קטגוריה: ממשלה ובחירות

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

מודעות פרסומת

אור בקצה המדרגות

השלום, העוני והגזענות, כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחריו, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעברם, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.

הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.

במשך שנים רבות מדי התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר, כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת, זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר, הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה? רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו שמאפשר גם לתרום מים לשכנינו.

באותה שיטה נפרסים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחבר את הפריפריה. כך נבנית תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. בנחישות של ממשלה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.

לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות.

שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז הוא לא חשב שהתלמידים צריכים ולא האמין שהם יכולים. כמו כולם הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים מסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש מתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש באנגלית ושנציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם אתם.

כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. מה שאני רוצה לומר זה שהרבה מאוד תלוי בשילוב של מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה. השיטה שאני מציע היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד. אם נהיה מספיק זריזים ויצירתיים, אם רק נשכיל להניח את הציניות והמחלוקת בצד, אולי נצליח ביחד להזיז הרים גדולים.

לתת חמש

כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים ולתת בהם אמון. 

דברי פתיחה באירוע הפתיחה של 'לתת חמש', התכנית הלאומית לחיזוק המצויינות בלימודי המתמטיקה:

כבוד הנשיא התשיעי, שמעון פרס, אדוני שר החינוך, אורחים נכבדים.

הפוטנציאל למצוינות בישראל גדול מאוד, הוא חוצה מגזרים והוא מצוי בכל רחבי הארץ. יש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, חילונים ודתיים שרוצים להתאמץ ויכולים להצליח. לרבים מהם אין דרך סלולה וגם אין מסלול עוקף, רק ההצטיינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד. לכן, זאת זכותם הבסיסית וזו גם חובתנו המוסרית, לתת להם את הזדמנות ללמוד עם מורים מעולים ולהצטיין.

אין קיצורי דרך בנושא הזה. נוסחת העבודה הקשה של החינוך היא להבטיח לכל תלמיד ולכל תלמידה הוראה איכותית, מגיעים להם מורים מעולים שיציבו להם יעד גבוה ושאפתני, שיאמינו בהם, שיתאימו את ההוראה ליכולות, לקשיים, לחשיבה ולקצב שלהם, ובעיקר מורים שמעניקים משוב בונה ומחזק בזמן אמיתי. זה החזון של התכנית הלאומית החדשה, לאפשר לכל תלמיד לממש את הזכות שלו להוראה איכותית.

לתת חמש

לתת חמש

לא מדובר פה בעוד רפורמה שבאה וחולפת, כזאת ששופכת כסף לעבר כותרת מדממת, מתוך איזו תקווה רגעית שהתקציב יהפוך מאליו במטה קסם לאיכות חינוכית. כאן המדיניות והמשאבים מוצאים קרקע בשלה, שדה מקצועי ומיומן, יכולות מעולות, וקונצנזוס רחב ועמוק שמשקף הירתמות אמיתית של כל מגזרי החברה. כי אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, אלא יש הסכמה ויש נכונות להירתם, לעשות ולתת כתף לחמש היחידות.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהתכנית החדשה נבנתה בהתייעצות ומתוך הישענות על המורים המעולים שלנו. בבתי הספר מכהנים מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים, לתת בהם אמון, לתת גיבוי ולהעניק להם את התנאים הדרושים כדי לחזק את המקצוענות שלהם ביחד.

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

אדוני שר החינוך, המנכ"לית וכל אנשי משרד החינוך הנהדרים, גילה, אייל, אריאל, עופר, מוהנא, דסי חנה ונרית. זה הרגע להגיד לכם תודה. אנחנו בארץ כל כך אוהבים את הטריבונה, זה ממש הספורט הלאומי שלנו, לשבת על הגדר ולקטר, עד שלא שמנו לב שיש פה צוות מעולה של אנשים רציניים, מנוסים, מוכשרים, שעובדים קשה, בכישרון ובמאמץ. מגיע לכם היום ישר כוח ותודה מכל הלב על הזכות להיות אתכם על המגרש במשימה החשובה.

ואולי גם זו סיבה טובה לאחל לכם, ובעיקר למורים המעולים ולתלמידים הנפלאים, שתזכו לחוייה אמיתית ושלמה של הצלחה, כי כל כך חשוב שהתכנית תצליח, וכולנו ביחד נפעל כדי שהיא אכן תצליח. אז תודה רבה, בהצלחה, ושתהיה לכולנו שנת לימודים מצויינת!

על דמדומי החיים שבין האמת והצדק

האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

קסם ההוראה – דברים בכנס קיסריה 2013

הפער הגדול בישראל הוא בתוך בית הספר. מול המורה למדעים בחטיבת הביניים יושבים זה לצד זה תלמידים שהפער בידע ביניהם הוא של שנה, ולעתים שנתיים ושלוש. איך המורה 'תרקח שיקוי קסם' שכזה שיתאים בבת אחת לכל אחד מהתלמידים, ליכולות, לסגנון, ולקצב של כל אחד. זו שאלת מיליון הדולר של ההוראה, איך לתת טיפול אישי, וקליני לכל תלמיד בסביבת למידה שהיא תעשייתית, ודומה יותר למפעל ולפס ייצור, עם צלצול, ומערכת שעות, ובקרת איכות.

