קטגוריה: תרבות יהודית

למה בכלל יש מחיצה בכותל?

בתמונות רבות מלפני 100 שנים אפשר להבחין שנשים וגברים שהו זה במחיצתו של זו לצדו של הכותל המערבי. התמונות מקרינות שלווה ומעבירות לצופה בהן תחושה של סובלנות ורוחניות. לעין הישראלית זהו מחזה מוזר, מה פתאום גברים ונשים ביחד בכותל? איך זה יכול להיות? החלטתי לצאת למסע בזמן כדי להבין איך הגענו עד הלום. הנה השלל, והוא מעניין ומפתיע.
"מכלאה", כך כינה את המחיצה, ראש הממשלה, לוי אשכול בראיון רדיו בקול ישראל. זו הוקמה מיד לאחר שחרור ירושלים בשנת 1967 ביוזמת שר הדתות דאז, איש המפד"ל, פרופ' זרח ורהפטיג. דבריו של אשכול עוררו את רגזה של הציונות הדתית. קצפה רתח גם על משה דיין, שר הביטחון הנערץ, שקבע את סדרי הגישה למערת המכפלה מבלי להתייעץ עם שר הדתות.

הכותל בשנת 1917

הכותל בשנת 1917

"הכותל לא יהיה אנדרטה או מוזיאון", הגיב ורהפטיג בראיון לעיתון דבר, "רק הרבנות הראשית תקבע", הוא הוסיף. לחברי החילונים אני מיד מציע לא למהר לשפוט את ורהפטיג כפנאט ופונדמנטליסט. מדובר באדם שהציל אלפי יהודים מפולין ומליטא במלחמת העולם השנייה. חוקר רציני של המשפט העברי וחתן פרס ישראל על תרומתו לחברה, מחותמי מגילת העצמאות וחבר הכנסת ושר במשך כמעט 30 שנה.
"יש הבדל בין יהודי שבא לכותל להתפלל ובין יהודי שבא להצטלם", הצליף ורהפטיג בחילונים. הוא טען שהכותל הוא למעשה מקום תפילה, שאליו מגיעים בעיקר דתיים, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. כמקום קדוש וכבית כנסת, הסמכות לקבוע כיצד ינהגו במקום נתונה רק בידי הרבנות הראשית, הוא הסביר. לגבי האפשרות שאולי בעתיד יתאפשר מקום גם לחילונים להתייחד בדרכם עם המקום, ורהפטיג נותר עמום.

להיות עם חופשי בארצנו

להיות עם חופשי בארצנו

כדי להבין את תפיסת עולמו, קראתי ראיון קודם אתו לעיתון מעריב. שם הוא אמר "המדינה לא יכולה להכיר בכמה דתות יהודיות", והוסיף "דיני ההלכה מחייבים את כולנו כלשונם וכרוחם בענייני אישות, והדבר אינו ניתן לשינוי". כשהואשם שהוא דוחק את רגליהן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, השיב: "נילחם כנגד כל צד – בין אם הוא חילוני או רפורמי", והדגיש "אצלנו יש רק פרשנות אחת והיא האורתודוכסיה".
אבל, זו אינה תחילתו של הסיפור. מחיצה קמה בכותל גם כשלושים שנים קודם לכן. וגם אז היא הבעירה אש. מספר גילי חסקין: "נקודת המפנה הייתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט. מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד. אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית".
חסקין מסביר, "במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. השמש הספרדי סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים.״ (גילי חסקין, 'סכסוך הכותל המערבי כפתיח למאורעות תרפ״ט')
רק רגע, אתם מבינים מה קרה פה? חסקין טוען שהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית, הרב הראשי של ירושלים והרב האשכנזי הראשון של ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ניסה לדחוק את רגליו של השמש הספרדי, רפאל מיוחס, שמשפחתו הייתה אחראית על הכותל מימים ימימה. לקראת החגים הזמין קוק לארץ את נשיא הכולל בורשה, ובחסותו הוקמה בכותל מחיצה המפרידה בין נשים לגברים. ישנן עדויות על כך שהשמש האשכנזי של הכותל נהג להקים מחיצה שכזו מדי שנה לרגל החגים, אך הפעם זו קיבלה משמעות מתריסה.
בנקודה זו אני מציע לחברי האשכנזים לקרוא את חיבורו האחרון של עמוס עוז, 'שלום לקנאים', שם הוא מאשים את יוצאי מדינות מזרח אירופה, הדתיים והחילוניים כאחד, בייבוא לארץ של תפיסות קיצוניות. מאידך הוא מעלה על נס את המתינות והסובלנות של היהדות הספרדית. ובאמת, הסטאטוס קוו בכותל, הן בתקופה העת'מאנית והן בתקופה הבריטית נסמך על הבנה הדדית שהכותל הוא מקום קדוש, אך אינו מקום תפילה ולא בית כנסת.
בחזרה לסיפורנו. הבריטים שמעו מהערבים ששמעו מהרב הספרדי, ומיד הסירו את המחיצה. היהודים מחו ופנו לממשל הבריטי מה שעורר את זעמם של הערבים, בהנהגתו של חאג' אמין אלחסיני, שהחלו בהפגנות. מבחינתם הכותל הוא חלק ממסגד אלאקצא. בתגובה, תנועת בית"ר עוררה הפגנה גדולה. הצדדים התלהטו וכך נפתחו 'מאורעות תרפ"ט' שבהם נרצחו 133 יהודים ונהרגו 113 ערבים (מרביתם ע"י הבריטים).
הבריטים הקימו וועדת חקירה שהחליטה להשיב את המצב לקדמותו, ללא המחיצה. כשניסיתי ללמוד על הוועדה הזו, מצאתי טיוטא של מכתב שכתב לוועדה זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר. זה מסמך מרתק בעיני, ובמיוחד השינויים בכתב ידו. ז'בוטינסקי הואשם כמי ששלהב את הרוחות ועמד מאחורי הסתה שעוררה את המאורעות. הוא ביקש להופיע בפני הוועדה כדי להפריך מהיסוד את הטענות הללו.

