולקצב שלהם, ובעיקר מורים שמעניקים משוב בונה ומחזק בזמן אמיתי. זה החזון של התכנית הלאומית החדשה, לאפשר לכל תלמיד לממש את הזכות שלו להוראה איכותית.

לתת חמש

לתת חמש

לא מדובר פה בעוד רפורמה שבאה וחולפת, כזאת ששופכת כסף לעבר כותרת מדממת, מתוך איזו תקווה רגעית שהתקציב יהפוך מאליו במטה קסם לאיכות חינוכית. כאן המדיניות והמשאבים מוצאים קרקע בשלה, שדה מקצועי ומיומן, יכולות מעולות, וקונצנזוס רחב ועמוק שמשקף הירתמות אמיתית של כל מגזרי החברה. כי אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, אלא יש הסכמה ויש נכונות להירתם, לעשות ולתת כתף לחמש היחידות.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהתכנית החדשה נבנתה בהתייעצות ומתוך הישענות על המורים המעולים שלנו. בבתי הספר מכהנים מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים, לתת בהם אמון, לתת גיבוי ולהעניק להם את התנאים הדרושים כדי לחזק את המקצוענות שלהם ביחד.

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

אדוני שר החינוך, המנכ"לית וכל אנשי משרד החינוך הנהדרים, גילה, אייל, אריאל, עופר, מוהנא, דסי חנה ונרית. זה הרגע להגיד לכם תודה. אנחנו בארץ כל כך אוהבים את הטריבונה, זה ממש הספורט הלאומי שלנו, לשבת על הגדר ולקטר, עד שלא שמנו לב שיש פה צוות מעולה של אנשים רציניים, מנוסים, מוכשרים, שעובדים קשה, בכישרון ובמאמץ. מגיע לכם היום ישר כוח ותודה מכל הלב על הזכות להיות אתכם על המגרש במשימה החשובה.

ואולי גם זו סיבה טובה לאחל לכם, ובעיקר למורים המעולים ולתלמידים הנפלאים, שתזכו לחוייה אמיתית ושלמה של הצלחה, כי כל כך חשוב שהתכנית תצליח, וכולנו ביחד נפעל כדי שהיא אכן תצליח. אז תודה רבה, בהצלחה, ושתהיה לכולנו שנת לימודים מצויינת!

זרמים בחינוך – לא מה שחשבת

בואו נדבר על הזרמים בחינוך. הרי יש שמצפים מהחינוך שיאחה את השסעים בעם, במיוחד אחרי תקופות קשות, אבל איך אפשר לעשות את זה כשכל שבט מתחנך בנפרד? האם זו ציפיה ריאלית והאם היא בכלל רצוייה? הגיע הזמן שננקוט עמדה בסוגייה, אבל הנושא מורכב, כי יש צדדים לכאן ולכאן. אז הנה, כדי להקל עליכם לגבש את דעתכם, להלן שלושה טיעונים מרכזיים הנשמעים בנושא.

ביחנו את עצמכם – קראו את שלושה הטיעונים, החליטו איזה מהם מדבר אליכם יותר, ונסו לבחור ולהחליט מהי דעתכם ומה צריך ואפשר לעשות כדי לתקן את המצב?

טיעון א' – הגיע הזמן למערכת חינוך ציבורית אחת

ישראל מתגאה בכור ההיתוך שלה, אבל בפועל אנחנו עדיין שנים-עשר שבטים שחיים זה לצד זה, ולכל אחד תפיסת עולם ומערכות חיים נפרדות. כל שבט גר בשכונה משלו, מחנך את ילדיו בבתי ספר משלו, מדבר בשפה משלו, משרת או לא משרת ביחידות צבא משלו, ועובד או לא עובד במקומות עבודה משלו. במציאות שכזו, כמעט ולא יוצא לנו להיפגש זה עם זה, ולכן אין להתפלא שאיננו מכבדים אחד את השני.

כתוצאה מכך יש לנו מחנה שמצית את אש שנאת האחר, מחנה שמשלם מיסים ומשרת בצבא, מחנה שמתפלל אל אדוניו שבשמים, ומחנה שמקדש את חיי האדם שעל פני האדמה. רק כשאויב מבחוץ קם על כולנו לכלותנו ומפנה אלינו את טיליו ומתאבדיו בלא הבדל והבחנה, אז לרגע אנחנו מחפשים אחדות. אך גם זה רגע חולף, משום שהרב-תרבותיות האובדנית שלנו מפוררת אותנו עד בלי דעת.

בתוך הכאוס הזה, אין לנו מערכת חינוך אחת שתבנה את עתידנו סביב חזון וערכים משותפים. כל קהילה שעלתה ארצה ייבאה אתה את בתי הספר שלה והמפלגות הפוליטיות שירשו את הקהילות, מפעילות עד היום מערכות בתי ספר עצמאיות. כל רשת מנוהלת בנפרד, עם תקציב, תכניות, ספרי לימוד, הכשרת מורים ומפקחים משל עצמה, וכמעט הכל במימון המדינה. בדרך זו כל קהילה מוודאת שגם העתיד שלנו יהיה שסוע ומפולג.

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

כל עוד זה המצב, הדיבורים על 'חברת מופת' המאוחדת סביב ערכים משותפים, הם בבחינת דיבורים באוויר. אם המורה, ההורים והתלמידים מאוחדים סביב תפיסת עולם משלהם, מי בכלל יכול להתיימר לכפות עליהם שינוי. אם תפיסת עולמם מתבטאת בעבודת השם, או עבודת אדמה, דיכוי נשים או טיפוח זכויות האדם, מי אנחנו שנגיד להם אחרת. תחת הכותרת 'חינוך ערכי' שכולנו אוהבים לשאת את שמו לשווא, איש הישר בעיניו עושה.