פינלנד, ניו-זילנד וקנדה פיצחו את הסוד. באמצעות עבודה בקבוצות קטנות עם מורים מומחים, באמצעות אבחונים דיאגנוסטיים רוטיניים של התלמידים, עבודת צוות צמודה של המורים, משוב בזמן אמיתי, ותמיכה אישית וקבוצתית במענה לקשיים. כלי המדיניות שלהם הם לא להוסיף שעות או תקציב לאזור של בעיה או עדיפות, אלא בשיטת עבודה קלינית, מקצוענית, שממוקדת במענה אישי לכל תלמיד.

B4

הפערים בתוך בית הספר הם האתגר הגדול של מערכת החינוך בישראל

אני מחזיק ביד שני מסמכים שהוכנו לקראת הכנס וקורא אותם במקביל. הראשון הוא המסמך שהכין צוות החינוך של מכון ון ליר תחת הכותרת "החינוך ושברו", והשני הוא של צוות המו"פ של המכון לחדשנות תחת הכותרת "כאשר אומת הסטארט-אפ מתבגרת". לכאורה, שני המסמכים מאוד דומים, הם מעוצבים בצורה דומה, אפילו התהליך שהביא לכתיבתם דומה. שניהם מסתכלים על המאה ה-21 ומציעים לישראל דרך אליה מהמצב הנוכחי. שניהם אפילו קוראים להשקיע בחינוך כחלק מהדרך אל המאה ה-21. אבל בזאת מסתיים הדמיון.

אנשי החינוך ואנשי הכלכלה מסתכלים אל המאה ה-21 עם משקפיים אחרות לחלוטין, כל אחד מפרש את המציאות אחרת, כמעט ניתן לומר שהשחור של האחד הוא הלבן של השני. במסמך החינוך חוזרים כמה מושגים בהקשר מאוד שלילי. המושגים "כלכלי", "תחרותי", "לאומי", "הפרטה", "מבחנים", ו-"סטנדרטים", כולם מושגים שמתוארים כחלק מהבעייה, והם מופיעים במסמך בסמוך למילים שליליות כמו "פערים", "נזק", "הצפה", "כפייה", "הנחתה", ו"אינסטרומנטלי". אבל, אותם המושגים ממש הם דווקא נקודות האור של המסמך הכלכלי, שמדבר על "שימור התחרותיות של המדינה", "על ישראל להעצים את יכולת התחרות שלה", "להרחיב את מעגל עתירות הידע של המשק", "להגדיל את מספר עובדי הידע", "פיתוח התחרתיות הגלובלית", "צורך לאומי", "רגולציה", "איכות חיים", "צמיחה", שיתוף פעולה בין מגזרי". איך ניתן להכיל את הפער הזה?

הייתי יכול לעשות לעצמי חיים קלים, ולטעון שמדובר פשוט בעמדה אקדמית של חוקר א' מול חוקר ב', או של מכון מחקר א' מול מכון מחקר ב', אחד שנוטה לתפיסת עולם סוציאליסטית יותר, והשני לעמדה יותר קפיטליסטית, במונחי המאה ה-18 שמשום מה עדיין נמצאים אתנו. אבל אלו היו חיים קלים, משום שהויכוח הזה מתרחש לא רק באקדמיה, אלא גם בשדה הפוליטי, כפי ששמענו הבוקר. מי אמור לקבוע לאור איזה חזון ואיזו תפיסת עולם תפעל מערכת החינוך. האם זה שמודאג מההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים ויכולת להתחרות בשווקים הגלובליים, או זה שסבור שהמבחנים הללו אינם מודדים את הדברים הנכונים, שהדברים החשובים בחינוך כלל אינם ניתנים למדידה, ושעצם מדידת התוצאות משבשת סדרי בראשית בחינוך?

הויכוח העקר הזה משבש את יכולת התפקוד של מערכת החינוך, והוא מתנהל על גבם של התלמידים והמורים. הויכוח הוא עקר משום ששני הצדדים צודקים, גם הימין החינוכי וגם השמאל החינוכי. הימין החינוכי צודק כי היום יותר מבעבר התלמידים צריכים לדעת ולדעת הרבה, כי אם רק ילמדו מיומנויות חשיבה וביקורת בלי לדעת, על מה הם יחשבו, את מה הם ינתחו, ומה תהיה איכות הביקורת שלהם? גם השמאל החינוכי צודק, משום התמקדות בידע על בלי דעת,  ללא יכולת העברה, השלכה, יישום ויצירה, הוא ידע שאין לו תכלית ואין בו שימוש מועיל.

ימין ושמאל רק חול וחול

ימין ושמאל רק חול וחול

ניתוחי ה-OECD פותחים בפנינו צוהר אל מדינות שהצליחו לשפר משמעותית את הישגי החינוך שלהן, כפי ששמענו מפרופ' ואן-דם. המדינות הללו שמו בצד את הויכוח המיותר הזה, והחליטו ליהנות מהטוב שבכל העולמות, הפרטי והציבורי, העסקי והממשלתי. הן מדגישות את הידע, ומפתחות את כישורי החשיבה. מה שחשוב מאוד הוא שהמדינות הללו הגיעו להסכמה רחבה בין כל הגורמים העוסקים בחינוך שלמידה היא הציר המרכזי של החינוך. ערכים זה חשוב, וכל קהילה מחנכת לערכיה, אבל כפי שאומרים הפינים  The business of school is learning, ובעברית, התפקיד המרכזי של בית הספר הוא הלמידה, על זה חייבים להסכים.