מדינת היהודים

מדינת היהודים

ז'בוטינסקי כותב לוועדה את כל הטיעונים שהיה מבקש לטעון לו היה מוזמן להופיע בפניה (הוועדה שמעה את עדותו, למורת רוחה של הסוכנות היהודית). במיוחד משכה את עיני הגדרתו ל-'מדינה יהודית'. הוא חוזר על ההגדרה אינספור פעמים לאורך המכתב, כמו רוצה להיות משוכנע שהובן. מדינה יהודית, כותב ז'בוטינסקי, היא 'משטר עצמי שנשלט בידי רוב יהודי'.
אז הנה סיפור המחיצה שהוא סיפור המחיצות שבתוכנו. חשבתי לעצמי, מה סבא שלי, אליהו מרידור ז"ל, היה אומר על כל זה. אני נקרא בשמו, אך מעולם לא פגשתיו. הוא עלה לארץ ב-1936 ועמד בראש פלוגת הכותל של בית"ר, במסגרתה נאבק על זכותם של יהודים להתפלל בכותל ולתקוע בשופר ביום הכיפורים. כולי תקווה שהיה מתנגד נחרצות לכל המחיצות.
בכל אופן, שמונים שנים לאחר מאורעות תרפ"ט, בני עלה לתורה בכותל. היה זה בוקר מופלא, סבתי נשאה דברים מרגשים. בטקס אורתודוכסי עם כל בני משפחתי, החילונים, הדתיים והחרדים, ביחד, גברים ונשים, היינו זה לצד זו, בשלווה ובסובלנות, ללא מחיצה.

 

זרמים בחינוך – לא מה שחשבת

בואו נדבר על הזרמים בחינוך. הרי יש שמצפים מהחינוך שיאחה את השסעים בעם, במיוחד אחרי תקופות קשות, אבל איך אפשר לעשות את זה כשכל שבט מתחנך בנפרד? האם זו ציפיה ריאלית והאם היא בכלל רצוייה? הגיע הזמן שננקוט עמדה בסוגייה, אבל הנושא מורכב, כי יש צדדים לכאן ולכאן. אז הנה, כדי להקל עליכם לגבש את דעתכם, להלן שלושה טיעונים מרכזיים הנשמעים בנושא.

ביחנו את עצמכם – קראו את שלושה הטיעונים, החליטו איזה מהם מדבר אליכם יותר, ונסו לבחור ולהחליט מהי דעתכם ומה צריך ואפשר לעשות כדי לתקן את המצב?

טיעון א' – הגיע הזמן למערכת חינוך ציבורית אחת

ישראל מתגאה בכור ההיתוך שלה, אבל בפועל אנחנו עדיין שנים-עשר שבטים שחיים זה לצד זה, ולכל אחד תפיסת עולם ומערכות חיים נפרדות. כל שבט גר בשכונה משלו, מחנך את ילדיו בבתי ספר משלו, מדבר בשפה משלו, משרת או לא משרת ביחידות צבא משלו, ועובד או לא עובד במקומות עבודה משלו. במציאות שכזו, כמעט ולא יוצא לנו להיפגש זה עם זה, ולכן אין להתפלא שאיננו מכבדים אחד את השני.

כתוצאה מכך יש לנו מחנה שמצית את אש שנאת האחר, מחנה שמשלם מיסים ומשרת בצבא, מחנה שמתפלל אל אדוניו שבשמים, ומחנה שמקדש את חיי האדם שעל פני האדמה. רק כשאויב מבחוץ קם על כולנו לכלותנו ומפנה אלינו את טיליו ומתאבדיו בלא הבדל והבחנה, אז לרגע אנחנו מחפשים אחדות. אך גם זה רגע חולף, משום שהרב-תרבותיות האובדנית שלנו מפוררת אותנו עד בלי דעת.

בתוך הכאוס הזה, אין לנו מערכת חינוך אחת שתבנה את עתידנו סביב חזון וערכים משותפים. כל קהילה שעלתה ארצה ייבאה אתה את בתי הספר שלה והמפלגות הפוליטיות שירשו את הקהילות, מפעילות עד היום מערכות בתי ספר עצמאיות. כל רשת מנוהלת בנפרד, עם תקציב, תכניות, ספרי לימוד, הכשרת מורים ומפקחים משל עצמה, וכמעט הכל במימון המדינה. בדרך זו כל קהילה מוודאת שגם העתיד שלנו יהיה שסוע ומפולג.

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

האידיאולוגיות מפרידות בינינו. החלומות והצער מקרבים אותנו זה לזו

כל עוד זה המצב, הדיבורים על 'חברת מופת' המאוחדת סביב ערכים משותפים, הם בבחינת דיבורים באוויר. אם המורה, ההורים והתלמידים מאוחדים סביב תפיסת עולם משלהם, מי בכלל יכול להתיימר לכפות עליהם שינוי. אם תפיסת עולמם מתבטאת בעבודת השם, או עבודת אדמה, דיכוי נשים או טיפוח זכויות האדם, מי אנחנו שנגיד להם אחרת. תחת הכותרת 'חינוך ערכי' שכולנו אוהבים לשאת את שמו לשווא, איש הישר בעיניו עושה.

לכן, הגיע הזמן לעשות מעשה, לבטל את החטא הקדמון של הזרמים בחינוך, ולבנות במקומם מערכת חינוך ציבורית וממלכתית אחת. אין להסתפק בכך שכולם ילמדו את מקצועות היסוד, עברית, חשבון, אנגלית ומדעים, אבל בכל מה שנוגע לערכים יעשו כראות עיניהם. יש להתנות מימון ממשלתי לבתי ספר בכך ש-100% משעות הלימוד יוקדשו לתכנית לימודים אחת משותפת. ואם קהילה רוצה 'לעשות לעצמה רב', שתממן זאת מכיסי חבריה, באופן תוספתי, ולא על-חשבון משלם המיסים.