לכן, הגיע הזמן לעשות מעשה, לבטל את החטא הקדמון של הזרמים בחינוך, ולבנות במקומם מערכת חינוך ציבורית וממלכתית אחת. אין להסתפק בכך שכולם ילמדו את מקצועות היסוד, עברית, חשבון, אנגלית ומדעים, אבל בכל מה שנוגע לערכים יעשו כראות עיניהם. יש להתנות מימון ממשלתי לבתי ספר בכך ש-100% משעות הלימוד יוקדשו לתכנית לימודים אחת משותפת. ואם קהילה רוצה 'לעשות לעצמה רב', שתממן זאת מכיסי חבריה, באופן תוספתי, ולא על-חשבון משלם המיסים.

טיעון ב' –  המגוון שבתוכנו הוא מקור עוצמתנו

סליחה, מה פתאום לכפות ערכים על אנשים וקהילות. האם יעלה על הדעת לצפות מאדם דתי להפסיק להאמין באלוהים, ומאדם חילוני להתחיל לקיים מצוות? האם ניתן לחייב אזרח ערבי או חרדי להצטרף לשורות התנועה הציונית? האם ראוי לקבוע את ערכיו של הרוב כמחייבים ובכך לכפוף את אמונותיו של המיעוט לצו הכללי של השלטון הנוכחי? זהירות, המדרון חלקלק עד מאוד, ולא יעבור יום והוא יפגע עמוקות בציביונה הדמוקרטי של מדינה ישראל.

נפרדים אך שווים

נפרדים אך שווים

תבינו, ישראל היא מדינת מהגרים שניסתה ללא הצלחה ובמצוות כור ההיתוך למחוק את זכרון העבר ואת האופי הקהילתי של חבריה. הייתה זו טעות בסיסית של מדינה בחיתוליה שטרם בנתה את ביטחונה העצמי. היום לעומת זאת, אנחנו חזקים מספיק כדי להכיל בתוכנו שונות ומגוון. טוב שהדיון הדמוקרטי יהיה עשיר ותוסס, וחיוני לאפשר לקולות השונים שבתוכנו להישמע. מתוך דיון שכזה צומחות החלטות טובות, מנומקות ויצירתיות יותר – זה הרי יחודנו, ומכאן עוצמתנו.

נכון, לפעמים זה מעצבן לשמוע דעה אחרת משלך, ולעתים זה ממש מרתיח את הדם. קשה לקבל החלטות בתוך ויכוח מתמיד, אבל כל עוד כולם מקבלים את כללי הויכוח וממשיכים להתנהל בתוכו וביחד, אין סכנה ממשית. הרי מהי האלטרנטיבה, שמיעוט יוציא את עצמו מהכלל, יתבודד, יתייאש, או חס וחלילה יתמרד. עדיף תמיד לקיים את הויכוח בתוך המעגל מאשר להיאבק משני צדדים של מתרס, גם אם החיים בבית סואנים במיוחד.

לכן, זכותה הבסיסית של כל קהילה לקיים את ערכיה בנפרד, ובכלל זה את מערכת החינוך שלה. המדינה חייבת לשאת במימון של מערכות החינוך הנפרדות, משום שכל ילד זכאי לחינוך וכל קהילה זכאית לשמר את מורשתה. אלו הן אבני יסוד של דמוקרטיה, והן אלו שמבטיחות את קיומנו לעתיד. הרי מי שהיום הוא הרוב ורוצה שדעתו תהפוך לדעת הכלל המחייבת, מחר יהפוך למיעוט ועלול למצוא את עצמנו נדרס תחת מגפיו של הרוב החדש.

טיעון ג' – שלום בית

צודק מי שחותר לערכים משותפים שבלעדיהם אין אנו באים, וצודק גם מי שחושש שבדרך לאחדות תימחקנה זהותם וזכויותיהם של פרטים וקהילות. לכן, במקום לעלות על עצים ובריקדות, צריך לחפש את שביל הזהב שיאפשר גם וגם, מתוך פשרה, מתינות וסובלנות. כל קהילה תהיה חייבת בסל של ערכים משותפים, אבל תוכל לשמור את ציביונה המיוחד, להוסיף עליהם, ולתבל אותם בערכים מיוחדים משל עצמה.

שביל הזהב

שביל הזהב

הערכים המשותפים נקבעו בהצהרת העצמאות ובחקיקת היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, החותרת לשגשוגה של הארץ ומבטיחה שיוויון זכויות לכל ובית לאומי לעם היהודי. לכן, הממשלה חייבת לוודא שערכים אלו מונחלים לכלל ילדי ישראל ולהתנות את המימון שהיא מציעה לבתי הספר בכך. מדובר על לימודי הליב"ה שיבטיחו שגשוג, לימודי זכויות אדם ואזרח שיבטיחו שיוויון, ולימודי היסטוריה ומורשת שיבטיחו את ההזדהות עם הלאום.

אבל אין די בכך, משום שכל עוד הקיום הוא נפרד, אין ערך ללימודי הערכים. הם יילמדו כתלושים ממציאות החיים, וישכחו כלעומת שבאו אל מול סלעי היומיום. כל עוד המגורים, השירות הצבאי, ההשכלה הגבוהה ומקומות התעסוקה אינם מציעים מקומות מפגש רבים בין השבטים, מערכת החינוך צריכה לקחת את ההובלה. לכן, בנוסף ללימודים בנפרד של נושאים משותפים, יש ליצור מפגשים רבים ומשמעותיים ככל שניתן בין תלמידים ומורים מרקעים שונים.

