מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה

מודעות פרסומת

מצוינות היא ערך – אבן יסוד לתיקון עולם

עכשיו הגיע הזמן לדאוג שמה שמצליח יעמוד על יסודות איתנים ולבנות תשתיות מקצועיות לדור הבא. כי המצוינות היא ערך, והמצוינות במתמטיקה ומדעים היא אבן יסוד לתיקון עולם. כפי שאנחנו מצפים מהתלמידים ומהמורים  להשקיע ולהתמיד, לבנות ידע ומיומנות, להבין לעומק, לפתור בעיות וליישם ביצירתיות,  זה בדיוק מה שמצווה עלינו כעת.

יעקב, תלמיד חרדי, שלומד לחמש יחידות במתמטיקה

יעקב, תלמיד חרדי, שלומד לחמש יחידות במתמטיקה

"היום אנחנו מציינים אבן דרך במסע ארוך. בזכות מורים מעולים, בזכות התגייסות רחבה ובזכות מדיניות ברורה ועקבית, מתקבלות עדויות שההידרדרות נבלמה. אלו חדשות טובות אבל אסור לנו בשום אופן לנוח על זרי הדפנה – אנחנו חייבים להמשיך ולהשקיע, בנחישות, בהתמדה, וביחד, אנחנו חייבים להעמיק שורשים ולהרחיב את המעגל, כדי שהבלימה תהפוך לצמיחה והצמיחה תאריך ימים.

כשרק ניערנו את האבק, מצאנו שאין גבול למצוינות – הפוטנציאל למצוינות בישראל חוצה מגזרים ואזורים. גילינו שיש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים שנכונים לאתגר, שמוכנים להשקיע ולהתאמץ. זה לא עניין של ימין ושמאל, מדובר במשימה משותפת בעלת חשיבות חברתית ממעלה ראשונה, כי יש לא מעט תלמידים שאין להם מסלול עוקף או קיצור דרך, רק המצוינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד טוב יותר. לכן, זו זכותם הבסיסית, וזו גם חובתנו המוסרית לאפשר לכל תלמיד ותלמידה להגיע הכי רחוק שהם יכולים.

במעלה הדרך גם גילינו מחדש את הסוד אולי הכי חשוב בחינוך, זה שכולם יודעים, אבל אולי לפעמים שוכחים, והוא שכשמחברים תלמידים נחושים שרוצים ביחד עם מורים מוכשרים שמאמינים ותומכים, אז מתרחשת למידה של ממש, למידת עומק, למידה שאין משמעותית ממנה. זה גם הרגע שבו אנחנו כהורים פתאום מבינים שהילדים שלנו יכולים, באמת יכולים, לפעמים הרבה מעבר למה שחשבנו.

עם מקסין פסברג ובלה אברהמס מאינטל

עם מקסין פסברג ובלה אברהמס מאינטל

נכון, מעטים המקרים בישראל שבהם מגמה של הידרדרות מדאיגה משנה כיוון ועולה על נתיב של הצלחה. קשה לנו לעכל חדשות טובות. אבל, זה קורה, וכדאי ללמוד מזה. זה קורה כי יכולת מקצועית, יכולת מופלאה של מורים מעולים,  פועמת בקצב אחד עם מדיניות בהירה של משרד החינוך, של המחוזות, של הרשויות המקומיות ושל רשתות החינוך, והאמינו לי שזה לא עניין של מה בכך. וכשזו נטווית בתוך רשת תומכת של 100 אוניברסיטאות, מכללות, חברות, קרנות ואירגוני חינוך שכולם ביחד וכבר כמה שנים נותנים כתף ופועלים בלב שלם, אז אולי זה אפשרי.

עשינו כברת דרך, ובאמת זו חובה נעימה לפרגן ולהודות לכולם, ובראש ובראשונה לשר החינוך למנכ"לית המשרד, וגם למוהנא, חנה, נרית, צביקה, אייל, אריאל, עופר, שאין לכם מושג כמה כישרון ומאמץ הם משקיעים. אנחנו מצפים להרבה מהממשלה שלנו, וטוב שכך, אבל לא תמיד אנחנו יודעים להודות. היום מגיע לכם להרגיש סיפוק וגאווה, לחוות תחושה של הצלחה ולשמוע דברי תודה, הערכה והוקרה, תודה לכם.

אבל, כמו שכל בית ספר יודע, תעודת אמצע היא לא הזמן למסיבות סיום. הפרק החשוב במסע המשותף, במרוץ השליחים הזה, עדיין לפנינו. עכשיו הגיע הזמן לדאוג שמה שמצליח יעמוד על יסודות איתנים ולבנות תשתיות מקצועיות לדור הבא. כי המצוינות היא ערך, והמצוינות במתמטיקה ומדעים היא אבן יסוד לתיקון עולם. כפי שאנחנו מצפים מהתלמידים ומהמורים  להשקיע ולהתמיד, לבנות ידע ומיומנות, להבין לעומק, לפתור בעיות וליישם ביצירתיות,  זה בדיוק מה שמצווה עלינו כעת.

לכן, אני קורא מפה לכל העוסקים במלאכה: אל תסורו מדרך הישר, המשיכו בדרך. כי זה מה שערכי, זה מה שמוסרי, זה מה שחברתי, וזה גם מה שיצעיד את ישראל ואת הילדים של כולנו לעתיד טוב יותר."

דברים שאמרתי באירוע ההכרזה על היפוך המגמה בלימודי המצוינות במתמטיקה ומדעים, אורט לוד, 7.6.2016

Israel's Math Initiative

After a decade of very troubling decline in Israel, the negative trajectory is now changing course as many more high school students choose to major in mathematics and physics. This is a result of tremendous efforts by teachers and students, due to policy and resources by government, and support from many relevant players in civic society, the research community, the business sector, and many others.

For many teachers this effort involves a transformational change of both practice and perception. They now need to turn their eyes away from the blackboard, from teaching the textbook or the mathematical concept, to teaching the students, understanding their thinking and addressing their difficulties.

A couple of days ago we had met with a group of 50 excellent mathematics teachers from across the country. On the one hand, they said, they are accustomed to identifying the most capable students, and allowing,  practically encouraging the others to drop down. The indicator for success is measured against a very high level of final grades. On the other hand, as educators, committed to every student, they feel more than ever before the deep duty to support as many of their students.

Soon enough several teachers raised to the podium and declared that, although very difficult, they are actually succeeding with almost all of their students, without compromising pace and depth of teaching and learning. So we all asked them how are you able to do that?

They pointed to the same similar components:

Professional learning communities of teachers that are now widespread across the country, becoming an intimate environment in which they jointly develop practice based on evidence from classrooms;

Understanding student thinking by using various techniques , such as diagnostics assessments and and research on typical errors and misconceptions;

Vital importance of individual response and feedback to every students; and

Backing and support from the education system and the public.

I believe, I think we all believe here , that a smart use of classroom based video, could also be an important element in addressing this need of teachers. Not only because it allows bringing learning and practice of teachers closer to each other, which is very important; and not only because it allows to open the classroom door and to turn teaching to become more public and less discreet, which is important as well; but mostly because it may assist the teachers develop their student-centered practice, which is now so crucial for the whole endeavor.