טיעון ב' –  המגוון שבתוכנו הוא מקור עוצמתנו

סליחה, מה פתאום לכפות ערכים על אנשים וקהילות. האם יעלה על הדעת לצפות מאדם דתי להפסיק להאמין באלוהים, ומאדם חילוני להתחיל לקיים מצוות? האם ניתן לחייב אזרח ערבי או חרדי להצטרף לשורות התנועה הציונית? האם ראוי לקבוע את ערכיו של הרוב כמחייבים ובכך לכפוף את אמונותיו של המיעוט לצו הכללי של השלטון הנוכחי? זהירות, המדרון חלקלק עד מאוד, ולא יעבור יום והוא יפגע עמוקות בציביונה הדמוקרטי של מדינה ישראל.

נפרדים אך שווים

נפרדים אך שווים

תבינו, ישראל היא מדינת מהגרים שניסתה ללא הצלחה ובמצוות כור ההיתוך למחוק את זכרון העבר ואת האופי הקהילתי של חבריה. הייתה זו טעות בסיסית של מדינה בחיתוליה שטרם בנתה את ביטחונה העצמי. היום לעומת זאת, אנחנו חזקים מספיק כדי להכיל בתוכנו שונות ומגוון. טוב שהדיון הדמוקרטי יהיה עשיר ותוסס, וחיוני לאפשר לקולות השונים שבתוכנו להישמע. מתוך דיון שכזה צומחות החלטות טובות, מנומקות ויצירתיות יותר – זה הרי יחודנו, ומכאן עוצמתנו.

נכון, לפעמים זה מעצבן לשמוע דעה אחרת משלך, ולעתים זה ממש מרתיח את הדם. קשה לקבל החלטות בתוך ויכוח מתמיד, אבל כל עוד כולם מקבלים את כללי הויכוח וממשיכים להתנהל בתוכו וביחד, אין סכנה ממשית. הרי מהי האלטרנטיבה, שמיעוט יוציא את עצמו מהכלל, יתבודד, יתייאש, או חס וחלילה יתמרד. עדיף תמיד לקיים את הויכוח בתוך המעגל מאשר להיאבק משני צדדים של מתרס, גם אם החיים בבית סואנים במיוחד.

לכן, זכותה הבסיסית של כל קהילה לקיים את ערכיה בנפרד, ובכלל זה את מערכת החינוך שלה. המדינה חייבת לשאת במימון של מערכות החינוך הנפרדות, משום שכל ילד זכאי לחינוך וכל קהילה זכאית לשמר את מורשתה. אלו הן אבני יסוד של דמוקרטיה, והן אלו שמבטיחות את קיומנו לעתיד. הרי מי שהיום הוא הרוב ורוצה שדעתו תהפוך לדעת הכלל המחייבת, מחר יהפוך למיעוט ועלול למצוא את עצמנו נדרס תחת מגפיו של הרוב החדש.

טיעון ג' – שלום בית

צודק מי שחותר לערכים משותפים שבלעדיהם אין אנו באים, וצודק גם מי שחושש שבדרך לאחדות תימחקנה זהותם וזכויותיהם של פרטים וקהילות. לכן, במקום לעלות על עצים ובריקדות, צריך לחפש את שביל הזהב שיאפשר גם וגם, מתוך פשרה, מתינות וסובלנות. כל קהילה תהיה חייבת בסל של ערכים משותפים, אבל תוכל לשמור את ציביונה המיוחד, להוסיף עליהם, ולתבל אותם בערכים מיוחדים משל עצמה.

שביל הזהב

שביל הזהב

הערכים המשותפים נקבעו בהצהרת העצמאות ובחקיקת היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, החותרת לשגשוגה של הארץ ומבטיחה שיוויון זכויות לכל ובית לאומי לעם היהודי. לכן, הממשלה חייבת לוודא שערכים אלו מונחלים לכלל ילדי ישראל ולהתנות את המימון שהיא מציעה לבתי הספר בכך. מדובר על לימודי הליב"ה שיבטיחו שגשוג, לימודי זכויות אדם ואזרח שיבטיחו שיוויון, ולימודי היסטוריה ומורשת שיבטיחו את ההזדהות עם הלאום.

אבל אין די בכך, משום שכל עוד הקיום הוא נפרד, אין ערך ללימודי הערכים. הם יילמדו כתלושים ממציאות החיים, וישכחו כלעומת שבאו אל מול סלעי היומיום. כל עוד המגורים, השירות הצבאי, ההשכלה הגבוהה ומקומות התעסוקה אינם מציעים מקומות מפגש רבים בין השבטים, מערכת החינוך צריכה לקחת את ההובלה. לכן, בנוסף ללימודים בנפרד של נושאים משותפים, יש ליצור מפגשים רבים ומשמעותיים ככל שניתן בין תלמידים ומורים מרקעים שונים.

חברת המופת מתחילה בחינוך לערכים משותפים ובמפגשים משותפים. התקווה היא שההיכרות בגיל הצעיר תעצב דור חדש שיודע, מכיר ומכבד את השונים ממנו. אם נצליח, הדור הזה יעלה על קודמו ויחפש נתיבות לשיתופי פעולה נוספים, לנשיאה משותפת בנטל, למגורים סמוכים, לעבודה ביחד, ולחיים יותר משותפים שיש בהם לעתים צער משותף ולעתים גם חלומות משותפים.

על דמדומי החיים שבין האמת והצדק

האם ראוי שרב ראשי ששכרו משולם ממיסינו יתנגד פומבית לגיוס נשים לצבא? האם ראוי שנשיאת מכללה להוראה תפרסם בעיתון מאמר נגד הסבת אקדמאים להוראה? האם ראוי שמורה יספר לתלמידיו שהשתתף בהפגנה בה קרא 'תחי פלסטין' ויציין שבחר לא להשלים לימודי הוראה בשל התנגדותו להסכם 'עוז לתמורה'?

