קטגוריה: ערביי ישראל

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

מודעות פרסומת

על דמדומי החיים שבין האמת והצדק

האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

כל סיום הוא התחלה חדשה

הסקרים האחרונים ערב הבחירות מצביעים על כך שרף ה-70 לא יושג. 25 לליכוד, 23 לקדימה, ו-16 לעבודה מגיעים ל-64 בלבד.

באופן פרדוכסלי, לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' שהדגים לכולנו שהנהגתנו יכולה לעמוד איתנה כתף אל כתף, החלה בריחת קולות מהפלגות הממלכתיות לעבר מפלגות הנישה המגזריות.

עדיין יש סיכוי שנתניהו, אם יזכה, ירים טלפון בעשר בלילה אל לבני וברק, ויציע להם לנסח ביחד קווי יסוד לממשלה משותפת, אליה יוזמנו להצטרף אחר-כך מפלגות אחרות.

אבל, אומרים שסביר יותר שיקרא רק לברק, תהא תוצאת מפלגתו אשר תהא, ויציע לו שותפות כשר ביטחון ולחבריו משרות בכירות. אחר-כך יצטרפו ש"ס וליברמן, ולבסוף פורשי קדימה שתתפלג.

ארבע הערות:

  1. הממשלה הנוכחית לא השלימה את ימיה בשל חקירות פליליות נגד ראשיה. חלק מהמועמדים לכהן בתפקידים מובילים בממשלה הבאה עלולים למצוא את עצמם במצב דומה. בשלב מסוים, מוקדם מהצפוי, אפשר שהציבור לא יוכל לעמוד בכך וידרוש פוליטיקה נקייה. עשויים לתרום לכך המשבר הכלכלי, והתנהלותו של אובאמה.
  2. הרכב ממשלה המשתרע משלי יחימוביץ', דרך אלי ישי וכלה בעוזי לנדאו, יתקשה לקדם סדר יום משותף. קשה להניח שלא יתעוררו ויכוחים פנימיים סביב תהליך מדיני, נישואים אזרחיים, והורדת מיסים. לאחר תקופה קצרה של הסכמה על הרחבת הגירעון והחזרת הקצבאות, אפשר שיחלו עימותים שיחייבו מאמצי תחזוקה וסיכון מתמיד לבחירות מוקדמות.
  3. מסע הבחירות שיסתיים מחרתיים היה אמור להיות משמים ומשעמם. עד שהגיעה המערכה בעזה, התגובה של ערביי ישראל, והקמפיין של ליברמן. הנושא היחיד שעלה לסדר היום בבחירות הוא שאלת היחסים בין ערביי ישראל לציבור היהודי, מדינת ישראל והחברה הישראלית. כאשר ישראל מגדירה את עצמה, האם היא רואה עוד את ערביי ישראל חלק ממנה? וכאשר ערביי ישראל מגדירים את עצמם, האם הם עוד רואים עצמם חלק ממדינת ישראל?
  4. ישראל סיימה בתיקו שתי מערכות צבאיות בשנתיים האחרונות מול ארגוני טרור. ההתעצמות הסורית, הכור הגרעיני שנתגלה במפתיע, וחוסר הנכונות של הנהגתה להיענות לידנו המושטת, כל אלו מעוררים דאגה. במצב זה של איזון אסטרטגי, לישראל אינטרס חיוני להגיע להסדר שלום עם סוריה, למרות שלמשלם המיסים האמריקאי אין כעת כסף פנוי לשלם את מחירו.

החברה הערבית ועופרת יצוקה

ביום שישי סיירנו בהרודיון, כדי לראות מקרוב את הגילויים האחרונים. קברו של הורדוס, שניים מבני משפחתו, תיאטרון מרהיב הצופה פני ירושלים ובית המקדש, וחדר אירוח מלכותי מעוטר. לא אתפלא אם טובי המוחות היצירתיים בהוליווד שוקדים על גרסא מעודכנת של אינדיאנה ג'ונס. נשיונל ג'אוגראפיק הקדימו והפיקו תיעוד, סרט ומשחק מחשב, השווים שיטוט

לקראת סוף הסיור החלו המואזינים מן הכפר צור באהר, למרגלות ההר, לקרוא למאמינים לתפילה כמנהגם מימים ימימה. תושבי הכפר החלו לצעוד לאטם, איש איש אל המסגד שלו. לאחר התפילה החלו האמאמים לשאת את דרשת יום השישי, אשר גם היא הוגברה באמצעות רמקולים. הקולות התערבבו אלה באלה, שלושה או ארבעה, אך המסר היה ברור ותקיף. הוא אמנם תובל בציטוטים מכתבי הקודש, אך לא הותיר מקום לפרשנות