המסמך המוצע ע"י צוות החינוך של מכון ון ליר, הוא מסמך מקיף וחשוב, ועל כך ברכות והערכה רבה. המסמך מציע להקים מכון לחשיבה ויחידה לתכנון ולהשתמש בכלים של מחקר אקדמי ומעשי, וזו הצעה שמצטרפת לרפורמות תשתיתיות שונות שנעשו במערכת החינוך שעסקו במבנה המערכת ובשיטת התקצוב, וכד'. אבל האם זה באמת מה שחסר למערכת החינוך, האם אלו באמת המנופים שיניעו שיפור משמעותי?

מי שנשען על ראיות ומסתכל על מה שעושות מדינות שמצליחות בחינוך, רואה תמונה אחרת ושימוש בכלים אחרים. הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. הן הסיקו שכל הרפורמות שעסקו במבנה, תקציב, מחקר, בחינות, תכניות, טכנולוגיה וכו', כולן ניסו לפעול על הכיתה מבחוץ, אבל דלת הכיתה נותרה סגורה, ובתוכה עולם כמנהגו נוהג. לכן הן החליטו לנסות להשפיע על מה שמתרחש בתוך הכיתה, במפגש הלימודי המתרחש מדי יום וקובע כמעט הכל, בין המורה לתלמיד. הן משכו להוראה את הטובים ביותר, ומשקיעות במיומנויות הקליניות של המורים. כאשר הוראה הופכת ממקצוע תעשייתי למקצוע קליני, אז כמו ברפואה, פסיכולוגיה, ועבודה סוציאלית, למרות שתנאי העבודה אינם תחרותיים, אלו מקצועות שמושכים אליהם את הטובים ביותר, ולא רק בשל השליחות החברתית הגלומה בהם.

בישראל, המיומנות הקלינית של המורים היא בעיני לב העניין. בדרך כלל אנחנו נוטים לדבר על הפערים בין בתי ספר, בין מרכז לפריפריה ובין מגזרים, וזה נכון, אבל הפער הגדול יותר בישראל, לפי נתוני ה-OECD, הוא בתוך בית הספר. מול המורה למדעים בחטיבת הביניים יושבים זה לצד זה תלמידים שאחד יהיה מדען, השניה משוררת, השלישי מפעיל מלגזה, והרביעית משווקת של טלפונים ניידים. ולצדם עוד 30 או 40 תלמידים שהפער בידע ביניהם הוא של שנה, ולעתים שנתיים ושלוש. איך לכל הרוחות תוכל המורה לרקוח שיקוי קסם שכזה שיתאים בבת אחת לכל אחד מהתלמידים, ליכולות, לסגנון, ולקצב של כל אחד. זו שאלת מיליון הדולר של ההוראה, איך לתת טיפול אישי, וקליני לכל תלמיד בסביבת למידה שהיא תעשייתית, ודומה יותר למפעל ולפס ייצור, עם צלצול, ומערכת, ובקרת איכות.

מדינות כמו פינלנד או מחוז אונטריו, פיצחו את הסוד, באמצעות עבודה בקבוצות קטנות עם מורים מומחים, באמצעות אבחונים דיאגנוסטיים רוטיניים של התלמידים, עבודת צוות צמודה של המורים, משוב בזמן אמיתי, ותמיכה אישית וקבוצתית במענה לקשיים. הן מצליחות לעשות זאת בהשקעה יחסית פחותה. ישראל משקיעה 8.3% מהתמ"ג שלה בחינוך, ופינלנד כ-6%. בישראל, ויותר חשוב מכך, היחס בין מספר המורים לתלמידים הוא 1:11 ובפינלנד 1:13, ובכל זאת הם משיגים יותר, בפחות. כלי המדיניות שלהם הם לא להוסיף שעות או תקציב לאזור של בעיה או עדיפות, אלא בשיטת עבודה קלינית, מקצוענית, שממוקדת במענה אישי לכל תלמיד.

התלמיד פוגש בכיתה מורה, לא תקציב

התלמיד פוגש בכיתה מורה, לא תקציב

בסופו של יום המנופים בחינוך נשענים על יישום, ביצוע, ופרקטיקה. כל המילים הגדולות והכותרות הזועקות, בסוף מגיעות לפתחו של מנהל בית הספר, כפי שנשמע עוד מעט משירין. והדילמה של מנהל בית הספר היא לא פילוסופית, לא הגותית, ולא אידיאולוגית, היא מעשית מאוד.

כדי להמחיש זאת, אחלוק עמכם דילמה אמיתית של מנהל בית ספר, ובזאת אסיים, זו דילמה שממחישה עד כמה כל הדיבורים על פערים ושסעים בסופו של דבר מונחים לפתחו של המנהל. דמיינו שאתם מנהל בית ספר של חטיבת ביניים, בעיר במרכז הארץ. והנה הגיע הזמן בתחילת כיתה ח', לחלק את התלמידים להקבצות במתמטיקה. הקבצה א', ב' ו-ג'. ההקבצות הן כלי דיפרנציאלי שנועד לאפשר לתת מענה מתאים לתלמידים חזקים, רגילים ומתקשים, כי אם היו משאירים את כולם ביחד באותה כיתה, הפער היה גדול מדי, והמורה היה מלמד את החומר במקום ללמד את התלמידים, המתקשים היו מתקשים, והחזקים היו משתעממים, ולכן המציאו את הכלי הדיפרנציאלי, היקר, של הקבצות, שמבטא את העיקרון של חנוך לנער על פי דרכו.