חשבתי לעצמי, שמצד אחד חופש הביטוי חיוני, עובדי המדינה הם משרתי הציבור ולא משרתי הממשלה. ביקורת מובילה לדיון ציבורי שמוביל לשיפור. הרי, מה עדיף, לשמוע את הביקורת של עובד הציבור כשדבריו כבר אינם מועילים רק אחרי שהשתחרר לאזרחות? מצד שני, אם איש הישר בעיניו יעשה, אין מדיניות והסוף למשילות.

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

דו קיום זה לחיות ביחד או חיה ותן לחיות?

החלטתי לחפור קצת כדי להבין יותר, ולמדתי שבית הדין לעבודה ובית המשפט העליון כבר פסקו בנושא לא אחת, וקבעו שלגבי עובדי מדינה, בשונה מאזרח מן השורה, יחול 'חופש ביטוי מסוייג ומבוקר' בנוגע להתבטאות פומבית בענייני מדינה, וכי כשאדם נעשה עובד ציבור הוא 'מקבל על עצמו חובות ומגבלות על חופש הביטוי'.

משרד החינוך אימץ את הפסיקה וקבע כללים והנחיות שמותירים מרחב לשיקול הדעת של אנשי החינוך בתוך מגבלה ברורה. ההנחיה קובעת שלמורה 'אסור להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת…על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה, או על גופי ציבור ועל גורמי ציבור בכירים אחרים': http://goo.gl/8LRFyW.

למקרא הדברים עולה בי מחשבה שמטרידה אותי אולי אפילו יותר. מה קורה כאשר מוסד חינוכי מחליט משיקוליו, מערכיו, ומתפיסת עולמו לאמץ קו שמקצין או שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה. מה שמטריד הוא כשקו זה מקובל על התלמידים, הוריהם והמורים, לא מתקיים כל דיון או ויכוח, והציבור כלל אינו מודע לכך.

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

גן ילדים בחולון (http://972mag.com/fear/)

למשל, משרד החינוך בתקופת השר יצחק נבון קבע חובת לימודי שפה ערבית לכל תלמידי ישראל בחטיבת הביניים. נבון שידע את השפה על בוריה, היה מורה לערבית, כתב לא אחת על לימוד השפה כערך אזרחי רם מעלה וכצוהר להכרת 'האחר' ותרבותו וכאמצעי חיוני להשתלבות ישראל באזור.

אלא שחובת לימודים אינה חובת היבחנות, ובמילים אחרות, כשלא מחייבים בגרות בערבית גם אם שר החינוך מחייב ללמד, המציאות בישראל נהגה אחרת, ורק מחצית מתלמידי ישראל לומדים ערבית בין כיתה ז' ל-ט'. בולטים בהעדרם כמעט כל בתי הספר הממלכתיים דתיים.

הילד הזה הוא אני?

הילד הזה הוא אני?

לקראת השבת, עולות בי מחשבות נוגות, האם אנו רוצים לחזור לימים של 'חינוך קהילתי' ושלכל מפלגה יהיו בתי הספר שלה שבהם היא תחנך את ילדיה לפי ערכיה, או שאנו חותרים ל-'חינוך משותף' שבו כלל גווני החברה יפגשו, יכירו זה את זה בסובלנות, וילמדו שבמדינתנו חיים אנשים שונים, עם תפיסות עולם מגוונות. מה דעתכם?

דעה אישית לסיום: ילדיי למדו ולומדים בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, ומהיכרות אישית וקרובה אני יודע שזה לא פשוט. זה לא פשוט לחילונים כשמורה מצפה שכולם יקפידו בתפילה ובאורך המכנס, וזה לא פשוט לדתיים כשמנהל מאפשר לתלמידים להחליט אם לשמור שבת בפעילות משותפת. לדעתי, ברור שיותר קל בנפרד, אבל הרבה יותר חשוב ביחד.

עשה לך רב

מינוי רבנים ראשיים נמצא על הפרק, והארץ גועשת. נכון, אני באופן אישי וגם חלק גדול מחבריי לא עושים שימוש תדיר בשירותים הניתנים בידי רבנים, אבל זו אינה עובדה שפוטרת אותנו מלגבש עמדה בנושא. כולנו משלמים מיסים כדי שמי שזקוק לשירותים הללו יוכל לצרוך אותם, ולכן כולנו 'בעלי מניות', ויש לנו זכות ואפילו חובה להיות בעלי עניין.

אז הנה שלוש דעות ששמעתי בנושא מחברים טובים ויקרים. חלקן הגיוניות ומשכנעות, חלקן קשות לשמיעה ולכתיבה, וביחד הן אינן מתיישבות זו עם זו. אז עם איזו דעה אתם מזדהים יותר?

דעה ראשונה – לבטל

"לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע לההחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ". כך כתב בנימין זאב הרצל כאשר תיאר את מדינת ישראל כחברת המופת שבחזונו, ב"מדינת היהודים".

חברת מופת

חברת מופת

הרצל צדק ויורשיו טעו כאשר איפשרו לרבנים דריסת רגל כה גסה במדינה שלנו. זה פוגע במדינה ופוגע בדת. ראו לאן הגענו, דילים פוליטיים מהזן המיושן והמגעיל, זוהמה מילולית מסוג "רשע", ו-"סכנה לתורה", והרב הראשי המכהן ישוב בחדר החקירות של המשטרה. מה לזה ולמנהיגות רוחנית, מה לזה ולמוסר, מה לזה ולחברת מופת? זו בושה וכלימה וצריך להסתלק ממנה לטובת כולנו.

בינינו, הרי אין שום סיבה שרבנים יכהנו במשרה ציבורית שממומנת מכסו של משלם המסים. לא מדובר בשירות ציבורי כמו ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה, משום שאלו שירותים שכולם זקוקים להם. שירותי הדת לעומת זאת, הם שירותים שרק קהילות דתיות צורכות ולכן עליהן לממן אותם מכסן ולא על חשבונו של כלל הציבור.