יום קודם לכן ביקרתי במרכז ירושלים. אדם חכם המכיר את לבה הפועם של העיר טען כי מן הכפר סילוואן במזרח העיר תצמח האינתיפאדה הבאה. הוא ציין כי רבים מהגרים אל הכפר וכי הוא מונה כיום כארבעים אלף איש. הוא טען שאין בו בית ספר יסודי, ולא מערכות קהילתיות, זולת החפירות הארכיאולוגיות

בראיון בגלי צה"ל דיבר הבוקר מחמד ברכה מנהיג חד"ש. הוא דיבר בתקיפות אך במתינות. מחה על שאלת המראיין על קריאתו של ח'אלד משעל לפתיחת אינתיפאדה שלישית, ואמר כי ערביי ישראל לא יתנו לאף אחד מבחוץ לקבוע להם את סדר היום. הדגיש כי הם כאן בשביל להישאר במולדתם, הסביר מדוע ייצאו להפגין ולמחות, ופנה אל המשטרה שלא תתקרב יתר על המידה כדי שהיצרים לא יתלבו

אפשר להרים גבה על כך שהציבור הערבי בישראל לא הביע דאגה דומה כאשר אזרחי המדינה היו נתונים תחת אש בשנים האחרונות, אך כאשר התותחים רועמים אין זה זמן מתאים לחשבונות ולחשבונות נפש. בתקופה שבה הנהגתנו מפגינה אחדות שורות מרשימה, יש מקום גם לדיאלוג עם מנהיגי הציבור הערבים

עדיין לא

1. בחירת אובאמה מעוררת רגשות שמחה במיוחד בקרב מי שלא משתייך לזרם המרכזי בחברתו – 'ניצחנו', 'כן, אנחנו יכולים'. על מרקע הטלביזיה חוזרת ומופיעה דמותו של צעיר שיצא זה עתה מהקלפי, רוקד וצוהל – 'עשיתי את זה בפעם הראשונה, אני השפעתי על ההיסטוריה'. האם זו התפרצות של מחאה אשר תגביר מתחים ושסעים בין קבוצות ומגזרים? או אולי זהו ביטוי לצמא להרגיש שייכים, ורצון לקחת אחריות משותפת, אשר יובילו לאיחוי ושילוב?

2. הדרך ארוכה במיוחד בכל הנוגע לחברה הערבית בישראל – בסקר השנתי של המכון לדמוקרטיה, 57% מהיהודים בישראל הגדירו את עצמם קודם כל כיהודים, ו-39% כישראלים. לעומתם, 45% מהערבים בישראל הגדירו את עצמם קודם כערבים, ו-24% כפלסטינים. תנאי הפתיחה לא מעודדים, וקשה לדעת מהי המגמה לעתיד. כדאי לקרוא את מאמרו של השאם נפאע בעיתון הארץ, בו הוא בוחל בקיום משותף וקורא לעמידה איתנה. נדמה שמקרה אובאמה מלמד שחתירה לאחריות משותפת, חייבת להישען על רצון להשתייך ועל נכונות לשייך.

 3. בבחירות לרשויות המקומיות ברחבי הארץ בעוד כמה ימים יתחרו רשימות של 'צעירים'. אפשר להתבונן מהצד בציניות ובביטול ולייחס למתמודדים אופורטוניזם ונאיביות. הרי רובם בוודאי יכשלו. מאידך, אם תופעת אובאמה רלבנטית גם לנו, מנהיגות צעירה ונקייה אינה חלום באספמיה. בהתקרב הבחירות הכלליות, המפלגות נערכות לבחירות מקדימות. בינתיים רק בני 60+ שהיו ופרשו וגמלאי מערכת הביטחון מחזרים על פתחיהן. היכן הדור הבא?

4. אלכסנדר פן כתב ב-1928 (כשהיה בן 22): "השמש – גיהנום צלוי; אדמת פתי – צבר וחול; אני זורק לך בגלוי: איני יכול!; איני יכול את נאקו של אוח; את השרב אשר אפו חרה; את החיים על חוד החוח; לקרוא מולדת – מכורה.; טרוף עתיק נותן בי אש-קולו; אבל איני יכול…עדין – לא."