_DSC5310

I salute Abraham and Ronnie, and the Adasha, Video-LM project, the flagship enterprise of harnessing classroom based videos for math teachers in Israel. I congratulate the Weizmann Institute for playing a pivotal role in nurturing math and science teaching in Israel for so many years, and for recently developing the PLCs, the diagnostics, and the video components that now needs to integrate and intertwine. And finally to thank our guests who arrived especially for this occasion to help us learn and improve.

opening remarks at the third international conference on the use of classroom-based videos for professional development of mathematics teachers, The Weizmann Institute of Science, June 1st, 2016.

לתת חמש

כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים ולתת בהם אמון. 

דברי פתיחה באירוע הפתיחה של 'לתת חמש', התכנית הלאומית לחיזוק המצויינות בלימודי המתמטיקה:

כבוד הנשיא התשיעי, שמעון פרס, אדוני שר החינוך, אורחים נכבדים.

הפוטנציאל למצוינות בישראל גדול מאוד, הוא חוצה מגזרים והוא מצוי בכל רחבי הארץ. יש הרבה מאוד תלמידות ותלמידים במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, חילונים ודתיים שרוצים להתאמץ ויכולים להצליח. לרבים מהם אין דרך סלולה וגם אין מסלול עוקף, רק ההצטיינות בלימודים תפתח להם דלת לעתיד. לכן, זאת זכותם הבסיסית וזו גם חובתנו המוסרית, לתת להם את הזדמנות ללמוד עם מורים מעולים ולהצטיין.

אין קיצורי דרך בנושא הזה. נוסחת העבודה הקשה של החינוך היא להבטיח לכל תלמיד ולכל תלמידה הוראה איכותית, מגיעים להם מורים מעולים שיציבו להם יעד גבוה ושאפתני, שיאמינו בהם, שיתאימו את ההוראה ליכולות, לקשיים, לחשיבה ולקצב שלהם, ובעיקר מורים שמעניקים משוב בונה ומחזק בזמן אמיתי. זה החזון של התכנית הלאומית החדשה, לאפשר לכל תלמיד לממש את הזכות שלו להוראה איכותית.

לתת חמש

לתת חמש

לא מדובר פה בעוד רפורמה שבאה וחולפת, כזאת ששופכת כסף לעבר כותרת מדממת, מתוך איזו תקווה רגעית שהתקציב יהפוך מאליו במטה קסם לאיכות חינוכית. כאן המדיניות והמשאבים מוצאים קרקע בשלה, שדה מקצועי ומיומן, יכולות מעולות, וקונצנזוס רחב ועמוק שמשקף הירתמות אמיתית של כל מגזרי החברה. כי אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, אלא יש הסכמה ויש נכונות להירתם, לעשות ולתת כתף לחמש היחידות.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהתכנית החדשה נבנתה בהתייעצות ומתוך הישענות על המורים המעולים שלנו. בבתי הספר מכהנים מורים שהם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. כשדלת הכיתה נסגרת, התלמידים לא פוגשים שם תקציב, הם פוגשים מורה מעולה שעושה בשבילם את כל ההבדל. לכן כולנו חייבים להקשיב לקולם של המורים, לתת בהם אמון, לתת גיבוי ולהעניק להם את התנאים הדרושים כדי לחזק את המקצוענות שלהם ביחד.

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

הוראה איכותית עושה את כל ההבדל

אדוני שר החינוך, המנכ"לית וכל אנשי משרד החינוך הנהדרים, גילה, אייל, אריאל, עופר, מוהנא, דסי חנה ונרית. זה הרגע להגיד לכם תודה. אנחנו בארץ כל כך אוהבים את הטריבונה, זה ממש הספורט הלאומי שלנו, לשבת על הגדר ולקטר, עד שלא שמנו לב שיש פה צוות מעולה של אנשים רציניים, מנוסים, מוכשרים, שעובדים קשה, בכישרון ובמאמץ. מגיע לכם היום ישר כוח ותודה מכל הלב על הזכות להיות אתכם על המגרש במשימה החשובה.

ואולי גם זו סיבה טובה לאחל לכם, ובעיקר למורים המעולים ולתלמידים הנפלאים, שתזכו לחוייה אמיתית ושלמה של הצלחה, כי כל כך חשוב שהתכנית תצליח, וכולנו ביחד נפעל כדי שהיא אכן תצליח. אז תודה רבה, בהצלחה, ושתהיה לכולנו שנת לימודים מצויינת!

הקשיבו למורים

'פעם ראשונה בחיים שלי שאני כאן', היא אמרה לעצמה במבט חסר ביטחון. נדהמתי, איך זה יכול להיות, היא הרי אחת המורות הטובות בישראל שמלמדת כבר שלושים שנה. עמדנו בכניסה למשרד החינוך וחשתי שראשה עמוס בדברים שתכננה להגיד מזמן. אבל היא המתינה בנימוס עד שיפנו אליה, רק אחרי שכל המומחים והבכירים נטלו לעצמם בטבעיות את זכות הדיבור.

בכיתה שלה היא המלכה – על פיה יישק דבר. שם אין מנהל ולא מפקח, אין תקציבים ולא רפורמות, שם זו היא לבדה חוצבת דרכים בין אתגרי החומר ובין מוחם הקודח של התלמידים. על פני המים הרוחות סוערות בתכניות ובנהלים, אבל כשדלת הכיתה נסגרת, כל אלו נשארים בחוץ. שם היא כדג במים עמוקים, שומרת על תלמידיה מפני העולם וצעד צעד מכינה אותם לקראתו.

חשבתי, איזה פספוס עצום זה, כמה ידע וניסיון יש לה שיכולים לעזור למורים אחרים לצמוח ולהתפתח ולשרי חינוך לקבל החלטות נבונות, אבל הדלת של הכיתה שלה סגורה. מערכת עצומה של בתי ספר, מחוזות, רשתות ומכללות עומלת מסביב כדי לקדם את החינוך, מנסה להשתחל דרך חלון ההשתלמויות, חוזרי המנכ"ל, ספרי הלימוד והבחינות, אבל הדלת סגורה.

מורה טובה - שנה טובה

מורה טובה – שנה טובה

חוסר האמון הוא הדדי. לא רק המורים לא מאפשרים למערכת להשפיע על החינוך, גם המערכת אינה מקפידה שמורים יהיו סביב השולחן כשהיא מקבלת החלטות. למרות שכולם יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושצריך להשקיע באיכות ההוראה, לעתים, מה שיוצא, לא בכוונה רעה, זה דיבור על המורים לא כפתרון אלא יותר כבעיה שיש לתקן, ואם אי אפשר, אז לעקוף.

צריך להודות שזה מצב בעייתי ושכולם נושאים באחריות. הסיבה העיקרית טמונה בכך שבבתי הספר מכהנים הרבה מאוד מורים, אך הם טרם פיתחו סטנדרטים בהירים של הוראה איכותית ומנגנונים מוסכמים של הבחנה. התוצאה היא שיש מורים מעולים, אבל לצדם קבוצה נכבדת של מורים בינוניים. במצב שכזה אין תועלת בלחץ ציבורי המתורגם לתוספת חפוזה של גננות, סייעות ומורים.