דעת שניה – להפריד

לכל אדם ולכל קהילה יש צרכים תרבותיים ורוחניים משלהם, יש מי שמעוניין בהצגות תיאטרון, במוזיאונים, בהופעות מוסיקליות, בהרצאות על מדע, או בספורט, ויש מי שמקבל השראה ועוצמה מאמונה דתית. יש מי שמקבל הדרכה מיועץ זוגי, פסיכולוג, ומאמן, ויש מי שפונה לרב. יש מי ששומר על אורח חיים בריא, על משמעת תזונתית, ומגדיר לעצמו יעדים וערכים, ויש מי ששומר מצוות.

איש באמונתו יחיה

איש באמונתו יחיה

לכן, כפי שצריך לאפשר לכל אדם לבחור את אורחות חייו, אמונתו ודרכו, ומשום שישנן קהילות דתיות הזקוקות לשירותי רבנות, על המדינה לאפשר זאת עבורם. עם זאת כדי להצדיק זאת, חייבים לחול שני שינויים, יש לממן לכל אדם את המדריך הרוחני שלו לפי בחירתו, ויש לאסור על הרבנות לפעול מול ציבור שאינו מעוניין בשירותיה.

בחוק הרבנות הראשית (1980) נקבע כי תפקידה של הרבנות "לקרב את הציבור לערכי התורה והמצוות". זהו תפקיד שעלול להתפרש כהזמנה לניסיונות להחזרה בתשובה, או חו'ח לפעילות מיסיונרית וכפייה. לכן חשוב מאוד למען מראית העין למחוק את הסעיף הזה מהחוק ולהגדיר את תפקידיה של הרבנות לשרת רק את מי שמעוניין בשירותיה.

דעה שלישית –  לעדכן

ישראל היא מדינה יהודית, והיהדות היא היסטוריה, מורשת ותרבות המשותפות לכולנו. לצערנו, הרבנות נקלעה למקום טכני ובירוקרטי והמפגש שלה עם האזרחים היא רק בטקסים של כניסה ויציאה מהחיים, אבל לא בחיים עצמם. המשבר המתרחש כעת ברבנות הוא גם הזדמנות לבנות רבנות מודרנית והרבה יותר רלבנטית.

כולנו רוצים להתקרב אל היהדות, להרגיש בה בבית, להיזכר בבית סבא ובזכות אבות, לדעת יותר ולהזדהות יותר. כולנו מחפשים משמעות לחיינו, במיוחד במקום מורכב כמו מדינתנו המאותגרת, ואין צורך להרחיק לקצות העולם כאשר המשמעות נמצאת בקצות אצבעותינו. ולכן עלינו ועל הרבנות להתחבר מחדש, לחפש ולמצוא אחד את השני.

להתחבר למעגלי צדק

להתחבר למעגלי צדק

רבנות שכזו תהיה טהורה, נקייה, ומדברת בנימוס ובלב אוהב. היא תהיה בקיאה באמת, הן בהלכות העם והן בהלכות האדם. רבנות שכזו תהיה סובלנית ופתוחה, לא מכתיבה וכופה, היא תהיה מקשיבה, מכילה ומקבלת, לא מתנשאת ומנותקת. והחשוב מכל היא תהיה רבנות מתקרבת ולא רבנות מקרבת, ותבין שדעתה היא אחת מני דעות שכולן טובות באותה המידה.

נו, אז מה דעתכם? הצביעו והשפיעו…

השיוויון בנטל מתחיל בבית

מי שם לב שמדינת ישראל חגגה אתמול את יום המשפחה? בעיקר ילדי הגן, בית הספר היסודי והוריהם. כל השאר אפילו לא הרגישו. מעניין להבחין שבמציאות שלנו בארץ יוצא שיש חגים ויש חגים, ומי ומה בכלל קובע איזה חג יהיה ממש חג, ואיזה לא ממש?

במציאות חיינו שלושה מוסדות קובעים את החגים שלנו: המדינה, הדת, ומערכת החינוך. המסטר-הולידייז הם החגים שכל השלושה מאמצים לחיקם. קדושה, משפחה וחופשה זה שילוש מנצח שמביא לנו בכל שנה את חגי-הדגל שלנו, פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

אבל הפוסט הזה מוקדש דווקא לחגים האחרים, האנדר-דוגז, אלו הנאבקים על קיומם ועל שמם הטוב. אלו החגים שנלחמים על תשומת לבנו, כלומר על עתידם ועתידנו, אבל הם עדיין לא קנו להם מעמד של נצח בישראל המודרנית –

נתחיל דווקא בתשעה באב, יום צום על החורבן. הוא אמנם מגיע אלינו מן הדת, אבל גם אצלה הוא 'תענית דרבנן', כלומר לא חג שמופיע בתורה. מבחינה לאומית יש לו סיכוי לא רע, אבל מערכת החינוך לא מותירה לו סיכוי, כי הוא נופל תמיד בחופש הגדול.

יום העצמאות לעומת זאת, המגיע בתום יום הזיכרון, הוא חג לאומי. הרבנים עדיין מתווכחים אם לומר בו תפילת הלל והקצינים מתווכחים האם יזכור עם ישראל או אלוהים. ובינתיים בקצה הדתי לא משרתים, לא עומדים בצפירה ולא חוגגים בזיקוקים. הנה עוד תזכורת לכך שלא קלה דרכנו.

אבל אם למשל לוקחים את חנוכה, אפשר לקוות שיש סיכוי. חנוכה הוא הרי חג לאומי ולא דתי. זהו חג המספר את סיפור מאבקם הלאומי של החשמונאים. אבל ראו איך הדת אימצה אותו לחיקה עם נס פך השמן וכולנו מקדשים על נרות החג עם כיפה על הראש. רק חבל שהדתיים עדיין לא מברכים בחנוכה "חג שמח".