חברת המופת מתחילה בחינוך לערכים משותפים ובמפגשים משותפים. התקווה היא שההיכרות בגיל הצעיר תעצב דור חדש שיודע, מכיר ומכבד את השונים ממנו. אם נצליח, הדור הזה יעלה על קודמו ויחפש נתיבות לשיתופי פעולה נוספים, לנשיאה משותפת בנטל, למגורים סמוכים, לעבודה ביחד, ולחיים יותר משותפים שיש בהם לעתים צער משותף ולעתים גם חלומות משותפים.

על דמדומי החיים שבין האמת והצדק

האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

קסם ההוראה – דברים בכנס קיסריה 2013

הפער הגדול בישראל הוא בתוך בית הספר. מול המורה למדעים בחטיבת הביניים יושבים זה לצד זה תלמידים שהפער בידע ביניהם הוא של שנה, ולעתים שנתיים ושלוש. איך המורה 'תרקח שיקוי קסם' שכזה שיתאים בבת אחת לכל אחד מהתלמידים, ליכולות, לסגנון, ולקצב של כל אחד. זו שאלת מיליון הדולר של ההוראה, איך לתת טיפול אישי, וקליני לכל תלמיד בסביבת למידה שהיא תעשייתית, ודומה יותר למפעל ולפס ייצור, עם צלצול, ומערכת שעות, ובקרת איכות.

פינלנד, ניו-זילנד וקנדה פיצחו את הסוד. באמצעות עבודה בקבוצות קטנות עם מורים מומחים, באמצעות אבחונים דיאגנוסטיים רוטיניים של התלמידים, עבודת צוות צמודה של המורים, משוב בזמן אמיתי, ותמיכה אישית וקבוצתית במענה לקשיים. כלי המדיניות שלהם הם לא להוסיף שעות או תקציב לאזור של בעיה או עדיפות, אלא בשיטת עבודה קלינית, מקצוענית, שממוקדת במענה אישי לכל תלמיד.

B4

הפערים בתוך בית הספר הם האתגר הגדול של מערכת החינוך בישראל

אני מחזיק ביד שני מסמכים שהוכנו לקראת הכנס וקורא אותם במקביל. הראשון הוא המסמך שהכין צוות החינוך של מכון ון ליר תחת הכותרת "החינוך ושברו", והשני הוא של צוות המו"פ של המכון לחדשנות תחת הכותרת "כאשר אומת הסטארט-אפ מתבגרת". לכאורה, שני המסמכים מאוד דומים, הם מעוצבים בצורה דומה, אפילו התהליך שהביא לכתיבתם דומה. שניהם מסתכלים על המאה ה-21 ומציעים לישראל דרך אליה מהמצב הנוכחי. שניהם אפילו קוראים להשקיע בחינוך כחלק מהדרך אל המאה ה-21. אבל בזאת מסתיים הדמיון.

אנשי החינוך ואנשי הכלכלה מסתכלים אל המאה ה-21 עם משקפיים אחרות לחלוטין, כל אחד מפרש את המציאות אחרת, כמעט ניתן לומר שהשחור של האחד הוא הלבן של השני. במסמך החינוך חוזרים כמה מושגים בהקשר מאוד שלילי. המושגים "כלכלי", "תחרותי", "לאומי", "הפרטה", "מבחנים", ו-"סטנדרטים", כולם מושגים שמתוארים כחלק מהבעייה, והם מופיעים במסמך בסמוך למילים שליליות כמו "פערים", "נזק", "הצפה", "כפייה", "הנחתה", ו"אינסטרומנטלי". אבל, אותם המושגים ממש הם דווקא נקודות האור של המסמך הכלכלי, שמדבר על "שימור התחרותיות של המדינה", "על ישראל להעצים את יכולת התחרות שלה", "להרחיב את מעגל עתירות הידע של המשק", "להגדיל את מספר עובדי הידע", "פיתוח התחרתיות הגלובלית", "צורך לאומי", "רגולציה", "איכות חיים", "צמיחה", שיתוף פעולה בין מגזרי". איך ניתן להכיל את הפער הזה?

הייתי יכול לעשות לעצמי חיים קלים, ולטעון שמדובר פשוט בעמדה אקדמית של חוקר א' מול חוקר ב', או של מכון מחקר א' מול מכון מחקר ב', אחד שנוטה לתפיסת עולם סוציאליסטית יותר, והשני לעמדה יותר קפיטליסטית, במונחי המאה ה-18 שמשום מה עדיין נמצאים אתנו. אבל אלו היו חיים קלים, משום שהויכוח הזה מתרחש לא רק באקדמיה, אלא גם בשדה הפוליטי, כפי ששמענו הבוקר. מי אמור לקבוע לאור איזה חזון ואיזו תפיסת עולם תפעל מערכת החינוך. האם זה שמודאג מההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים ויכולת להתחרות בשווקים הגלובליים, או זה שסבור שהמבחנים הללו אינם מודדים את הדברים הנכונים, שהדברים החשובים בחינוך כלל אינם ניתנים למדידה, ושעצם מדידת התוצאות משבשת סדרי בראשית בחינוך?

הויכוח העקר הזה משבש את יכולת התפקוד של מערכת החינוך, והוא מתנהל על גבם של התלמידים והמורים. הויכוח הוא עקר משום ששני הצדדים צודקים, גם הימין החינוכי וגם השמאל החינוכי. הימין החינוכי צודק כי היום יותר מבעבר התלמידים צריכים לדעת ולדעת הרבה, כי אם רק ילמדו מיומנויות חשיבה וביקורת בלי לדעת, על מה הם יחשבו, את מה הם ינתחו, ומה תהיה איכות הביקורת שלהם? גם השמאל החינוכי צודק, משום התמקדות בידע על בלי דעת,  ללא יכולת העברה, השלכה, יישום ויצירה, הוא ידע שאין לו תכלית ואין בו שימוש מועיל.