משרד החינוך שאישר את השימוש בהקבצות ב-1994 קבע שבית הספר צריך לשבץ להקבצה ג', למתקשים, את המורה הטוב יותר, המנוסה יותר והמוכשר יותר. והשאלה שלי אליכם היא –  אם יש לכם בבית הספר שלושה מורים למתמטיקה, אחת ד"ר למתמטיקה עם 15 שנות ניסיון, השני בוגר מכללה בהוראת המתמטיקה עם שבע שנות ניסיון, והשלישי מורה לביולוגיה שנאלצתם לקבל השנה כמורה למתמטיקה  ללא הכשרה. את מי הייתם משבצים לאיזו הקבצה, האם הייתם נענים להנחיית משרד החינוך, ומחלישים את החזקים כדי לחזק את המתקשים? האם זו הכוונה כאשר אומרים צמצום פערים? או שתשבצו את המורה החזק לתלמידים החזקים ובזאת למעשה תרחיבו עוד יותר את הפערים? כל עוד לא דאגנו שלבית הספר יהיו שלושה מורים מעולים, הכל דיבורים, ואנחנו שולחים את מנהלי בתי הספר לגזור את עתיד תלמידיו במשפט שלמה הזה,  ואני שואל אתכם ברצינות, ובזאת אסיים, לו אתם בנעליו של מנהל בית הספר, מה אתם הייתם עושים?

עשה לך רב

מינוי רבנים ראשיים נמצא על הפרק, והארץ גועשת. נכון, אני באופן אישי וגם חלק גדול מחבריי לא עושים שימוש תדיר בשירותים הניתנים בידי רבנים, אבל זו אינה עובדה שפוטרת אותנו מלגבש עמדה בנושא. כולנו משלמים מיסים כדי שמי שזקוק לשירותים הללו יוכל לצרוך אותם, ולכן כולנו 'בעלי מניות', ויש לנו זכות ואפילו חובה להיות בעלי עניין.

אז הנה שלוש דעות ששמעתי בנושא מחברים טובים ויקרים. חלקן הגיוניות ומשכנעות, חלקן קשות לשמיעה ולכתיבה, וביחד הן אינן מתיישבות זו עם זו. אז עם איזו דעה אתם מזדהים יותר?

דעה ראשונה – לבטל

"לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע לההחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ". כך כתב בנימין זאב הרצל כאשר תיאר את מדינת ישראל כחברת המופת שבחזונו, ב"מדינת היהודים".

חברת מופת

חברת מופת

הרצל צדק ויורשיו טעו כאשר איפשרו לרבנים דריסת רגל כה גסה במדינה שלנו. זה פוגע במדינה ופוגע בדת. ראו לאן הגענו, דילים פוליטיים מהזן המיושן והמגעיל, זוהמה מילולית מסוג "רשע", ו-"סכנה לתורה", והרב הראשי המכהן ישוב בחדר החקירות של המשטרה. מה לזה ולמנהיגות רוחנית, מה לזה ולמוסר, מה לזה ולחברת מופת? זו בושה וכלימה וצריך להסתלק ממנה לטובת כולנו.

בינינו, הרי אין שום סיבה שרבנים יכהנו במשרה ציבורית שממומנת מכסו של משלם המסים. לא מדובר בשירות ציבורי כמו ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה, משום שאלו שירותים שכולם זקוקים להם. שירותי הדת לעומת זאת, הם שירותים שרק קהילות דתיות צורכות ולכן עליהן לממן אותם מכסן ולא על חשבונו של כלל הציבור.

דעת שניה – להפריד

לכל אדם ולכל קהילה יש צרכים תרבותיים ורוחניים משלהם, יש מי שמעוניין בהצגות תיאטרון, במוזיאונים, בהופעות מוסיקליות, בהרצאות על מדע, או בספורט, ויש מי שמקבל השראה ועוצמה מאמונה דתית. יש מי שמקבל הדרכה מיועץ זוגי, פסיכולוג, ומאמן, ויש מי שפונה לרב. יש מי ששומר על אורח חיים בריא, על משמעת תזונתית, ומגדיר לעצמו יעדים וערכים, ויש מי ששומר מצוות.

איש באמונתו יחיה

איש באמונתו יחיה

לכן, כפי שצריך לאפשר לכל אדם לבחור את אורחות חייו, אמונתו ודרכו, ומשום שישנן קהילות דתיות הזקוקות לשירותי רבנות, על המדינה לאפשר זאת עבורם. עם זאת כדי להצדיק זאת, חייבים לחול שני שינויים, יש לממן לכל אדם את המדריך הרוחני שלו לפי בחירתו, ויש לאסור על הרבנות לפעול מול ציבור שאינו מעוניין בשירותיה.

בחוק הרבנות הראשית (1980) נקבע כי תפקידה של הרבנות "לקרב את הציבור לערכי התורה והמצוות". זהו תפקיד שעלול להתפרש כהזמנה לניסיונות להחזרה בתשובה, או חו'ח לפעילות מיסיונרית וכפייה. לכן חשוב מאוד למען מראית העין למחוק את הסעיף הזה מהחוק ולהגדיר את תפקידיה של הרבנות לשרת רק את מי שמעוניין בשירותיה.