לכן, הגיע הזמן שמורים יפתחו בעצמם וביחד את כלי המדידה של המקצוע, כי מדידה היא לא רק בסיס של מקצוענות, היא גם תנאי למי שחפץ באמון הציבור. לא ניתן לדמיין מתן אמון ברופא שקובע טיפול בלי מדידת לחץ דם או צילום רנטגן,  בטייס שמודיע לנוסעים שאין לו ביטחון במערכות ניווט לוויניות או במורה שאינו מנטר את למידת תלמידיו כדי לתת להם מענה אישי.

כאשר מסתכלים אל העולם, אפשר להבחין שמדינות שמצליחות בחינוך בנו אמון מקצועי עמוק בין הציבור למוריו ובין מערכת החינוך למוריה. הן הפסיקו את הרפורמות הישנות שחגגו שפיכת משאבי סרק לעבר בעיה מדממת, כי הבינו שהרפורמות הללו לא חודרות עמוק, לא מאריכות ימים ולא משפרות את החינוך. במקומן, הן פתחו בדיאלוג חינוכי עמוק, משתף ומקשיב.

דמיינו לעצמכם את ראשי מערכת החינוך שלנו מזמינים ארבעים מורות ומורים לנתח את בעיות החינוך ולהקים צוותים כדי לגבש המלצות. נכון, תהליך התכנון יהיה ארוך יותר מהמקובל, אבל סיכויי המימוש ישתפרו פלאים. מי שירים את הראש ישים לב שבגלל הקדנציות הקצרות אצלנו, רק שינויים שהשדה המקצועי מזדהה עמם, משוכנע בהם וחש עליהם בעלות, הם ששורדים את מבחן הזמן.

אז לרגל שנת הלימודים העומדת בפתח, אני רוצה לאחל לנו שנדע להקשיב למורינו ולסייע להם למדוד, לתעד ולפתוח את דלתות הכיתה. אז הם יוכלו ללמד את עמיתיהם ואת כולנו הוראה איכותית מהי ולהצביע על צעדים שיעזרו לה לשגשג.

התפרסם בידיעות אחרונות, 25.8.15

חמש יחידות בחמישה צעדים

צריך לזכור שהפוטנציאל למצויינות נמצא בכל רחבי הארץ, תלמידות ותלמידים רבים שרוצים ויכולים לפרוץ דרך. אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, יש קונצנזוס עמוק סביב מהלך של מתן הזדמנות, צמצום פערים ושימור היתרון האיכותי של ישראל.

כולנו שומעים בתקופה האחרונה על כך שהממשלה הכריזה על חמש היחידות במתמטיקה כיעד לאומי. זה נכון שבשנים האחרונות נעשו צעדים משמעותיים והירידה במספר התלמידים נבלמת, אך אין בכך די. כדי שתתרחש צמיחה של ממש, תוך שימור רמת הלימוד הגבוהה, צריך להעביר הילוך. אסור להתבלבל, זה לא יקרה מאליו, עכשיו נחוצה הובלה נחושה, התגייסות רחבה והתמדה בביצוע.

צעד ראשון הוא להבטיח שכל תלמידה ותלמיד, שרוצים ויכולים, יקבלו אפשרות ללמוד ברמת חמש יחידות. זו זכותם הבסיסית וחובתנו המוסרית. כיום יש כיתת חמש יחידות בפחות מ-600 מתוך כ-900 מבתי הספר המגישים כיתה לבגרות מלאה. הפתרון הוא מורים מעולים, אך בינתיים יש להקים מגמות עירוניות ולהרחיב את התיכון הוירטואלי, שבו מורים מעולים מלמדים תלמידים מהפריפריה, דרך האינטרנט.

צעד שני הוא להכשיר את הדור הבא של מורי המתמטיקה והמדעים של ישראל. מדינתנו התברכה במורים מצויינים, חלקם הגדול עלה ארצה ממדינות ברה"מ לשעבר וכעת הם יוצאים לגימלאות. מי שנכנסים לנעליהם הם אקדמאים מצטיינים, בעיקר אנשי הייטק, שהגיעו לגיל שבו נמאס להם לעבוד עבור בעל המניות של החברה שלהם והחליטו לעשות למען לחברה שבה הם חיים.

אבן על אבן, צעד צעד

אבן על אבן, צעד צעד

יש להרחיב את תכניות הכשרת המורים המוצלחות יותר, אלו שממיינות ובוחרות את המצטיינים והמתאימים ביותר, המתקיימות בתוך בתי ספר, תוך כדי התנסות בהוראה ובליווי צמוד של מורה מעולה. חייבים להכיר בותק של אנשי ההייטק ולהעניק להם שכר לפי הדרגות המקובלות למורים בגילם, וחייבים לחבר היצע וביקוש ולדאוג להשמה איכותית ולליווי מקצועי שיסייע בקליטתם.

צעד שלישי הוא לסייע למורים לתמוך בכל תלמידה ותלמיד כדי שיצליחו. חמש היחידות זו מגמה קשה הדורשת תרגול והתמדה וכשליש מהתלמידים נושרים במעלה הדרך. הם זקוקים להוראה איכותית ולכן יש להרחיב את התכנית 'מתמטיקה תחילה' לכלל בתי הספר ולהעניק למוריהם שעות נוספות המוקדשות לתרגול בקבוצות קטנות, ולהצמיד סטודנטים שמסייעים לתלמידים בלימודים.

נדרש להעמיק את פיתוחם של כלים מקצועיים קליניים, כמו משימות דיאגנוסטיות וניתוח של שיעורים בוידאו, כדי לסייע למורים לתת מענה אישי לתלמיד. השימוש האפקטיבי בכלים הללו נעשה כאשר מורים לומדים ביחד. לכן יש להרחיב את פריסתן של קהילות מורים, להכשיר מורי רב אמן להובלתן, ולהקים 'מכון להוראה מתקדמת', שישמש מרכז מומחיות ובית מקצועי למורים המעולים ביותר.

צעד רביעי הוא לבנות שותפות עם הרשויות המקומיות ועם רשתות בתי הספר כדי שיפרסו מערך תמיכה בהוראה איכותית. הרי מורה מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל להצליח לאורך זמן כל עוד בית הספר כולו, ההנהלה, צוות המורים, הייעוץ וההורים, אינם רתומים למהלך. מכיוון שבתי הספר התיכוניים מצויים בבעלותן של הרשויות והרשתות, הן שותף טבעי ומתאים.

צעד חמישי ואחרון, אך חשוב לא פחות מקודמיו, הוא לבנות מערך תמריצים שיתדלקו את המוטיבציה להשקיע בחמש היחידות. האוניברסיטאות חייבות למצוא דרך ליצור העדפה ברורה בקבלה להשכלה הגבוהה, ומשרד החינוך צריך למדוד את בתי הספר לא רק על זכאות לבגרות, אלא גם על איכות התעודה. צה"ל עשה מהלך דומה וכיום הוא מדווח לצד שיעורי הגיוס גם על שירות משמעותי.