ימין ושמאל רק חול וחול

ימין ושמאל רק חול וחול

ניתוחי ה-OECD פותחים בפנינו צוהר אל מדינות שהצליחו לשפר משמעותית את הישגי החינוך שלהן, כפי ששמענו מפרופ' ואן-דם. המדינות הללו שמו בצד את הויכוח המיותר הזה, והחליטו ליהנות מהטוב שבכל העולמות, הפרטי והציבורי, העסקי והממשלתי. הן מדגישות את הידע, ומפתחות את כישורי החשיבה. מה שחשוב מאוד הוא שהמדינות הללו הגיעו להסכמה רחבה בין כל הגורמים העוסקים בחינוך שלמידה היא הציר המרכזי של החינוך. ערכים זה חשוב, וכל קהילה מחנכת לערכיה, אבל כפי שאומרים הפינים  The business of school is learning, ובעברית, התפקיד המרכזי של בית הספר הוא הלמידה, על זה חייבים להסכים.

המסמך המוצע ע"י צוות החינוך של מכון ון ליר, הוא מסמך מקיף וחשוב, ועל כך ברכות והערכה רבה. המסמך מציע להקים מכון לחשיבה ויחידה לתכנון ולהשתמש בכלים של מחקר אקדמי ומעשי, וזו הצעה שמצטרפת לרפורמות תשתיתיות שונות שנעשו במערכת החינוך שעסקו במבנה המערכת ובשיטת התקצוב, וכד'. אבל האם זה באמת מה שחסר למערכת החינוך, האם אלו באמת המנופים שיניעו שיפור משמעותי?

מי שנשען על ראיות ומסתכל על מה שעושות מדינות שמצליחות בחינוך, רואה תמונה אחרת ושימוש בכלים אחרים. הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. הן הסיקו שכל הרפורמות שעסקו במבנה, תקציב, מחקר, בחינות, תכניות, טכנולוגיה וכו', כולן ניסו לפעול על הכיתה מבחוץ, אבל דלת הכיתה נותרה סגורה, ובתוכה עולם כמנהגו נוהג. לכן הן החליטו לנסות להשפיע על מה שמתרחש בתוך הכיתה, במפגש הלימודי המתרחש מדי יום וקובע כמעט הכל, בין המורה לתלמיד. הן משכו להוראה את הטובים ביותר, ומשקיעות במיומנויות הקליניות של המורים. כאשר הוראה הופכת ממקצוע תעשייתי למקצוע קליני, אז כמו ברפואה, פסיכולוגיה, ועבודה סוציאלית, למרות שתנאי העבודה אינם תחרותיים, אלו מקצועות שמושכים אליהם את הטובים ביותר, ולא רק בשל השליחות החברתית הגלומה בהם.

בישראל, המיומנות הקלינית של המורים היא בעיני לב העניין. בדרך כלל אנחנו נוטים לדבר על הפערים בין בתי ספר, בין מרכז לפריפריה ובין מגזרים, וזה נכון, אבל הפער הגדול יותר בישראל, לפי נתוני ה-OECD, הוא בתוך בית הספר. מול המורה למדעים בחטיבת הביניים יושבים זה לצד זה תלמידים שאחד יהיה מדען, השניה משוררת, השלישי מפעיל מלגזה, והרביעית משווקת של טלפונים ניידים. ולצדם עוד 30 או 40 תלמידים שהפער בידע ביניהם הוא של שנה, ולעתים שנתיים ושלוש. איך לכל הרוחות תוכל המורה לרקוח שיקוי קסם שכזה שיתאים בבת אחת לכל אחד מהתלמידים, ליכולות, לסגנון, ולקצב של כל אחד. זו שאלת מיליון הדולר של ההוראה, איך לתת טיפול אישי, וקליני לכל תלמיד בסביבת למידה שהיא תעשייתית, ודומה יותר למפעל ולפס ייצור, עם צלצול, ומערכת, ובקרת איכות.

מדינות כמו פינלנד או מחוז אונטריו, פיצחו את הסוד, באמצעות עבודה בקבוצות קטנות עם מורים מומחים, באמצעות אבחונים דיאגנוסטיים רוטיניים של התלמידים, עבודת צוות צמודה של המורים, משוב בזמן אמיתי, ותמיכה אישית וקבוצתית במענה לקשיים. הן מצליחות לעשות זאת בהשקעה יחסית פחותה. ישראל משקיעה 8.3% מהתמ"ג שלה בחינוך, ופינלנד כ-6%. בישראל, ויותר חשוב מכך, היחס בין מספר המורים לתלמידים הוא 1:11 ובפינלנד 1:13, ובכל זאת הם משיגים יותר, בפחות. כלי המדיניות שלהם הם לא להוסיף שעות או תקציב לאזור של בעיה או עדיפות, אלא בשיטת עבודה קלינית, מקצוענית, שממוקדת במענה אישי לכל תלמיד.

התלמיד פוגש בכיתה מורה, לא תקציב

התלמיד פוגש בכיתה מורה, לא תקציב

בסופו של יום המנופים בחינוך נשענים על יישום, ביצוע, ופרקטיקה. כל המילים הגדולות והכותרות הזועקות, בסוף מגיעות לפתחו של מנהל בית הספר, כפי שנשמע עוד מעט משירין. והדילמה של מנהל בית הספר היא לא פילוסופית, לא הגותית, ולא אידיאולוגית, היא מעשית מאוד.