גם מערכת החינוך מנסה את מזלה ומשגרת מועמדים למשרת חג. למשל ט"ו בשבט. זהו חג שהוכרז על-ידי הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908. לאחר מכן נמצאו לו שורשים ממנהגים דתיים בצפת במאה ה-17 ואצל רש"י, וקק"ל אימצה אותו בחום ואחריה התנועה הסביבתית.

לעומת כל אלו, יום המשפחה שחגגנו אתמול הוא חג במעגל השלישי. הוא לא חג-על כמו פסח, וגם לא מהטוענים לכתר כמו חנוכה וט"ו בשבט. יום המשפחה הוא עדיין חג שמחפש זהות, מחפש בידול ומחפש שותפים לדרך. מאיפה הגיע אלינו יום המשפחה הזה, מה הוא עושה פה, ולאן פניו?

באופן מוזר, מקורו ביוזמה של עיתון הילדים "הארץ שלנו" משנת 1951. הוא בכלל ביקש לציין את יום השנה למותה של הנרייטה סאלד שייסדה את תנועת הדסה. אז קראו לו "יום האם", ובאמת יש בעולם כאלו ימי-אם מימים ימימה, עוד מימי הפסטיבל של האלה "ריאה" ביוון העתיקה, אבל מה לנו ולזה?

בשנות השמונים "יום האם" חיפש להתאים את עצמו למציאות המשתנה ומיתג את עצמו מחדש כ"יום המשפחה". הגנים, בתי הספר היסודיים, וערוצי הילדים בטלביזיה נרתמו למשימה, אבל כאמור, כל עוד הדת והמדינה שותקות, תנועת המחאה המשפחתית תמשיך להילחם על מקומה.

ולכן, בשמו של יום זה, אני מפנה קריאה נרגשת לרבנים, אנא חברו לנו תפילות תודה וקריאות הלל למשפחה. ולמנהיגינו הפוליטיים, אנא בקרו בגנים ובבתי הספר ביום זה ונשאו נאומים מעוררי השראה. נכון, אתם מעדיפים את הקהילה והמדינה על המשפחה, אבל בסופו של יום המשפחה זה מה שיש לנו.

בתקופה שבה אנחנו נחשפים לתופעות לא קלות במשפחות, על הקהילה והמדינה לסייע בחשיפה ובטיפול, ולא להסתיר ולטייח. עליהן לחנך ולהעלות על נס מופת וערכים משפחתיים. או במילים פשוטות אחרות, שנשמעות לעברי ובצדק בתקופה האחרונה: "השיוויון בנטל מתחיל בבית".

על שלושה דברים העולם עומד

הדיון על מדינה יהודית ודמוקרטית אינו תופס את ייחוד חיינו בארץ. גם הקהילה היהודית בניו-יורק מקיימת חיים יהודיים בטוחים, טובים ונוחים במדינה דמוקרטית. אם כל הסיפור שלנו נועד לקיים יהדות בדמוקרטיה, לא היה צריך להקים מדינה שעבורה מזיעים, נאבקים, נלחמים ונהרגים. אז איך קרה שהפכנו נשבעים ונאמנים רק למדינה יהודית ו/או דמוקרטית?

באופן מפתיע, המונח 'מדינה יהודית' הוא חדש וגם השימוש במונח 'יהודי' הוא מאוחר. הגיבור התנ"כי הראשון שזוכה לתואר הוא 'מרדכי היהודי', איש גלות פרס ממגילת אסתר. לפני הגלות, 'יהודי' היה מי שהשתייך לשבט יהודה, או למדינת יהודה, שכנתה ויריבתה של מדינת ישראל. נדמה שמי שטבע את המונח 'מדינה יהודית' בעידן המודרני היה בכלל האו'ם, שהחליט ב-1947 על הקמת 'מדינה יהודית' לצד 'מדינה ערבית' בשטח 'פלסטין'.

הכרזת העצמאות שלנו מ-1948 מצהירה על 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל', אבל היא לא מזכירה בשם את המונח 'מדינה דמוקרטית'. הרצל שחזה מדינת יהודים התייחס לאפשרות שהיא תתנהל כדמוקרטיה, אך פסלה על הסף. בפועל, ישראל קמה כמדינה דמוקרטית, בתחילה עם גוון סוציאליסטי בשל הנטייה לברית המועצות, ולאחר מלחמת ששת הימים עם דגש ליברלי המוכר לנו כיום, בעקבות נותנת החסות החדשה, ארצות הברית.

מי שביקש לכונן את המדינה כדמוקרטית להלכה היו מחוקקי חקיקת היסוד בכנסת ב-1992. הם סברו שהמדינה צריכה להיות מוגדרת כך בחוק. לגבי יהדותה, הם חשבו שאין זה מתפקידו של החוק, אלא מקומו של המנהג שנקבע בידי קבוצת הרוב השוררת במדינה. אחרים סברו שאלמנטים מן הדת וההלכה היהודית צריכים להיות קבועים בחוק המחייב את הכלל. כך או כך, התוצאה שאליה אנו מתבקשים להישבע כיום היא פשרה שהושגה בין נשיא בית המשפט העליון למפלגות החרדיות.

כאשר התומכים במדינה דמוקרטית מביעים את עמדתם, הם מתארים מדינה מודרנית, פתוחה לעולם, חלק ממשפחת העמים, סובלנית לאחר, חותרת לשלום, ומשמשת מופת מוסר ברוח חזון הנביאים. התומכים במדינה יהודית מתארים מדינה חזקה, נחושה ובטוחה בדרכה, המשמשת מקלט ומגן לבני העם היהודי, שומרת על המורשת היהודית ומבצרת את מסורתה, בבחינת כי מציון תצא תורה. רובנו מוכנים לחתום על שניהם, השאלה היא אם הם מספיקים כדי להחזיק אותנו ביחד.