אבל מעל לכל צריך לזכור שהפוטנציאל למצויינות נמצא בכל רחבי הארץ, במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, תלמידות ותלמידים רבים שרוצים ויכולים לפרוץ דרך. אין פה מחלוקת בין ימין לשמאל, יש קונצנזוס עמוק סביב מהלך של מתן הזדמנות, צמצום פערים ושימור היתרון האיכותי של ישראל. ההזדמנות מונחת לפתחנו, אך לא לעולם חוסן, זה הזמן ללחוץ על דוושת הגז.

התפרסם ב-"ידיעות אחרונות", 22.6.15

כי מציון תצא תרומה

כשהיא נכנסה, האולם השתתק. אמריקה, חשבתי, השילוב הזה בין כסף ליופי גומר אותם. לא כל יום אלמנתו של סטיב ג'ובס מגיעה לדבר עם מנהלי קרנות פילנתרופיות על התפיסה החברתית והחינוכית שלה. בנימוס, עם חיוך, לורן פאול-ג'ובס, על כל 20 מיליארד הדולר שבחשבונה, ניתצה לרסיסים, פרה אחר פרה, את האמונות והמסורות, בלי לרחם על הקהל השבוי.

אני כותב אליכם מסן פרנציסקו מתוך כנס שמתקיים תחת חסותו של 'המרכז לפילנתרופיה אפקטיבית', כן, יש דבר כזה. אצלנו זה נחשב לכנס הכי אינטימי ורציני, ומגיעים אליו אנשי מקצוע שכל עולמם הוא לתרום בתבונה כדי להניע שיפור חברתי. מה זו תבונה ואיך בדיוק עושים את זה, זו שאלת מיליון הדולר (או בעצם, הרבה יותר), ובדיוק על זה הם באו לשתף ולשאול.

from iPhone to iPhilanthropy

from iPhone to iPhilanthropy

אבל רגע, למה להטריח אתכם, בעצם, מי שרוצה לוותר על הרשמים שלי ולדלג ישר לסיכום המפורט, מוזמן לעשות זאת בקישור הזה. אני רק חייב להגיד מראש שמי ש-'הבפנוכו' של הפילנתרופיה לא באמת מדגדג לו, לא ימצא בדברים מעבר לרכילות וחבל על זמנו. ובכל זאת, לחמישה או השישה שאולי בכל זאת מתעניינים, אני ממליץ בחום. ובחזרה לדבריה של ג'ובס:

'גיליתי שהממשלה והקרנות משקיעות בעיקר בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, מתוך הנחה שגויה שלהשקיע בתיכון זה מאוחר מדי', היא אמרה והוסיפה: 'התוצאה היא כישלון קולוסאלי שמחייב שינוי לאומי. הרי זה לא ייתכן שרק 40% ממסיימי התיכון למדו פיזיקה ורק 60% הגבירו מתמטיקה'. נשמע מוכר, רבים רצו להגיד שהם דווקא משקיעים בתכניות הכנה לקולג', אבל ג'ובס אמרה מיד:

'הידע והמיומנויות שצריך כדי להתקבל לקולג' כבר אינם מספיקים כדי להצליח בלימודים בקולג", ומיד נעצה את הקיסם: 'אנחנו ממשיכים למדוד את בתי הספר התיכוניים בשיעור הבוגרים, אבל זה מדד של כמות ולא של איכות. קל מאוד להתחבא מאחורי המדד הזה, אולם, אם מישהו סיים תיכון ולא הצליח להתקבל ולסיים קולג' טוב בפקולטה רצינית, אז מה עשינו? דנו אותו לעתיד של דלות'.

אחר כך היא הסבירה מה היא עושה כדי לקדם את החינוך בארגון שנקרא College Track וסיפרה על הקרן הפילנתרופית שהקימה עם שותפים, שהיא בכלל לא קרן. קוראים לזה Emerson Collective ולצד תרומות לעמותות, הם גם משקיעים בחברות מסחריות, פועלים בתקשורת ותורמים לקמפיינים של פוליטיקאים – הכל 'כשר' למען החינוך וכדי שילדי מהגרים לא חוקיים יקבלו סעד ורווחה.

אבל ג'ובס לא הייתה לבד, מנהלי הקרנות עלו ובאו בחשבון נפש מפתיע. לארי קרמר, שעומד בראש קרן היולט (כן, זה ה-H של HP) אמר: איני בטוח שמה שאנחנו עושים באמת עוזר לקהל היעד'. הוא הוסיף: 'אנחנו מדברים על עוני, פערים ועבדות, ומרמים את עצמנו כשאנו עוברים מאסטרטגיה לתכנית, בלי להבין שאין לנו דרך להשפיע על בעיות הענק הללו בכלים העומדים לרשותנו'.

Are we making any Impact

Are we making any Impact

ההתקפה הגדולה הייתה נגד 'המענקים', הכלי העיקרי של קרן פילנתרופית. סטיבן היינץ שמנהל את קרן האחים רוקפלר, הכריז: 'כולנו חייבים לשנות תפיסה. קרן היא לא מפעל למענקים, היא מוסד שמוביל שינוי מערכתי בדרכים שונות, שמענקים היא אחת מהן. אי אפשר לצפות שמענקים לבד וגם לא ביחד, יעשו את השינוי'.

מרבית הדיונים עסקו בשיטות שבהן קרנות עובדות 'מעבר למענקים' כדי להניע ולקדם את היעדים החברתיים שהגדירו. מאוד מהר התברר שכל הרעיונות של 'השקעה חברתית', לא באמת תופסים.  שימוש בהשקעה עסקית, או כזו שעל התפר, ובוודאי הניסיון ליצור הלימה בין תיק ההשקעות ותיק התרומות, הם רעיונות שנשמעים יותר מבטיחים ממה שהם באמת, בינתיים.

מה כן, או, על זה התקיימו דיונים מרתקים. 'תנועה חברתית', זו הייתה מילת המפתח. כיצד לרתום את הקהילה המקצועית ואת הציבור הרחב לערכים של אסטרטגיית הקרן. איך לפעול כך שכולם יחושו שהאסטרטגיה היא שלהם, שהם שותפים בתכנון ובהחלטות. לשם כך דרושה פתיחות וגמישות, והבנה שמה שנמצא במרכז זה לא ה-'מותג' של הקרן ותכניותיה, אלא היעד המשותף.

הנושא הזה טופל מכל כיוון. מי הם האנשים שמתאימים לעבוד בקרן שפועלת כך, מהי תרבות העבודה בצוות, אילו יחסים יש לטפח עם אנשי המקצוע בשדה, כיצד להפעיל את המומחיות של הקרן, איך לרתום את הרשתות החברתיות, ומה לעשות כשהקרן מתקרבת לסוף ימיה ומעבירה את האחריות לאחרים. זהו בקיצור נמרץ, והפרטים הרבים בסיכום המלא יותר: כאן.

אני מודה שיצאתי ברגשות מעורבים. חשתי שהפילנתרופיה האמריקאית מעט מבולבלת, ואולי קצת איבדה את עמדת ההובלה והחדשנות. מצד שני הרגשתי גאווה, בכל זאת אנחנו מדינה שהוקמה בידי חלוצים ומתנדבים, תורמים ויזמים חברתיים, שעדיין נושאים בתפקיד מסויים לצד הממשלה. יש לנו מסורת ארוכה יותר של פילנתרופיה, ובעצם, גם אולי קצת יותר ניסיון.