כדי להמחיש זאת, אחלוק עמכם דילמה אמיתית של מנהל בית ספר, ובזאת אסיים, זו דילמה שממחישה עד כמה כל הדיבורים על פערים ושסעים בסופו של דבר מונחים לפתחו של המנהל. דמיינו שאתם מנהל בית ספר של חטיבת ביניים, בעיר במרכז הארץ. והנה הגיע הזמן בתחילת כיתה ח', לחלק את התלמידים להקבצות במתמטיקה. הקבצה א', ב' ו-ג'. ההקבצות הן כלי דיפרנציאלי שנועד לאפשר לתת מענה מתאים לתלמידים חזקים, רגילים ומתקשים, כי אם היו משאירים את כולם ביחד באותה כיתה, הפער היה גדול מדי, והמורה היה מלמד את החומר במקום ללמד את התלמידים, המתקשים היו מתקשים, והחזקים היו משתעממים, ולכן המציאו את הכלי הדיפרנציאלי, היקר, של הקבצות, שמבטא את העיקרון של חנוך לנער על פי דרכו.

משרד החינוך שאישר את השימוש בהקבצות ב-1994 קבע שבית הספר צריך לשבץ להקבצה ג', למתקשים, את המורה הטוב יותר, המנוסה יותר והמוכשר יותר. והשאלה שלי אליכם היא –  אם יש לכם בבית הספר שלושה מורים למתמטיקה, אחת ד"ר למתמטיקה עם 15 שנות ניסיון, השני בוגר מכללה בהוראת המתמטיקה עם שבע שנות ניסיון, והשלישי מורה לביולוגיה שנאלצתם לקבל השנה כמורה למתמטיקה  ללא הכשרה. את מי הייתם משבצים לאיזו הקבצה, האם הייתם נענים להנחיית משרד החינוך, ומחלישים את החזקים כדי לחזק את המתקשים? האם זו הכוונה כאשר אומרים צמצום פערים? או שתשבצו את המורה החזק לתלמידים החזקים ובזאת למעשה תרחיבו עוד יותר את הפערים? כל עוד לא דאגנו שלבית הספר יהיו שלושה מורים מעולים, הכל דיבורים, ואנחנו שולחים את מנהלי בתי הספר לגזור את עתיד תלמידיו במשפט שלמה הזה,  ואני שואל אתכם ברצינות, ובזאת אסיים, לו אתם בנעליו של מנהל בית הספר, מה אתם הייתם עושים?

עשה לך רב

מינוי רבנים ראשיים נמצא על הפרק, והארץ גועשת. נכון, אני באופן אישי וגם חלק גדול מחבריי לא עושים שימוש תדיר בשירותים הניתנים בידי רבנים, אבל זו אינה עובדה שפוטרת אותנו מלגבש עמדה בנושא. כולנו משלמים מיסים כדי שמי שזקוק לשירותים הללו יוכל לצרוך אותם, ולכן כולנו 'בעלי מניות', ויש לנו זכות ואפילו חובה להיות בעלי עניין.

אז הנה שלוש דעות ששמעתי בנושא מחברים טובים ויקרים. חלקן הגיוניות ומשכנעות, חלקן קשות לשמיעה ולכתיבה, וביחד הן אינן מתיישבות זו עם זו. אז עם איזו דעה אתם מזדהים יותר?

דעה ראשונה – לבטל

"לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע לההחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ". כך כתב בנימין זאב הרצל כאשר תיאר את מדינת ישראל כחברת המופת שבחזונו, ב"מדינת היהודים".

חברת מופת

חברת מופת

הרצל צדק ויורשיו טעו כאשר איפשרו לרבנים דריסת רגל כה גסה במדינה שלנו. זה פוגע במדינה ופוגע בדת. ראו לאן הגענו, דילים פוליטיים מהזן המיושן והמגעיל, זוהמה מילולית מסוג "רשע", ו-"סכנה לתורה", והרב הראשי המכהן ישוב בחדר החקירות של המשטרה. מה לזה ולמנהיגות רוחנית, מה לזה ולמוסר, מה לזה ולחברת מופת? זו בושה וכלימה וצריך להסתלק ממנה לטובת כולנו.

בינינו, הרי אין שום סיבה שרבנים יכהנו במשרה ציבורית שממומנת מכסו של משלם המסים. לא מדובר בשירות ציבורי כמו ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה, משום שאלו שירותים שכולם זקוקים להם. שירותי הדת לעומת זאת, הם שירותים שרק קהילות דתיות צורכות ולכן עליהן לממן אותם מכסן ולא על חשבונו של כלל הציבור.

דעת שניה – להפריד

לכל אדם ולכל קהילה יש צרכים תרבותיים ורוחניים משלהם, יש מי שמעוניין בהצגות תיאטרון, במוזיאונים, בהופעות מוסיקליות, בהרצאות על מדע, או בספורט, ויש מי שמקבל השראה ועוצמה מאמונה דתית. יש מי שמקבל הדרכה מיועץ זוגי, פסיכולוג, ומאמן, ויש מי שפונה לרב. יש מי ששומר על אורח חיים בריא, על משמעת תזונתית, ומגדיר לעצמו יעדים וערכים, ויש מי ששומר מצוות.

איש באמונתו יחיה

איש באמונתו יחיה

לכן, כפי שצריך לאפשר לכל אדם לבחור את אורחות חייו, אמונתו ודרכו, ומשום שישנן קהילות דתיות הזקוקות לשירותי רבנות, על המדינה לאפשר זאת עבורם. עם זאת כדי להצדיק זאת, חייבים לחול שני שינויים, יש לממן לכל אדם את המדריך הרוחני שלו לפי בחירתו, ויש לאסור על הרבנות לפעול מול ציבור שאינו מעוניין בשירותיה.