לכן כדאי לשים לב שהכרזת העצמאות מוסיפה אלמנט שלישי, שלפניה נקרא 'ציונות' ו-'חלוציות' ובהכרזה על הקמת המדינה נקרא 'עצמאות ממלכתית'. תחת המונח הזה מתארים האבות המייסדים מדינה עצמאית, חדשנית, מתקדמת ומעשית, הלוקחת אחריות על כלכלתה,שפתה ותרבותה, ופועלת לרווחת כל תושביה. כלומר, לא רק מדינה המתגעגעת לעבר, ולא רק מדינה החוזה פני עתיד, אלא גם כזו הנטועה במציאות המעשית של ההווה ולוקחת אחריות.

התכונה הנחשונית הזו שלנו המתבטאת בחדשנות, חלוציות, יוזמה, יצירתיות, וקידמה היא תכונה המוכרת לנו היטב כישראלים, היא נצרבה בנו בארץ והיא מבדילה אותנו מאחינו היהודים שבניכר. היא האומץ לפסוע ראשונים אל עבר הלא נודע, היא החוצפה לקחת מנהיגות במקום שאחרים מהססים, והיא תחושת האחריות האישית והאכפתיות שאין לה גבול לגורלה של המדינה . זהו האלמנט השלישי, הוא הדבק המלכד ועלינו לצרפו לשילוש המנחה את דרכנו.

 

 

חרדים לכספם

מה קרה שחיילי ישיבות ההסדר תולים שלטי מחאה דווקא עכשיו? הרי אין משא ומתן עם הפלסטינים, ואין שום תכנית מעשית לפינוי ישובים. ומה קרה פתאום שהחרדים מפגינים בירושלים? הרי המפעל פועל כבר עשרים שנים והחניון מאוד רחוק ממאה שערים. אולי יש פה סיפור שאנחנו עדיין לא נחשפים אליו, ואולי משהו אחר מתרחש מאחורי הקלעים?

יש הגורסים שזו בכלל הבשלה של תהליך חברתי, במיוחד בקרב הדור הצעיר, נוער הגבעות, תהליך אשר התחיל בהתנתקות. הרי יש משהו מוצדק בטיעון שלא חכם לשלוח את הצבא למשימות שיטור, כי בשביל זה יש משטרה. ויש משהו נכון בטיעון שחכם לפטור את מי שיש מראית עין של ניגוד עניינים בינו ובין המשימה.הרי פוטרים שופטים, ועורכי דין, ואחרים, מדוע לא חיילים?

אבל זה לא מסביר את התזמון, מדוע פעולות המחאה הללו מתרחשות דווקא כעת? איך אפשר להסביר שמיד לאחר פרשת נחשון-שמשון, שודר בטלביזיה טקס הזוי של חלוקת מעטפות עם כסף לסרבנים? נדמה שלא מדובר במחאת שטח ספונטנית, אלא בארגון מסודר. מישהו ישב, תכנן ותקצב, ושלח את הבחורים, ארגן את הטקס, והזמין את המצלמות.

הסבר אפשרי, שלוקה בציניות קיצונית, קושר את הדברים לכסף. הישיבות החרדיות והחרדליות תלויות במידה רבה בתרומות מארה"ב, שכעת נמצאות בסיכון. התורמים חרדים לכספם בגלל המשבר הכלכלי, והם מתלבטים. בסוף דצמבר חל מועד הגג להסדרי מס שעורכים האזרחים האמריקאים. אז הם צריכים להחליט האם וכמה לתרום.

אם הדברים קשורים זה בזה, וזה בהחלט בלתי סביר, אז אנחנו למעשה שחקנים בקמפיין של גיוס תרומות. תמונות קשות מירושלים הבוערת, השבת בסכנה, וסרטים מבהילים מיהודה ושומרון, ההתיישבות עומדת ליפול, כל אלו נועדו כדי ליצור תחושת דחיפות אצל התורמים ולשכנע אותם להכניס את היד אל הכיס.

אזרחות משותפת

החברה הישראלית אינה מזמנת די אפשרויות לאנשים מרקע שונה להיפגש, קל וחומר לפעול יחדיו. קשה כך לצפות שנחלוק כאב משותף וחלומות משותפים.

הסייברספייס יכול במידה מסוימת לשמש כמקום מפגש שכזה, זה הרי כבר זירת מפגש לא מבוטלת ככל שנוקף הדור.

בשנה האחרונה מתקיים בחסות של המרכז לטכנולוגיה חיונכית פרויקט 'מקום – מכאן', בו נוער יהודי וערבי, כותב במשותף עיתון אלקטרוני על חייו בעברית ובערבית.

שווה להסתכל מה מעניין את הצעירים הללו וכיצד מתקיים הדיאלוג ביניהם. לאחרונה הם עסקו שם בהגדרת חזון משותף למדינת ישראל.

התוצרים מעוררים שאלות לא פשוטות, משום שניכרת ביניהם הסכמה על ביטול האופי היהודי של המדינה – האם זה משקף את רוחו של הדור הצעיר בישראל? האם ישנה הטיה טבעית בכך שמצטרף לפרויקט שכזה רק נוער שאינו מייחס חשיבות לזהות יהודית? או שמא ההכוונה וההדרכה שניתנת לנוער בידי מבוגרים מהם מוליכה אותם לשם?

עושה רושם שעד שהשפה 'היהודית' והשפה 'האזרחית' ידברו זו עם זו, יהיה קשה להתקדם. זה לא בלתי אפשרי, רק צריך לרצות !

חשבון נפש – חלק א

מילים אלו נכתבות בצאתו של יום העצמאות השישים למדינת ישראל. שמחת העצמאות לעולם אינה שלמה, היא תמיד מהולה בעצבו של יום הזיכרון לחללי המלחמות ופיגועי הטרור. המחזאי הרומני יוג'ין איונסקו אמר פעם: אידיאולוגיות מפרידות אותנו, אך חלומות וצער מביאים אותנו יחד. האם ועד כמה נותרנו יחד השנה? האם אנו עדיין חולקים את אותו צער ואת אותם חלומות? האם מצבנו טוב יותר? האם פנינו לעתיד מבטיח יותר?