דעה שלישית –  לעדכן

ישראל היא מדינה יהודית, והיהדות היא היסטוריה, מורשת ותרבות המשותפות לכולנו. לצערנו, הרבנות נקלעה למקום טכני ובירוקרטי והמפגש שלה עם האזרחים היא רק בטקסים של כניסה ויציאה מהחיים, אבל לא בחיים עצמם. המשבר המתרחש כעת ברבנות הוא גם הזדמנות לבנות רבנות מודרנית והרבה יותר רלבנטית.

כולנו רוצים להתקרב אל היהדות, להרגיש בה בבית, להיזכר בבית סבא ובזכות אבות, לדעת יותר ולהזדהות יותר. כולנו מחפשים משמעות לחיינו, במיוחד במקום מורכב כמו מדינתנו המאותגרת, ואין צורך להרחיק לקצות העולם כאשר המשמעות נמצאת בקצות אצבעותינו. ולכן עלינו ועל הרבנות להתחבר מחדש, לחפש ולמצוא אחד את השני.

להתחבר למעגלי צדק

להתחבר למעגלי צדק

רבנות שכזו תהיה טהורה, נקייה, ומדברת בנימוס ובלב אוהב. היא תהיה בקיאה באמת, הן בהלכות העם והן בהלכות האדם. רבנות שכזו תהיה סובלנית ופתוחה, לא מכתיבה וכופה, היא תהיה מקשיבה, מכילה ומקבלת, לא מתנשאת ומנותקת. והחשוב מכל היא תהיה רבנות מתקרבת ולא רבנות מקרבת, ותבין שדעתה היא אחת מני דעות שכולן טובות באותה המידה.

נו, אז מה דעתכם? הצביעו והשפיעו…

התינוק, המים ובחינות הבגרות

הרעיון של צמצום במבחני הבגרות הוא מבורך. כולם יסכימו שמרוב מועדים, חלקיקי בחינות, מתכונות ותגבורים, הלימודים בתיכון איבדו צלם אנוש. כשמצטרפים לכך הזימונים למיונים בצבא, החגים, הטיולים, הטקסים, הסדנאות, והחופשות, לא נותר זמן ללמד וללמוד. קוץ ואליה בו, לבחינות הבגרות יש גם כמה יתרונות שיכולים להתפוגג בדרך ואברים חיוניים עלולים להיפגע.

היי, אני כבר לא תינוק!

היי, אני כבר לא תינוק!

תעודת הבגרות היא בראש ובראשונה כלי לצמצום פערים, אבל עבור דני, לבגרות אין באמת משמעות. דני הוא תלמיד מצטיין, בן למשפחה מבוססת מהמרכז, הוא יהיה עורך דין כמו אבא, וגם לא מזיק שאמא מכירה את נשיא המכללה. דרכו סלולה מהתיכון, דרך 'היחידה' ועד למבחני הלשכה. היום דני מקדיש את עיתותיו לחוגי העשרה במוזיאון המדע וללימודי מוסיקה בקונסרבטוריון.

יוסי לעומת זאת, גדל בעיירת פיתוח ואם יתקבל לאוניברסיטה יהיה הראשון מהמשפחה שיעשה זאת. יוסי הוא תלמיד מוכשר, אחיו הגדול מתבדח שהוא לעתים אפילו עולה על מוריו. יוסי משקיע בלימודים את מירב זמנו. הוא לומד חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, כי הוא יודע שרק עם בגרות מעולה יוכל לפרוץ את תקרת הזכוכית, להתקבל, ללמוד ולהתקדם בחיים.

דני מאוד ישמח מצמצום הבגרויות ומכך שבית הספר יעסוק בעיקר בערכים, בחקר ובלמידת עומק בינתחומית. כך הוא יוכל להתקדם עוד יותר ולהכין את עצמו למאה העשרים ואחת. יוסי לעומתו חושש שכעת תאבד דרכו ושהסיכוי שלו לצמצם את הפער יימוג. הוא אינו משוכנע שכל המורים בבית הספר שלו מסוגלים לשינוי ואין להוריו חברים פרופסורים שיחנכו אותו בעבודת חקר.

אל תשליכוני לעת בגרות

אל תשליכוני לעת בגרות

עד היום מערך הבגרויות פעל בתיאום רגיש בין משרד החינוך למוסדות להשכלה גבוהה. התיאום המיוחד הזה הוביל לאחת המהפיכות הגדולות ביותר בחינוך בישראל. מאז שנות התשעים עלתה הזכאות לבגרות מ-30% ל-48% מתלמידי המחזור, ובהתאמה עלתה הנגישות להשכלה גבוהה. כלומר, חל גידול של יותר מ-50% במספר הזכאים לבגרות והמתקבלים למוסדות האקדמיים.

אך האם התיאום הזה יישמר בעידן של צמצום הבגרויות והעברת משקל הכובד להערכה סובייקטיבית של המורים? בהעדר תיאום שכזה האוניברסיטאות עלולות להחליט להסתפק בציון הבחינה הפסיכומטרית רחמנא ליצלן, או להוסיף בחינות משלהן לקבלה לחוגים. ואם כך כאשר יגורנו יבוא לנו, משום שתתפתח תעשייה מסחרית של הכנה לבחינות הקבלה, והפערים ילכו ויתרחבו.