קצת ריחמתי עליהם, אפשר להזדהות עם המצוקה. הם מדברים על חינוך ל-330 מיליון אזרחים ועל מערכת חינוך שמונה 4 מיליון מורים, בסיטואציה כזאת לא הייתי יודע היכן להתחיל – בינינו, מול זה הפילנתרופיה היא באמת לא יותר מאקדח קפצונים. חזרתי לארץ עם תובנה שהקוטן שלנו הוא דווקא יתרון כמשמדובר בשינוי חברתי, כי אצלנו זה אפשרי ובהישג יד – בחזרה לעבודה.

#cep2015

ארוכה הדרך לבגרות

לבחינות הבגרות יש שימוש עיקרי אחד – להתקבל לאוניברסיטה. מרגע שנכנסנו למוסד האקדמי ולחוג שרצינו, אין לנו כל צורך בתעודת הבגרות ואנחנו שוכחים ממנה לחלוטין. טרם ראיתי אדם שמגיע לראיון עבודה ואומר 'יש לי 95 בגיאוגרפיה'. במילים אחרות, לציוני הבגרות יש תפקיד מעשי, חיוני וממוקד והוא לפתוח לנו דלת לתחנה הבאה בנתיב חיינו.

כלומר – הלימודים בתיכון הם מכינה לאוניברסיטה. לא  בכדי מה שנלמד בתיכון נקבע בידי וועדות מקצוע שמאויישות בעיקר באנשי אקדמיה. הן שוקלות מהם הידע והמיומנויות הנדרשים לסטודנט ועל בסיס זה קובעות את תכנית הלימודים בתיכון. בוועדות הללו כמעט ולא מכהנים נציגים של שוק התעסוקה או הצבא, אלא בעיקר אנשי חינוך ומחקר.

הבגרות מזינה היטב את האקדמיה ולא רבים יודעים שישראל היא שנייה בעולם אחרי קנדה בשיעור בעלי תואר אקדמי. לכן מאוד מפליא שראשי ההשכלה הגבוהה בישראל כלל אינם מרוצים ממבחני הבגרות. עד כדי כך ביקורתם חריפה, שיש בהם שהיו מעדיפים לוותר עליהם כליל ולהסתפק בפסיכומטרי ובבחינות קבלה פקולטתיות כרף הכניסה לאוניברסיטה.

'אבוי, הסטודנטים שלנו לא מספיק טובים'

'אבוי, הסטודנטים שלנו לא מספיק טובים'

הביקורת שלהם עומדת על שלוש רגליים מוצקות. הראשונה היא שבחינות הבגרות לא שומרות על דרגת קושי אחידה, התוכן והמורכבות שלהן משתנים משנה לשנה כפועל יוצא של השיקול המקצועי של האחראים על כתיבתן. כתוצאה מכך הן לא ניצבות על בסיס שווה, וזאת בניגוד למבחני המיצ"ב והמבחנים הבינלאומיים, וגם המבחן הפסיכומטרי.

במצב שכזה יש היגיון בחשש שמרוב שמערכת החינוך חותרת להעלות את אחוז הזכאות לבגרות כדי לשרת את ההשכלה הגבוהה, הרמה של הבגרויות עלולה לרדת. למרות שזה אינו המצב, ראשי חוגים רבים באוניברסיטאות מדברים על ירידה ברמה של בוגרי התיכון. יש אף הזועקים שכתוצאה מכך שהאוניברסיטאות והמכללות מוצפות, איכות ההשכלה שהן מספקות מצויה בסיכון.

הביקורת השנייה היא כנגד ציוני המגן הניתנים על-ידי המורים. ציון הבגרות הוא ממוצע בין הציון בבחינה ובין ציון שמעניק המורה. לכאורה מדובר בתיקון מבורך, שנועד לבטא לא רק את יכולתו של התלמיד להביא את עצמו לרמת ביצועים גבוהה באירוע מבחן בודד, אלא משקף הערכה מקיפה וממושכת יותר. מאידך, מדובר בנקודת מבט סובייקטיבית שעלולה ליטות לכאן או לכאן.

הביקורת השלישית, שבימים אלו מעטרת את כותרות העיתונים, היא ההדלפות וההעתקות. בדרך כלל היא נשמעת במתינות ובזהירות והיא ממוקדת בעיקר במגזר הערבי. מי שעוקב בקפדנות אחר מדיניות הקבלה של האוניברסיטאות, יוכל להבחין בירידה במשקל הבגרות בקבלה במוסדות מסויימים. אבל, מרגע שנפגם האמון, הספק הוא רחב ואינו נחלתו של מגזר או אזור.

במצב שכזה,  ישנם הרבה מאוד אנשי חינוך רציניים שמציעים לבטל את בחינות הבגרות. הם מבקשים לראות בלימודי התיכון שלב שמעצב כישורי חיים, יכולות למידה, חשיבה ביקורתית וערכים אזרחיים. הם מתייחסים לכותרת 'בגרות' במלוא משמעותה העמוקה, ולכן הם סולדים ממבחני בגרות ורואים בהם עגל זהב שמסיט את החינוך מהעיקר.

קל להתלהב מגישה שכזו, במיוחד לאור חסרונותיה של המערכת הקיימת. אולם,  אני סבור שיש בה סכנה גדולה של הרחבת פערים. הרי אם ינותק הקשר בין התיכון לאקדמיה, כיצד יתקבל לאוניברסיטה סטודנט שלא מגיע מרקע משפחתי מקושר ומחובר, במיוחד אם אין להורים שלו חברים במקומות הנכונים? איזה סיכוי יש לו לפתוח דלתות לעתיד זולת להצטיין בלימודי התיכון?

ככה לא בונים חומה

ככה לא בונים חומה

לכן, במקום לזרוק את הבגרויות לפח ולהפוך את התיכון ללא רלבנטי, אני סבור שכדאי לבחון כיצד לשפר. אנו זקוקים לבחינות בסטנדרד אחיד ומכוייל וניתן לשקול לערוך את הבחינות באוניברסיטאות או על-ידי גוף מקצועי מטעמן. זו תהיה הזדמנות  למשרד החינוך לעשות סדר ולעדכן את מסלולי הבגרות, למשל, להציע ארבעה מסלולי בגרות שווים בערכם – מדעי, עיוני, אומנותי, וטכנולוגי.

שלושה רגעים של התבוננות בראי

הסיפור של יוזמת "5פי2" מזווית מבט פילנתרופית

רגע של צניעות. יש רגע נדיר ומיוחד, שבו אתה מסתכל בראי ומודה: "אני לא יכול לעשות את זה לבד", וכאן מתחיל הסיפור. הרי לכולנו יש תכניות נהדרות וכולן נפלאות, באמת כל הכבוד. אפילו שילמנו על דוחות הערכה שמסבירים באריכות שזו הנוסחה המנצחת. אבל אם כל התכניות מצליחות כל כך, איך זה שהגרף הלאומי שרוי בירידה תלולה כל כך?