ארבע הערות על המצב

1. נקודת מבט: לפני כמה ימים פרסם משה ארנס מאמר בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת 'מפולגים ניפול'. במאמר מצביע ארנס על ניכור מהמדינה ומהחברה בקרב קבוצות מיעוט: ערבים, חרדים ודתיים-לאומיים.  מדוע שאלה של לכידות חברתית בכלל רלבנטית במדינה דמוקרטית? כיצד אפשר למדוד ניכור או לכידות? האם הכל אחריות של הממשלה, או שגם לחברה ולאזרחים יש תפקיד? ואיך אפשר לתרגם את הדאגה הזו לתכנית עבודה?

2. חצי נחמה: ביום שלישי השבוע במשחק אימון בין נבחרות צרפת ותוניסיה בכדורגל, אוהדי נבחרת תוניסיה (מהגרים תוניסאים אזרחי צרפת) קראו בוז במהלך נגינת ההמנון הצרפתי. נשיא צרפת סרקוזי קרא לבטל כל משחק שבו נשמעות קריאות בוז בעת נגינת המנון. פוליטיקאים צרפתים אחרים קראו לבטל משחקים של נבחרת צרפת עם נבחרות מצפון אפריקה.לעומתם, מישל פלטיני ואחרים ביקרו את התגובה ואמרו שתמיד נשמעות קריאות בוז ושלא ניתן להציב שוטר ליד כל אוהד.

The French national soccer team 

3. דו קיום: אירועי עכו מיום הכיפורים מאוד מדאיגים. אלו הקוראים להפרדה ואלו התופסים 'דו-קיום' כחיים נפרדים, רואים באירועים הוכחה לטיעונם. כל אחד יחייה את חייו בנפרד, איש תחת גפנו, וגדר של שכנות טובה ביניהם. כמה שפחות מפגש, וכמה שפחות מגע, כך ייטב. לעומתם, מי שמאמין בחיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל, חייב לקוות שאירועי עכו הם היוצא מהכלל המעיד על הכלל, וחייב לפעול שכך זה ישמר. כאשר מתעמלת נופלת מהקורה, ידוע שחייבים מיד להעלותה לשם מחדש. קיומו או ביטולו של פסטיבל עכו הוא צומת מבחן.

4. שובה של הממשלה: לפני המשבר בשווקים הפיננסיים, אם סקטורים בחברה הישראלית היו מנפיקים מניות, השקעה נבונה הייתה נראית בערך כך: 40% בכלכלה בדגש להייטק הצומח, 25% באוניברסיטאות המחקר השומרות על הגחלת, 20% בחברה האזרחית המתפתחת, 10% בצבא כרשת ביטחון, ו-5% בממשלה בשביל המצפון. ומה היום? הכלכלה בצניחה, האוניברסיטאות גוועות, והחברה האזרחית על ספה של אי ספיקת ריאות. כיצד הייתם משנים את הפוזיציה שלכם היום? האם משקיע נבון היה שם את הונו בצבא, ובעיקר בממשלה?

אזרחות משותפת

החברה הישראלית אינה מזמנת די אפשרויות לאנשים מרקע שונה להיפגש, קל וחומר לפעול יחדיו. קשה כך לצפות שנחלוק כאב משותף וחלומות משותפים.

הסייברספייס יכול במידה מסוימת לשמש כמקום מפגש שכזה, זה הרי כבר זירת מפגש לא מבוטלת ככל שנוקף הדור.

בשנה האחרונה מתקיים בחסות של המרכז לטכנולוגיה חיונכית פרויקט 'מקום – מכאן', בו נוער יהודי וערבי, כותב במשותף עיתון אלקטרוני על חייו בעברית ובערבית.

שווה להסתכל מה מעניין את הצעירים הללו וכיצד מתקיים הדיאלוג ביניהם. לאחרונה הם עסקו שם בהגדרת חזון משותף למדינת ישראל.

התוצרים מעוררים שאלות לא פשוטות, משום שניכרת ביניהם הסכמה על ביטול האופי היהודי של המדינה – האם זה משקף את רוחו של הדור הצעיר בישראל? האם ישנה הטיה טבעית בכך שמצטרף לפרויקט שכזה רק נוער שאינו מייחס חשיבות לזהות יהודית? או שמא ההכוונה וההדרכה שניתנת לנוער בידי מבוגרים מהם מוליכה אותם לשם?

עושה רושם שעד שהשפה 'היהודית' והשפה 'האזרחית' ידברו זו עם זו, יהיה קשה להתקדם. זה לא בלתי אפשרי, רק צריך לרצות !