רגע, מה עושות מדינות אחרות? בפינלנד המבחן הקובע הוא בסוף חטיבת הביניים, בגיל 15. התלמידים עוברים בחינה אחידה שתקבע האם יתקבלו לתיכון ומסייעת בבחירה בין המסלולים. הלימודים בתיכון הם לימודי התמחות, ובסיומם ארבע בחינות בגרות המתקיימות באחד עד שלושה מועדים. כולם מצליחים בבחינה ולכן זמן ההמתנה לכניסה לאוניברסיטה הוא בממוצע שלוש שנים.

לכולנו ברור שמדד הבגרות האחיד מיצה את עצמו, בעיקר משום שבשנים האחרונות אין תזוזה בזכאות ובנגישות להשכלה גבוהה. מי שמשלם את המחיר הם אלו שניסו ולא הצליחו, ונותרו קרחים מכאן (בגרות והשכלה גבוהה) ומכאן (תעודת מקצוע ועבודה). משלמים את המחיר גם המצטיינים והמוכשרים במיוחד שאינם מקבלים עידוד ללמוד במסלולי חמש יחידות, כדי לא לקחת סיכון.

אז באמת הגיע הזמן לשנות, אבל השאלה היא איך. אם לומדים ממדינות אחרות, לדעתי רצוי להכיל חובת לימודי מקצועות יסוד עד חטיבת הביניים ובסופם לקבוע בחינות אחידות, תקפות ומכויילות. מבחנים אלו ישמשו בבחירת מסלולי ההתמחות בתיכון: מדעי, טכנולוגי, עיוני, אומנותי, ויהודי. לכל מסלול יקבע הרכב בחינות, במספר מועדים מצומצם ותוך שמירה על מספר בחינות משותפות לכולם.

אוי, איזה יופי – מערכת החינוך של אונטריו

דמיינו מערכת חינוך עם 5,000 בתי ספר, ארבעים אחוז מהתלמידים הם ילדים למשפחות מהגרים, ופועלים בה שני ארגוני מורים חזקים שחתמו עם הממשלה על הסכמי שכר. המצב לא טוב, הישגי התלמידים ממוצעים ומטה, תלמידים רבים נושרים מהלימודים, נשמע מוכר? אבל אז הם החליטו לקחת את החינוך ברצינות. בתוך עשור מערכת החינוך הזו הפכה לאחת המובילות בעולם.

תנאי הפתיחה שלהם דומים מאוד לישראל של היום, ובעוד עשור באמת נוכל להיות שם, אבל בינתיים מדובר במחוז אונטריו של קנדה. לקראת הגעתו ארצה בשבוע הבא של פרופ' בן לוין, מי שהוביל את הרפורמה החינוכית באונטריו, החלטתי לשוטט באתרים שלהם כדי לדגום מה הם עשו שם שכל כך מצליח. מי יודע, אם הם כל כך דומים לנו, אולי יש דבר או שניים שנוכל ללמוד מהם.

נו טוב, אבל אצלנו זה שונה...באמת?

נו טוב, אבל אצלנו זה שונה…באמת?

ובכן, האלמנט המרכזי של השינוי באונטריו הוא : "טיפול אישי לכל תלמיד". בכל המסמכים של משרד החינוך מופיע המוטו: Reach Every Student. האסטרטגיה של משרד החינוך נקראת : Student Success והיא כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: 1. לדעת בזמן אמת מה מצבו הלימודי של כל תלמיד. 2. לשפר את איכות ההוראה. 3. לחבר את ההורים והקהילה באופן עמוק.

האונטרים טוענים שכל ילד הוא עולם ומלואו, יש לו יכולות, צרכים, קשיים, דרכי למידה וקצב לימוד משלו, ולכן התפקיד העיקרי של המורים הוא לא "ללמד את החומר" אלא, "ללמד את התלמיד". לתפיסתם, התפקיד העיקרי של המורה הוא "לתמוך" בלמידה של כל תלמיד, והתפקיד של בית הספר ומערכת החינוך הוא "לתמוך במורים כדי שיוכלו לתמוך בלמידה של כל תלמיד".

עושה רושם שהאונטרים אוהבים נתונים. למשל, הם שאלו תלמידים שנשרו מהתיכון, מה היה מונע את זה, והתשובה המוחלטת של התלמידים הייתה : "שישימו לב אלי". הם הבינו שבתיכון התלמידים הולכים לאיבוד ב"תחנת הרכבת" של מעברים מכתה לכתה וממורה למורה, אז בתור התחלה הם מינו לכל בית ספר מורה שישמש "רכז הצלחת תלמידים".

הרכז הזה עובד עם המורים, עם כל אחד בנפרד, ובעיקר כצוות, כדי שהם יתאימו "תכנית למידה אישית" לכל תלמיד. האונטרים מדגישים שהם לא מתכוונים לשימוש הפשטני בתוצאות מבחנים כדי לחלק את התלמידים לקבוצות קטנות או הקבצות, כפי שנהוג בהרבה מדינות בעולם, אלא ממש לתכנית אישית, שלוקחת בחשבון את כל התהליכים שעוברים על התלמיד, בבית ובבית הספר.