הסוגיה שלנו היא המצוינות בחינוך המדעי. כקרן פילנתרופית שימיה ספורים ומשאביה קצובים, אין זה ראוי וגם לא אפשרי שננסה להתמודד עם מלוא היקפה של הבעיה. למדנו את הנעשה בעולם ובארץ, וגילינו שההשקעה במורים ובאיכות הוראתם היא מנוף משמעותי. הבנו שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושכל תלמיד זכאי להוראה איכותית.

לכן אנחנו משקיעים בהוראה איכותית, כי מורים מעולים זה תנאי הכרחי והם מעמידים דורות של תלמידים. אבל – וזה אבל גדול – "מישהו" צריך גם לעודד תלמידים לבחור במגמת חמש היחידות, "מישהו" צריך להפעיל חוגים, קיטנות ומוזיאונים כדי לעורר את סקרנותם, "מישהו" צריך לבנות מעבדות ולתקצב שעות לימוד, ו"מישהו" צריך לתמרץ דרך בונוסים בהשכלה הגבוהה.

עם כל הרצון להתמקד, ואולי דווקא בגללו, מסתבר שאי-אפשר לעבוד בתנאי מעבדה סטריליים ולנפנף בתוצאות מוצלחות של פיילוט כמתכון להרחבה. על המגרש כבר נמצאים הממשלה, השלטון המקומי, האוניברסיטאות, המכללות, ארגוני חינוך, ההיי-טק, הצבא, רשתות בתי הספר, המוזיאונים, ועוד ועוד. כולם עושים כמיטב יכולתם לקדם מצוינות בחינוך המדעי.

רגע, מי עושה מה? פתאום מתברר שכל אחד מושך לכיוון שלו, מאמץ רב מוקדש להיבט אחד בעוד שהאחר מוזנח. מתברר שיש משאבים ויש תכניות נהדרות, אבל חסר תיאום, חסר חזון משותף, חסרים יעדים ומדדים משותפים, ולא פחות חשוב, חסרות לגיטימציה ותנופה. כל אחד מרגיש בעלות רק על התכניות שלו, אבל בנוגע למצב הכללי כולם מאשימים – את הממשלה.

מראה מראה שעל הקיר

מראה מראה שעל הקיר

אז הלכנו אל שר החינוך והצענו לו הצעה מפתה. הצענו לו לקרוא אותנו אל הדגל כדי שנקים יחד קואליציה רחבה של גופים ואנשים העוסקים בחינוך המדעי מכל זוויותיו. אולם, במקום השיטה קצרת הטווח שבה השר יגבש לבד את המדיניות ויחטוף מכולנו מאמרי ביקורת, הצענו לו לנסות דרך אחרת. הצענו לו להשהות מדיניות, להקדיש זמן ללמוד ולהעמיק יחד, ולגבש את המהלך במשותף.

ירדנו מהטריבונה ובנינו יחד תהליך מאוד מיוחד, כזה שאין בו אגו. נזהרנו מהמודל המקובל של שולחנות עגולים שבהם למראית עין מדברים שפה של דיאלוג, אבל מה שבאמת מתרחש בהם זו רגולציה ממשלתית. לכן אמרנו שאצלנו לא יהיה המלך ארתור בראש השולחן, אין ולא יהיו גם יושבי ראש ונשיאים, לא מושבי זהב או כרטיסי פלטינום, וכל דעה ועמדה הן שוות ערך.

היה פה הימור לא קטן, משום שהמהלך כולו בנוי על רצון טוב ועל התנדבות, אין בו דיבידנדים מיידיים, וקשה לדעת מי יגיע ומי יישאר. השמועה עברה מפה לאוזן. חזרנו ואמרנו, מי שרוצה מוזמן ואין מחויבות להישאר. מי שמרגיש שהוא רוצה לפרוש, יכול לעשות זאת בכל רגע בלי להתנצל. אין דמי כניסה ואין קנס ביציאה, יש לנו רק להציע משימה לאומית ותחושה של שליחות משותפת.

את המסע התחלנו משרד החינוך, חברת אינטל, קרן רש"י ואנחנו, ויחד פנינו אל "שיתופים" כדי שילמד לעומק את המודל האמריקני של "השפעה משתפת" (collective impact) וישמש מכַנס מקצועי ונטול פניות. מיד בהמשך הצטרפו חברת סאנדיסק ועמותת קדימה מדע, ואחריהן עשרות רבות של ארגונים, חברות אוניברסיטאות ורשתות.

ההתמסרות חצתה מגזרים, אבל כל עוד התהליך לא הניב פירות, רבים תהו האם זה רק מהלך של דיבורים. כשנציגי משרד החינוך המעיטו להגיע, קם קול גדול של ספק, האם אנחנו בקואליציה, באופוזיציה או שמא עלה תאנה נידף ברוח. אבל, כשהתהליך הבשיל הם חזרו אל התמונה ונטלו את המושכות – אז הבנתי שנכון שהממשלה לא יכולה לבד, אבל בלעדיה גם ביחד אי-אפשר.

וכך, בתום שנה של עבודה משותפת, הושקה תכנית לאומית שנקראת "מתמטיקה תחילה" להכפלת מספר בוגרי חמש היחידות. ניסינו ללמוד משיתופי פעולה ממשלתיים-אזרחיים, ולכן התכנית נבנתה כך שהממשלה מובילה ומפעילה מתקציבה תכנית ליבה העומדת בפני עצמה. הגופים האזרחיים הצטרפו עם תכניותיהם המגוונות כמעין חבילה משלימה המוצעת לבחירת מנהלי בתי הספר.

אחד הרגעים המרגשים, שנתן לי תחושה שעלינו על מסלול, התרחש במפגש ההשקה של התכנית. באולם ישבו כמאה אנשים, ובהם בכירים מהממשלה, מהאקדמיה ומהתעשייה. כשהדיון נפתח והמשתתפים התבקשו להגיב, היו אלו דווקא מורים שאחד אחרי השנייה פסעו אל המיקרופון, בלא חשש ומורא, והביעו עמדות והערות בונות שרק מורה המכיר את המציאות מבפנים יכול להציג.

רגע של צביעות. אבל זה לא התחיל כך. קודם היייתה חשדנות הדדית. בתחילת הדרך, איש אקדמיה בעל שם אמר: "הבעיה היא המורים, הם לא יודעים את החומר, ומה שצריך זה…". נציגה של חברת היי-טק הוסיפה: "כולם יודעים שהבעיה היא משרד החינוך, שלא עושה שום דבר, רק שם רגליים". ולקינוח, איש משרד החינוך אמר: "רק תביאו כסף, אבל ברור שאנחנו קובעים".

הבנו שצריך ללכת צעד לאחור ולהרגיע. אמרנו לעצמנו שאנחנו פה כי יש לנו מטרה משותפת, כי אנחנו רוצים לעשות יחד למען החינוך המדעי. אבל אז קם אחד המשתתפים ואמר: "אבל מהי הסיבה שזו מטרה חשובה, האם על זה יש הסכמה?? אחד השיב: "להרחיב את הצנרת של מהנדסים ומדענים". שני אמר: "מה פתאום, לגדל תלמידים חושבים ומעמיקים למאה ה-21".