בחוק הרבנות הראשית (1980) נקבע כי תפקידה של הרבנות "לקרב את הציבור לערכי התורה והמצוות". זהו תפקיד שעלול להתפרש כהזמנה לניסיונות להחזרה בתשובה, או חו'ח לפעילות מיסיונרית וכפייה. לכן חשוב מאוד למען מראית העין למחוק את הסעיף הזה מהחוק ולהגדיר את תפקידיה של הרבנות לשרת רק את מי שמעוניין בשירותיה.

דעה שלישית –  לעדכן

ישראל היא מדינה יהודית, והיהדות היא היסטוריה, מורשת ותרבות המשותפות לכולנו. לצערנו, הרבנות נקלעה למקום טכני ובירוקרטי והמפגש שלה עם האזרחים היא רק בטקסים של כניסה ויציאה מהחיים, אבל לא בחיים עצמם. המשבר המתרחש כעת ברבנות הוא גם הזדמנות לבנות רבנות מודרנית והרבה יותר רלבנטית.

כולנו רוצים להתקרב אל היהדות, להרגיש בה בבית, להיזכר בבית סבא ובזכות אבות, לדעת יותר ולהזדהות יותר. כולנו מחפשים משמעות לחיינו, במיוחד במקום מורכב כמו מדינתנו המאותגרת, ואין צורך להרחיק לקצות העולם כאשר המשמעות נמצאת בקצות אצבעותינו. ולכן עלינו ועל הרבנות להתחבר מחדש, לחפש ולמצוא אחד את השני.

להתחבר למעגלי צדק

להתחבר למעגלי צדק

רבנות שכזו תהיה טהורה, נקייה, ומדברת בנימוס ובלב אוהב. היא תהיה בקיאה באמת, הן בהלכות העם והן בהלכות האדם. רבנות שכזו תהיה סובלנית ופתוחה, לא מכתיבה וכופה, היא תהיה מקשיבה, מכילה ומקבלת, לא מתנשאת ומנותקת. והחשוב מכל היא תהיה רבנות מתקרבת ולא רבנות מקרבת, ותבין שדעתה היא אחת מני דעות שכולן טובות באותה המידה.

נו, אז מה דעתכם? הצביעו והשפיעו…

עשור החינוך

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

————————————————————————————————–

התפרסם גם בידיעות אחרונות, 7.3.13:

אם ממשלת ישראל תכריז כעת על "עשור החינוך" ותגבה את הכרזתה בעשייה שיטתית, למערכת החינוך קיים סיכוי טוב לעלות מחדש על מסלול של צמיחה. בשנים האחרונות הניצנים לשיפור נובטים, הציבור לוחץ, הממשלה משקיעה, שכר המורים עולה, מנהלי בתי הספר מחזיקים במושכות, המורים מובילים וההישגים מתחילים לנוע. כדי שההזדמנות לא תחלוף נדרשת כעת שורה של צעדים אמיצים, ובראשם:

לשמר את ההשקעה התקציבית. ישראל משקיעה בחינוך מעל ל-8 אחוזים מהתוצר המקומי, זו השקעה גדולה באופן יחסי, לעומת פינלנד שמשקיעה רק 6 אחוזים. צריך להוריד את הכובע בפני הממשלה והאזרחים על ההשקעה הזו שאינה מובנת מאליה במדינתנו המאותגרת.

אלא שישראל היא מדינה צעירה שבה כ-45 אחוזים מהאוכלוסייה מצויים בגיל הלמידה, לעומת כ-33 אחוזים במדינות אירופה. המשמעות היא שההשקעה הממוצעת שלנו בכל תלמיד נמוכה. לקראת קיצוץ תקציבי שבפתח, הממשלה תצטרך לעמוד בלחצים כבדים כדי למנוע נזקים לחינוך.

להתחיל להתמודד עם הפערים. מכל זווית ובכל מבחן מתבררת בישראל תופעה מדאיגה בממדים עולמיים. במבחני פיז"ה התגלה כי כ-40 אחוזים מתלמידי ישראל בגיל 15 מתקשים מאוד במתמטיקה, לעומת כ-10 אחוזים בפינלנד. 40 האחוזים הללו נמצאים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, ובעיקר בקהילה החרדית והערבית.

התמודדות עם הפערים כרוכה בעבודה חינוכית ארוכת טווח מהגיל הרך, ובעיקר בתחומי הליב"ה. תידרש פעולה עמוקה גם מחוץ לגדרות החינוך, בתחומי הבריאות, הרווחה, והתזונה, ביצירת התאמות שפתיות ותרבותיות, בהסכמות חברתיות ובהנכחת דמויות לחיקוי. בשל מורכבות הנושא והיקפו, ההתמודדות עם הפערים בישראל היא משימה לדור שלם.

לשקם את המצוינות. כמדינה מודרנית שבנתה את יתרונה היחסי על מצוינות מדעית וחדשנות טכנולוגית, ישראל נמצאת כעת בפני סיכון. שיעור המצטיינים במבחני פיז"ה במתמטיקה ומדעים עמד על 5 אחוזים, לעומת 20 אחוזים בפינלנד. מספר התלמידים המסיימים לימודי מתמטיקה מוגברים ברמה של חמש יחידות נמצא בירידה וחצה השנה מלמטה את רף 10,000 התלמידים. מגמת פיזיקה מוצעת רק במחצית מבתי הספר התיכון המגישים לבגרות.