אמרתי כבר שהם אוהבים נתונים, ולמעשה הם טוענים שכדי לתמוך בתלמיד, המורה צריך לאבחן ולנטר את התקדמותו, כדי לתת לו משוב בזמן אמת ולהתאים את ההוראה לצרכיו. לכן הם הקימו גוף מיוחד שאחראי על מבחנים. הם בוחנים את כל התלמידים בקריאה, כתיבה וחשבון בכיתה ג', כיתה ו', כיתה ט' וכיתה י'. הנתונים מדווחים על כל תלמיד למורים ולהורים ככלי לשיפור התמיכה בלמידה.

בחטיבה העליונה בתיכון הגישה אחרת, שם האחריות ללמידה מועברת לתלמיד עצמו. התלמיד צריך לצבור "קרדיטים" של קורסים, שמורכבים ממקצועות חובה (שפה, שפה שניה, מתמטיקה, מדעים וחינוך גופני), וקורסי בחירה שונים. כדי לקבל תעודת בגרות, יש מבחן חיצוני אחד (בלבד) בשפה ראשונה, חובת התנדבות בקהילה, והשלמת לימודים של מקבץ קורסי חובה ובחירה.

איך הם עשו את השינוי הזה, ממערכת חינוכית מאוד "תעשייתית" ורגילה, למערכת קלינית, ממוקדת בכל תלמיד, שבה המורים וההורים משתפים פעולה כדי לתמוך בתלמידים? בן לוין מספר שהם הקדישו כמעט שנתיים לדיאלוג וליצירת הסכמות עם כל הגורמים העוסקים בחינוך – השלטון המקומי, ארגוני המורים, האוניברסיטאות, ועוד. מעניין, הם לא צעקו "אחרי", ו"קדימה הסתער".

לוין מספר שמשרד החינוך יצר "שולחנות עגולים", שבהם ביחד הגדירו מהם היעדים המוסכמים המשותפים החשובים לכולם. הם עשו זאת משום שעד אז, כל גורם חשב שהוא יודע מה חשוב ופעל למשוך את בתי הספר לשם. היו שחשבו שמטרת החינוך היא ערכים והיו שחשבו שלימודים, היו שעודדו מצויינות, והיו שדחפו לצמצום פערים, ובדרך הזו לא הגיעו לשומקום.

בסופו של תהליך האונטרים הגדירו שני יעדים מדידים: 1. 75% מהתלמידים בגיל 12 יגיעו לסטנדרט הביצועים הגבוה בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. 2. 85% מהתלמידים יסיימו את לימודי התיכון בהצלחה. פרופ' מייקל פולן מספר שההצלחה נבעה מכך שכולם התגייסו, שהביצוע היה עקבי ושיטתי, בלי סטיות ושינויים, ושנאספו כל הזמן נתונים כדי לדעת האם מתקדמים וכיצד לשפר.

הנתונים על כל תלמיד מאפשרים לזהות איזה תלמיד, איזו כיתה ואיזה בית ספר מתקשים. בניגוד למדינות אחרות, האונטרים מפנים משאבים אל המתקשים, מענקים תמיכה, עובדים עם המורים לשפר את ההוראה, ועם המנהלים לשפר את עבודת הצוות והתיאום עם ההורים. ההוכחה שהצליחו היא למשל שבמבחני פיז"ה אין הבדל בתוצאות בין תלמידים שנולדו בקנדה ובין ילדי מהגרים.

*       *       *

נו, מה דעתכם, דומה, שונה, אפשרי? מקריאה ראשונה, הנה מחשבות מהשרוול שלי, עם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה:

  • "אוי, איזה יופי!". אוי, כי גם בישראל קשה להסכים על מטרות ויעדים, ובינתיים רבים על הכל, מסכימים על הכל, וממשיכים במדיניות של "גם וגם", כלומר של "תפסת מרובה". אוי כי שיטתיות, עקביות והתמדה הן לא ממש האסוציאציות הראשונות שלנו בתשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?". אבל "יופי" עם סימן קריאה, כי מסתבר שאפשר, בתנאים דומים יחסית לשלנו, זו לא גזירה משמים, ובינינו, הקיטורים על החלטוריזם הישראלי הם רק קיטורים, במציאות יש לנו מערכות שמתקתקות מעולה, עכשיו הגיע זמן החינוך, זה הכל, ואולי עוד קצת.
  • רגע, יש פה סיפור די דומה לסיפור של פינלנד שסיפרתי בשבוע שעבר. מעניין, גם פינלנד הבינה שמיקוד בלמידת התלמיד וטיפול אישי זה לב ההוראה, ובזה צריך לתמוך. אבל מעניין לחפש גם הבדלים ביניהן. למשל, ההצלחה של בתי הספר בפינלנד יצרה "פקק" בכניסה לאוניברסיטאות. סיפר לי מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בפינלנד שהבן שלו המתין שלוש שנים עד שהתקבל לאוניברסיטה, וזה נחשב זמן קצר. לעומת זאת באונטריו, ההשכלה הגבוהה פורחת, כמעט כולם לומדים באוניברסיטה. הם הבינו שבמקביל להשקעה בבתי ספר, חייבים להשקיע הרבה (הרבה מאוד מיליארדים חדשים) בהרחבת ההשכלה הגבוהה.
  • איך זה שבישראל רווחת הדעה ש"בפינלנד אין מבחנים", או ש"במדינות שבמצליחות בחינוך אין מבחנים"? מי אומר את זה ומדוע אנחנו מתייחסים לאמירות הללו כתורה מסיני, בלי להטיל ספק לרגע במיהמנות הדובר? מדוע אנחנו הולכים קסם אחר אמירות שכאלו, האם היינו מתייחסים ברצינות למי שיטיף לטיפול רפואי בלי בדיקות דם וצילומי רנטגן? מסתבר שבבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים  במדינות הללו יש לא מעט (אפילו הרבה) בחינות. לעומת זאת, בסוף התיכון יש הרבה פחות. אמנם יש תעודת בגרות, ויש מספר מבחנים חיצוניים, אבל ממש לא כמו אצלנו. מעניין איך האוניברסיטאות שם מקבלות את התלמידים, האם יש בחינות כניסה? אבדוק אולי בהמשך, אלא אם למישהו יש תשובה מן המוכן?