הוויכוח הלך והתלהט ובשיאו אמר אחד המורים: 'אני לא מלמד עם לוגו של חברת היי-טק והלימודים אצלי הם לא מכינה לטכניון. ובכלל, אתם מתייחסים אליי כאל בורג ומנסים לנהל אותי מבחוץ או לעקוף אותי". מנכ"ל אחת מחברות ההיי-טק השיב: "גם אני חשבתי כמוך, השמצתי את משרד החינוך, אבל גיליתי שהם דווקא רציניים. ואולי אפתיע אותך אם אספר שלפני שפניתי להיי-טק, הייתי מורה".

הבנו שצריך ללכת עוד צעד לאחור ולהעמיק. התחלנו יחד תהליך של הגדרה: מהי ה"מצוינות" שאותה אנחנו חותרים לקדם. ניתחנו תכניות לימודים מהארץ ומהעולם, למדנו סטנדרטים למצוינות במבחנים הבינלאומיים, והגענו להגדרה משותפת. ניסחנו יחדיו – ממשלה, חברה אזרחית ומגזר עסקי – את הסיבות מדוע המצוינות חשובה לתלמיד, לחברה, למדינה ולעולם שבו אנו חיים.

אבל הסיפור האידילי הזה לא יהיה נקי מרבב בלי להציב על המוקד את הפילנתרופיה. גם היא, כלומר אנחנו, לא נכנסה לתהליך חפה מדעות קדומות. מה בדיוק התפקיד שלנו בתהליך כזה – האם רק מקור למשאבים ומנוע לתכניות, או אולי בכלל זרז לתנופה או גורם המכנס שחקנים שונים מתרבויות עבודה מגוונות לתהליך משותף, ובכלל, לשם מה אנחנו שָם?

משהו עובר על הפילנתרופיה בשנים האחרונות, שמביא קרנות למהלכים מסוג זה. יסודו של השינוי נעוץ בדיסוננס של צביעות. כשיזם בא לבקש מימון מקרן הוא מגיע עם חלום חייו, שלמענו ויתר על חיי נוחות, והוא משקיע בו את מרצו ואת כישרונו. ואז אתה מתחיל לשאול שאלות, רק כדי להבין, רק כדי לעזור, עד שאתה שוגה עם משפט המחץ שהופך את המפגש כולו לטראומה מפוספסת:

'אמרת שהחזון שלך הוא לצמצם את הפערים בחברה הישראלית", אתה אומר בזחיחות. "אבל איך עם חצי מיליון שקל תעשה את זה? הרי הממשלה משקיעה מיליארדים ולא מצליחה". ומוסיף שמן למדורה: "אולי תבחר בעיה שחצי מיליון שקל יכולים לפתור, כמו להפעיל שתי מועדוניות שייתנו ארוחה חמה ועזרה בשיעורי בית?". והיזם, מבויש ומושפל, עונה בשקט: "אבל לא בשביל זה באתי".

כל הפוסל במומו פוסל. גם הפילנתרופיה נהגה בדיוק באותה דרך של לדבר גבוהה-גבוהה על מלחמת העולם השלישית, אבל הגיעה אל הקרב חמושה באקדח של 9 מ"מ. קרנות משקיעות זמן ומשאבים כדי ללמוד ולנתח בעיות לאומיות, הן מציגות גרפים וניתוחים, שוכרות מומחים ויועצים, ומקיימות תהליכי תכנון ארוכי טווח. בפועל, גדולות ככל שיהיו, הן משקיעות יחסית מעט, תורמות ומקטרות.

אחד התהליכים המרתקים שהתרחשו בפילנתרופיה בשני העשורים האחרונים נבע מהתעוררות מהפרקטיקה הנפסדת הזאת. קרנות החלו לדבר על קבלת אחריות ועל אסטרטגיה של פתרון בעיות. קרנות בחרו להיות באמת אסטרטגיות, ויתרו על "צמצום הפערים" והחלו להתמקד ב"מועדוניות", חיפשו בעיה בגודל של הפתרון שעמד לרשותן, כלומר בעיה קטנה.

כך נזנחה לאט-לאט התרומה הפילנתרופית לבעיות הגדולות של החברה. אמנם קרנות לא אסטרטגיות או כאלו שלא הסתכלו באמת בראי, המשיכו ועדיין ממשיכות לעסוק בנושאים הגדולים, אבל כולם יודעים שתרומתן שולית. דווקא הקרנות הגדולות והרציניות יותר החלו בתהליך של התמקדות שהוביל אותן לעסוק בבעיות יחסית נקודתיות ומקומיות.

פול ברסט, הנשיא לשעבר של קרן היולט האמריקנית, היה הראשון שצלצל בפעמונים של תופעה זו. בספרו "Money Well Spent" הוא הציע הבחנה בין "הקופסה הגדולה" ובין "הקופסה הקטנה", כלומר בין תחומים שהשפעתם על החיים ועל איכותם עמוקה וממושכת, ובין תחומים שפחות. לטענתו, קרן יכולה להיות אסטרטגית גם באלו וגם באלו, אלא שכל מקרה והאסטרטגיה שלו.

ברסט קרא לקרנות לא לוותר על הקופסה הגדולה, על נושאים שהם חוצי מדינות, ממשלות ומפלגות, נושאים כמו מדע, סביבה, עוני וחינוך. אלא שאז, הקרנות צריכות לשנות את תפקידן מפותרות של בעיות למניעות של שינוי. אל להן להסתפק במתן מענקים להפעלת תכניות, אלא עליהן לרקום שיתופי פעולה, לבנות גשרים, לטוות רשתות ולכנס אנשים, גופים וידע.

זו פילנתרופיה אחרת, פתוחה, שקופה ומשתפת יותר. לא פילנתרופיה מסורתית שרק מפעילה תיק מענקים ותכניות וכל עולמה סובב סביב סיוע ומעקב אחר התקדמותם, אלא כזו שמפעילה ארסנל רחב של כלים, הכוללים סינגור, לובי ותקשורת, משתפת פעולה עם המגזר העסקי ומצויה בתיאום עמוק עם הממשלה. פילנתרופיה שהיא חלק מהמציאות, ולא כזו שרק מנסה לעצב אותה מבחוץ.

רגע של ציונות. כשפנינו אל שר החינוך, הרגשנו שיש לנו ביד קלף מנצח. בחרנו נושא שהוא בעל חשיבות לאומית ושנמצא בקונצנזוס רחב. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, שמרן או ליברל – כולם מבינים את החשיבות העמוקה של המצוינות בחינוך המדעי. נדבקתי לכיסא, כשהשר אמר לנו: "שכנעו אותי שכשאתם אומרים מצוינות, אתם לא מתכוונים רק לציונים".

הוא המשיך ואמר שהחינוך בעיניו אינו רק המשרת של הכלכלה, שיש לו תפקידים עמוקים יותר מלספק למשק עובדים מיומנים. מצוינות היא ערך חשוב, אבל לא רק במקצועות הריאליים, גם בספרות ובאמנות, ולא רק בלימודים, גם במחויבות לחברה. אז אמרתי שכשאנחנו אומרים מצוינות אנחנו מתכוונים לציונות, והזמנו אותו להצטרף אלינו למסע שייצוק באמירה הזאת תוכן עמוק ומשכנע.