הסיבות לכך ידועות, המקצועות קשים ללימוד, אין עידוד של ההורים למאמץ, בית הספר נמדד על זכאות ונוטה שלא ליטול סיכונים, האוניברסיטאות אינן מתמרצות, ובעיקר חסרים מורים, הרבה מאוד מורים. במצב כזה שייתכן שאין ברירה אלא להכריז על משבר ועל תכנית חירום לאומית להצלת לימודי המתמטיקה והמדעים בישראל.

להשקיע במורים איכותיים. כולנו כבר יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושאיכותה של מערכת חינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה. כאשר מדברים על תקציב, ואפילו על תקציב דיפרנציאלי, צריך לזכור שהתלמיד לא פוגש בכיתה תקציב, הוא פוגש מורה. על הממשלה לקבוע כי לכל תלמיד הזכות למורה מעולה. עליה להשקיע ככל יכולתה בכך שהמורים הטובים ילמדו את התלמידים הזקוקים לכך ביותר.

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

השיוויון בנטל מתחיל בבית

מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית –

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".

יש לך את זה

יש לנו הישראלים תסביך לא פתור עם מבחנים, אנחנו לא יכולים איתם ולא יכולים בלעדיהם. 'כמה הוצאת במבחן', הוא אחד ממשפטי הפתיחה השכיחים ביותר ביחסים בין חברים, ובין הורים לילדיהם בתקופת בית הספר. אבל כשמישהו רחמנא ליצלן מצליח במבחן, אנחנו לא מפרגנים, ומיד מסיקים שהוא בטח העתיק, או לכל הפחות חרש והתכונן למבחן, נו באמת, חוכמה גדולה.

זו תכונה הנטועה בתרבות שלנו. עורכי המבחנים הבינלאומיים בחינוך שאלו תלמידים בני 15 ברחבי העולם, 'מה יקבע את מידת הצלחתך בלימודי המתמטיקה?'. התלמידים באירופה השיבו, 'ההורים', במזרח אסיה ענו 'זה תלוי רק בי ובמידת ההשקעה שלי', ובצפון אמריקה וישראל הגיבו 'או שיש לי את זה או שאין לי את זה'. במילים אחרות, אנחנו חושבים שהכישרון המולד הוא הקובע.

תרבות ה-'יש לו את זה זה', מושרשת אצלנו עמוק. כשאדם נושא נאום בלי נייר אנחנו מורידים בפניו את הכובע, 'פששש, איזה גדול זה, שלף נאום מדהים'. כשתלמיד מצליח במבחן, ההורים גאים ואומרים 'איך הוא עשה את זה, כלום, כלום הוא לא השקיע, ככה בא למבחן והוציא 100'. כלומר, אם מישהו התאמץ, השקיע, תכנן, וניסה שוב ושוב, בעינינו הוא נתפס כמו סוג של לוזר.

ראו למשל איך אנשי חינוך בכירים הגיבו לתוצאות המבחנים הבינלאומיים שהציבו את ישראל במקום השביעי בעולם במתמטיקה, 'משרד החינוך השקיע בהכנות למבחנים והתלמידים התכוננו למבחן, אז מה החוכמה שהם הצליחו?'. רגע, שוב, אני לא מבין, מה שלא בסדר פה זה שהתלמידים התכוננו למבחן שבדק את מה שצריך? כלומר, הצלחה עבורנו זה רק כזו שעושים על הדרך בלי ללמוד?

סטופ, סטופ. התבלבלנו לגמרי בין מה שנראה 'על הסיבוב' ובין מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים. כשברק אובמה או יאיר לפיד קוראים מהטלפרומטר זו לא שרלטנות ולא אלתור. תכנון, כתיבה, עריכה ותרגול עומדים מאחורי כל נאום כדי שהוא יראה וישמע אותנטי. וכשמייקל ג'ורדן קולע בנון-שלנטיות לשלוש מעל ההגנה, קדמו לכך אלפי שעות של אימונים מתישים.

הרבה שנים עברו עד שהספורט הישראלי לקח את עצמו ברצינות, ובינינו, עדיין לא כל הענפים הגיעו לבגרות הזו. פעם ספורטאי ישראלי שאף לחוזה טלנט שמן וניהל אורח חיים של בטלן, קם בצהריים, קפה, עיתון ספורט (כותרות), וראיון לרדיו, שני אימונים קצרים בשבוע, וככה משבת לשבת. היום כולם מבינים שספורט מקצועי זה אורח חיים המחייב מאמץ, הקרבה, והשקעה מתמדת.

הגיע הזמן שניתן גם למאמץ מקום של כבוד, כי אחרת נתקשה להיות מקצוענים. עם כישרון אפשר להגיע רחוק אבל לא לאורך זמן. אם רק הגאונים בתחומם יכולים לזרוח לרגע, מה זה אומר על כולנו, שאין לנו סיכוי, שאנחנו אבודים מראש? כבר עשינו צעד, אנחנו יודעים להעריך מאמץ, אבל רק אם כלפי חוץ נראה שלא התכוננו, שזה בא לנו באופן טבעי. הגיע הזמן שנתגאה וניחשף במאמץ.

אתמול מאות-אלפי הורים קיבלו תעודת מחצית ביחד עם הילד שחזר מבית ספר. כולנו התלבטנו איך להגיב, איך נצא הורים טובים יותר. האם להגיד כל הכבוד גם כשהציון נמוך או שאולי להאשים את המורה ש-'לא מכירה אותך חמודי כמו שאנחנו מכירים אותך'. כמה מאתנו נתנו חיזוקים חיוביים על הצלחה וכמה נטעו מוטיבציה להשקיע ביחד בטעון שיפור?