עשור החינוך

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

————————————————————————————————–

התפרסם גם בידיעות אחרונות, 7.3.13:

אם ממשלת ישראל תכריז כעת על "עשור החינוך" ותגבה את הכרזתה בעשייה שיטתית, למערכת החינוך קיים סיכוי טוב לעלות מחדש על מסלול של צמיחה. בשנים האחרונות הניצנים לשיפור נובטים, הציבור לוחץ, הממשלה משקיעה, שכר המורים עולה, מנהלי בתי הספר מחזיקים במושכות, המורים מובילים וההישגים מתחילים לנוע. כדי שההזדמנות לא תחלוף נדרשת כעת שורה של צעדים אמיצים, ובראשם:

לשמר את ההשקעה התקציבית. ישראל משקיעה בחינוך מעל ל-8 אחוזים מהתוצר המקומי, זו השקעה גדולה באופן יחסי, לעומת פינלנד שמשקיעה רק 6 אחוזים. צריך להוריד את הכובע בפני הממשלה והאזרחים על ההשקעה הזו שאינה מובנת מאליה במדינתנו המאותגרת.

אלא שישראל היא מדינה צעירה שבה כ-45 אחוזים מהאוכלוסייה מצויים בגיל הלמידה, לעומת כ-33 אחוזים במדינות אירופה. המשמעות היא שההשקעה הממוצעת שלנו בכל תלמיד נמוכה. לקראת קיצוץ תקציבי שבפתח, הממשלה תצטרך לעמוד בלחצים כבדים כדי למנוע נזקים לחינוך.

להתחיל להתמודד עם הפערים. מכל זווית ובכל מבחן מתבררת בישראל תופעה מדאיגה בממדים עולמיים. במבחני פיז"ה התגלה כי כ-40 אחוזים מתלמידי ישראל בגיל 15 מתקשים מאוד במתמטיקה, לעומת כ-10 אחוזים בפינלנד. 40 האחוזים הללו נמצאים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, ובעיקר בקהילה החרדית והערבית.

התמודדות עם הפערים כרוכה בעבודה חינוכית ארוכת טווח מהגיל הרך, ובעיקר בתחומי הליב"ה. תידרש פעולה עמוקה גם מחוץ לגדרות החינוך, בתחומי הבריאות, הרווחה, והתזונה, ביצירת התאמות שפתיות ותרבותיות, בהסכמות חברתיות ובהנכחת דמויות לחיקוי. בשל מורכבות הנושא והיקפו, ההתמודדות עם הפערים בישראל היא משימה לדור שלם.

לשקם את המצוינות. כמדינה מודרנית שבנתה את יתרונה היחסי על מצוינות מדעית וחדשנות טכנולוגית, ישראל נמצאת כעת בפני סיכון. שיעור המצטיינים במבחני פיז"ה במתמטיקה ומדעים עמד על 5 אחוזים, לעומת 20 אחוזים בפינלנד. מספר התלמידים המסיימים לימודי מתמטיקה מוגברים ברמה של חמש יחידות נמצא בירידה וחצה השנה מלמטה את רף 10,000 התלמידים. מגמת פיזיקה מוצעת רק במחצית מבתי הספר התיכון המגישים לבגרות.

הסיבות לכך ידועות, המקצועות קשים ללימוד, אין עידוד של ההורים למאמץ, בית הספר נמדד על זכאות ונוטה שלא ליטול סיכונים, האוניברסיטאות אינן מתמרצות, ובעיקר חסרים מורים, הרבה מאוד מורים. במצב כזה שייתכן שאין ברירה אלא להכריז על משבר ועל תכנית חירום לאומית להצלת לימודי המתמטיקה והמדעים בישראל.

להשקיע במורים איכותיים. כולנו כבר יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושאיכותה של מערכת חינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה. כאשר מדברים על תקציב, ואפילו על תקציב דיפרנציאלי, צריך לזכור שהתלמיד לא פוגש בכיתה תקציב, הוא פוגש מורה. על הממשלה לקבוע כי לכל תלמיד הזכות למורה מעולה. עליה להשקיע ככל יכולתה בכך שהמורים הטובים ילמדו את התלמידים הזקוקים לכך ביותר.

כשקמה התנועה הציונית, טובי הנוער פנו לחקלאות, כי זו הייתה משימת הדור, כשנוסדה המדינה, הצעירים המוכשרים נקראו להתגייס לצבא, וכשהעולם הפך גלובלי הנוער היצירתי פרץ עבורנו דרך במדע ובהייטק. משימת הדור הנוכחי היא ההוראה בבתי הספר, ועל הממשלה לקרוא לדגל את טובי בנותיה ובניה לשליחות חלוצית בשדה החינוך.

השיוויון בנטל מתחיל בבית

מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית –

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".