בשנים שעברו היו אלו מוראות הטרור מדרום והמלחמה מצפון שעשו בנו שמות. ההחלטה לעזוב את רצועת עזה איימה לפרק אותנו מבפנים. כתומים נגד כחולים ניצבנו זה מול זה יקודי אמת ניצחת. אך הזמן חלף, הפצעים החלו להגליד, ונותרנו יחד. כפי שכתב רש"י: וכשלו איש באחיו, בשביל אחיו, זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה. וכמאמר הפסוק: ויאמר אברם אל לוט, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רעי ובין רעיך, כי אנשים אחים, אנחנו. (ויקרא, כו, לו).

בכל חג מתמלאים העיתונאים בסקרי דעת קהל 'מה אתה מרגיש יותר, יהודי או ישראלי?', האם חילוני, או דתי, שומר כשרות או שומר שבת. זה למעלה מעשור שהתשובות דומות – הולכים לבית כנסת ולכדורגל בשבת, חילונית אך מדליקה נרות שבת. יהודים מאה אחוז, אך פוסחים על הלכות כשרות, רק לא חזיר. תומכים בדרכים שונות לגיור ולנישואין, אך לילד עורכים ברית מילה ובר-מצווה. והפרשנים נדהמים 'איך ייתכן?' ומתפלאים מדוע אין אנו נוהגים לפי ההבחנות הישנות, שאולי אבד עליהן הכלח?

הסוציולוג עוז אלמוג טוען כי הסוציולוגים בישראל, וגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בניגוד למפרסמים ולמשווקים), מפספסים בגדול, משום שהם ממשיכים לבדל אותנו באמות המידה של מוצא והשכלה שהיו מתאימות לימי ראשית המדינה. הוא מצביע על קבוצה גדולה של ישראלים, דור שלישי ורביעי בישראל, המגדירה את זהותה בעיקר על בסיס המקצוע שלה, הדומה יותר לקולגות מעבר לים מאשר להורים. זו קבוצה שמתוכה צומחים למשל, ישובים קהילתיים הומוגניים המשלבים 'יאפיות עם געגועים לקיבוץ'. אלמוג מזהה קבוצה גדולה נוספת, שהוא מכנה 'מעמד בינוני חדש', המשלב חילוניות צרכנית עם דת עממית. אלמוג מכנה קבוצה זו בכינוי 'סושי בפיתה', או 'הרב עובדיה עם מדונה'.

אולי אנו לא רק ערבין זה לזה, אלא גם מתערבבין זה בזה?

שנת שמיטה

אני מניח שרובנו לא יודעים בדיוק 'שמיטה' מהי, אני בוודאי איני יודע. עבור הציבור הרחב מדובר בפולמוס אזוטרי בין שומרי מצוות. 

מצד אחד עומד מחנה בית שמאי הטוען שמצווה היא מצווה, חמורה כקלה, ולכן השנה לא יגודלו יבולים חקלאיים ע"י יהודים בישראל. מבחינה חברתית-כלכלית התוצאה היא שמחירי הפרות והירקות (המיובאים) מאמירים, יבוא מוצרים בדרכים רשמיות ופחות רשמיות מהגדה המערבית הולך ומוצא נתיבות, חקלאים יהודים פושטים את הרגל. 

מצד שני עומד בית הלל המבקש לשמר את פתרון 'היתר המכירה'. כלומר, כדי לקיים את המצווה כהלכתה מטקסים 'תרגיל' שבו 'כאילו' מוכרים את אדמות המדינה ל'ערבים' – ואז הכל כשר וכולם מרוצים. אלא שבכך מעמיק הפער בין המאמינים שומרי המצוות ובין הציבור היהודי הרחב. כדי לגשר על הפער כל גווני הקשת צריכים להתלכד סביב ערכים משותפים, ולא לחפש תרגילים ותכסיסים. לא מזמן שמתי לב באחד מבתי החולים שהרופאים כותבים בשבת ביד שמאל, במצוות רב בית החולים. לא יאומן.   

הפספוס גדול, והאתגר לטעון את טעמי המנהג בערכים בני ימינו מונח בפני הדור הרביעי, ההורים לילדים צעירים של ימינו. 

  • בימינו קל להזדהות עם מנהג בו נותנים לאדמה לנוח אחת לשבע שנים, מטעמים אקולוגיים. אלא שאף אחד לא מנמק ולא מסביר האם ומדוע אדמה צריכה לנוח.
  • בימינו רצוי לתמוך במנהג שבו משחררים את העבדים הזרים ומאפשרים לכולם, ובעיקר לעניים, לקטוף את תנובת האדמה, מטעמים חברתיים. אלא שאף אחד לא באמת עושה את זה. 
  • בימינו נחוץ לאפשר לאנשים להקדיש אחת לשבע שנים זמן למנוחה, מטעמים משפחתיים. אלא שאף אחד, חוץ ממורים וחברי סגל אקדמי, לא מסדיר זאת.  

למשל – אפשר לייסד מנהג, תקנה או חוק, שבו רק חלק משטח אדמה של חקלאי, יהודי או ערבי,  יוקדש במהלך שנת שמיטה למנוחה, לתרומה, ולחינוך. ליצור אזורים צנועים, הפתוחים לכל בחינם, שבהם משפחות מתיירות, ואנשים מהיישוב, יכולים לבוא ולקטוף כאוות נפשם. חקלאי יצירתי יפתח לצדם גם 'מוצרי פרמיום' כדי לפתות את הבאים המעוניינים ויכולים לרכוש מוצרים נוספים.

בטוח שאפשר לחשוב על דרכים נוספות כיצד לקיים מנהג ולדבוק בערכים, ובכל זאת להיות רלבנטי למציאות.