הילדים שלנו גדלים לתרבות שבה אחרי אי-הצלחה אחת הם כבר יודעים ש-'זה לא בשבילי', הם מוותרים לעצמם מהר מדי. תפקידנו כהורים להיות שם בשבילם, להאמין בהם ולסייע להם להאמין בעצמם, לשאוף גבוה, להגדיר צעדים מדודים, ולהתאמץ, בהתמדה בלי להתבייש ובלי להסתיר את המאמץ. אנחנו חייבים ללמד אותם שמותר לטעות, שקשה זה בסדר, ושלהיות אנושי זה נורמלי.

מה זה אומר 'נציב את החינוך בראש סדר העדיפויות'?

מה מבטיחות המפלגות לעשות בתחום 'החינוך'? פשפשתי במצעי המפלגות הגדולות כדי לדעת למה בדיוק הן מתכוונות כשהן אומרות שצריך לשפר את החינוך. מי שהחינוך יקר לליבו מוזמן לקרוא ולשקול איזה מין 'שיפור בחינוך'  מתאים יותר לתפיסת עולמו.

הליכוד-ביתנו = מקצועות ריאליים פלוס מורשת. הליכוד טרם פרסם מצע, בבחינת שפטו אותנו על מעשינו. בתכנית שהכין לפני הקדנציה הנוכחית הליכוד שם במרכז את תפקידיו הלימודיים של בית הספר כדי להגיע לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים – להגדיר יעדים מדידים לביצועי למידה, למשוך להוראה אנשים מוכשרים, להכשירם לתת טיפול אישי לכל תלמיד, ולהעניק למנהלי בתי הספר סמכות ניהולית רחבה יותר. ישראל ביתנו מציגה מצע חינוכי דומה, שמדגיש את החינוך היהודי-ציוני, את איכות החינוך והמצוינות, איכות המורה, שכרו ומעמדו, ומתן סמכות ניהולית למנהלי בתי הספר.

העבודה = מקצועות הומניים פלוס סוציאל-דמוקרטיה. מפלגת העבודה מדגישה את התפקיד של בית הספר לחנך לערכים. היא שמה בראש את ערכי כבוד האדם, האחריות האזרחית, הדמוקרטיה והסוציאליזם. המצע החינוכי קורא להפסקת ההפרטה והמסחור בחינוך, חינוך חינם, וביטול העסקת מורים באמצעות קבלני משנה. העבודה קוראת לחיזוק מעמד המורה, להעלאת שכרו, העלאת רף הקבלה במכללות להוראה, ומתן אוטונומיה פדגוגית למורה. המפלגה מציינת את חשיבות לימודי הליב"ה וקוראת לדיאלוג וליצירת הסכמות עם המעוניינים בכך בציבור החרדי.

הבית היהודי = חינוך ציוני-יהודי פלוס צמצום פערים. הבית היהודי לא פרסם מצע מפורט אלא הסתפק בהגדרת עקרונות. לפי עקרונות אלו החינוך היהודי-ציוני מצוי במרכז, לא רק בבתי הספר הדתיים, אלא גם בבתי הספר החילוניים: המשימה הדחופה ביותר שלנו היא הקמת יחידה לחינוך יהודי-ציוני בבתי ספר הממלכתיים במדינת ישראל. הבית היהודי מאמינה שהחינוך הוא כלי מרכזי לצמצום פערים חברתיים, ולכן מצהירה שעל הממשלה לתת עדיפות בחינוך לאזורי הפריפריה. לקראת הבחירות הקודמות, הבית היהודי פרסם מצע חינוכי מפורט, הקורא לחיזוק החינוך התורני, להרחבת מסגרות תורתו אומנותו ולהעמקת עצמאותה של מערכת החינוך הדתי.

יש עתיד = עשור של חינוך ממוקד ליב"ה. מפלגת יש עתיד שמה את החינוך בראש מעינייה ביחד עם ארבעה נושאים נוספים (שיויון בנטל, זוגות צעירים, ועוד). המפלגה הציגה מצע חינוכי מפורט שמטרתו להציב את ישראל בעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים, ועיקריו – מניעת תקצוב מבתי ספר שלא ילמדו מקצועות ליב"ה, הקמת מועצה לאומית לחינוך שתבטיח יציבות ואי-תלות פוליטית, צמצום בחינות הבגרות, העדפה תקציבית לפריפריה, וחיזוק מעמד המורה ומנהל בית הספר כגיבורי התרבות של ישראל.

ש"ס = חינוך תורני לכל פלוס צמצום פערים. במצע החינוך של ש"ס, המפלגה קוראת להציב את החינוך בראש, בדגש לחינוך התורני. ש"ס מעוניינת להנחיל את החינוך התורני לכלל תלמידי ישראל, ולהטמיע את ערכי מורשת ישראל כבסיס לסובלנות בין הקבוצות השונות בחברה הישראל. בתוך כך ש"ס מתחייבת לחתור להקצאת משאבים שיוויונית בין המרכז לפריפריה, הטקנת מספר התלמידים בכיתות, שיפור מעמד המורה,חינוך חינם והכשרה מקצועית.

התנועה = הקמה ושדרוג תשתיות חינוך מקצועיות ופיזיות. במצע החינוכי של מפלגת התנועה, ניתן דגש ללימודי ליב"ה לכל, תוך הטלת סנקציות על מי שיסרב לכך. מוצעת הקמת מועצה ציבורית עליונה לחינוך כדי להבטיח יציבות ותכנון לטווח ארוך, שדרוג בתי הספר והתאמתם למאה ה-21, תכנית מקיפה לגיל הרך, צמצום פערי חינוך במגזר הערבי, הנגשת ההשכלה הגבוהה והתייעלותה, וחיזוק החינוך הטכנולוגי כמענה לצרכי התעשייה.

חינוך