לסדנה הראשונה הוא הגיע בעצמו, ולקבוצות העבודה שיגר את אנשיו. צעד אחר צעד בנינו יחד הבנה שכיום תעודת בגרות איכותית, הכוללת חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית ובמקצוע מדעי, היא "מפתח זהב". בשיחותיו עם האוניברסיטאות על ביטול הבונוסים, הוסכם שנוסף על כך תבוטל חובת הבחינה הפסיכומטרית לתלמידים מצטיינים בעלי תעודת בגרות איכותית.

למתבונן מהצד נשמע שאולי יש כאן מדיניות חדשה, אבל מביני העניין יודעים שמדובר בשיקוף של מציאות שנמצאת אתנו כבר עשור שנים. לפני דור, הנוסחה של ההורים הייתה "השלם תעודת בגרות, למד באוניברסיטה וחייך יהיו טובים". אלא שמאז ששערי ההשכלה הגבוהה נפתחו ושוק העבודה לא צמח במקביל, היתרון היחסי ניתן לבעלי הבגרות האיכותית, הן בקבלה לאוניברסיטה והן בתעסוקה.

למביט מלמעלה זה ברור: פתרון בעיות המאה ה-21 בביטחון, בכלכלה, בבריאות ובסביבה, תלוי בטבורו במתמטיקה ובמדעים. כיפת הברזל הבאה, תרופת הקופקסון הבאה ואפליקציית הווייז הבאה – כולם יבואו מבוגרי חמש היחידות. אבל גם למביטים מבפנים זה ברור: הפוטנציאל למצוינות בישראל מצוי במרכז ובפריפריה, בקרב דתיים וחילונים, יהודים וערבים, בנות ובנים.

לכן, בזכות האתגר שהניח בפנינו שר החינוך, חידדנו את המחשבה והבנו כולנו שמדובר לא רק במשימה של הבטחת עתידה של ישראל כ"אומת הסטארט-אפ", אלא גם במשימה חברתית של צמצום פערים ושל הנגשת הזדמנויות לתלמידים רבים כדי שירכשו מפתחות לעתיד טוב יותר, בעבורם, בעבור משפחתם, ולמען חוסנה ושגשוגה של החברה כולה.

בתחילת הדרך לא תיארנו לעצמנו עד כמה חשוב יהיה לבנות את ההבנות בתוכנו, להסביר קודם כול לעצמנו ואז לציבור הרחב לשם מה התכנסנו ומדוע זה כה חשוב לכולנו. הנחנו שזה יהיה מובן מאליו, ושברור שכולם חושבים שזה הנושא החשוב ביותר. אולם, למדנו שצריך לתת תשובה משכנעת לשאלה "לשם מה?", ושרק עמה ניתן לגייס תנופה ולבנות לגיטימציה רחבה.

אלו סוגיות של ראשית דרך, וימים יגידו אם המהלך המשותף אכן ימשיך והאם המגמה תתהפך ויותר תלמידים ילמדו לחמש יחידות במתמטיקה ובמדעים. בחרנו בכוונה נושא שהוא לא רק חשוב ובוער, אלא כזה שהוא גם מאוד מדיד. לא נוכל ולא נרצה להתחבא מאחורי התירוצים של קשיי המדידה, אלא נבחן כולנו יחד, כפי שאמר בנג'מין פרנקלין, תלויים זה בזה או תלויים זה לצד זה.

*התפרסם בכתב העת 'עט השדה' של מכון ברוקדייל וג'וינט-ישראל

 

הפוליטיקאים

הפוליטיקאים, מה בדיוק תפקידם? הרי כשהדלת נסגרת זה אנחנו והרופא, זו הכיתה והמורה, האזרח והעובדת הסוציאלית. הם אלו שקובעים אם נקבל מהממשלה מענה טוב והם כאנשי מקצוע רציניים לא מחכים לממשלה שתגיד להם מה ואיך לעשות. איכות המענה שנקבל תלויה בעיקר באופן ההתייחסות שלהם, בתהליכי העבודה וברמה המקצועית.

תגידו בוודאי שהדרג הפוליטי מקצה את המשאבים. אבל, תקציב הממשלה בישראל ברובו מתבסס על תקציב השנה הקודמת. אם תשעים אחוזים מהתקציבים נקבעים על 'טייס אוטומטי', מהו מרחב שיקול הדעת האמיתי של 'מקבלי ההחלטות'? האם לא כל מה שנותר בידיהם הוא לגזור קופונים לטובת המגזר ששלח אותם ולהסתפק ביזום של פרוייקטים נקודתיים?

אני מעלה את השאלה כי התרגלנו להתייחס למנהיגינו, לבחירות ולמשא ומתן הקואליציוני כאל מי שיקבעו את גורלנו. אבל כל שר יודע שכאשר הגיע לתפקידו גילה למרבה הפלא את מגבלות כוחו. בין היועצים המשפטיים, החשבים, הוועדות, המכרזים, הפקידים והאיגודים, הוא מבין שיכולתו להשפיע מאוד מצומצמת. הקדנציות ההולכות ומתקצרות גורמות לו כמעט לוותר מראש.

דרוש מנהיג, או מנהיגה

דרוש מנהיג, או מנהיגה

לכן, אין להתפלא על מחסור במנהיגות. מי רוצה לעבוד סביב השעון 'פול גז בניוטרל', להיאבק ללא תוצאות, ובתוך כך לשלם מחיר גדול של ביקורת ציבורית ושל חשיפה אישית ומשפחתית. זו הסיבה שבדור האחרון רבים וטובים בחרו במגזר הפרטי, בחברה האזרחית ואפילו בשירות הציבורי, רק לא בשליחות ציבורית, ממנה הם התרחקו כמו מאש.

אבל, וזה אבל גדול, לדרג הפוליטי שמור בחיינו תפקיד חיוני שאין בלתו ושעבורו ההקרבה מצדיקה את מחיריה. התפקיד הזה הוא: להנהיג, כלומר לקבוע את הכיוון שאליו נלך ולרתום אליו את הפקידות הממשלתית, את הקואליציה הפוליטית ואת הציבור הרחב. זאת מלאכת מחשבת של עבודה ציבורית ופוליטית ושל גיוס משאבים וכשרונות – במובן הכי טוב של המילה.

לשם כך הפוליטיקאים צריכים להיות אנשים מאוד גבוהים, שרואים למרחוק, אבל גם אנשים מאוד נמוכים הנטועים בקרקע המציאות ואינם בוחלים להעמיק ולהכניס את ידיהם אל פרטי הפרטים. בלי להיות פושרים, הם צריכים להיות אנשים מאוד חמים, שיודעים לחבר בין יריבים ולרקום שותפויות, אבל גם אנשים מאוד קרים שיודעים להסתכל למציאות בפנים, לנתח, לבקר ולהתמודד עם ביקורת.

פוליטיקאים טובים יודעים לנסח את הכיוון באופן סוחף ומשכנע, אך גם לתרגם אותו לשפה מעשית וברורה. הם אינם מסתפקים במסיבות עיתונאים חגיגיות, בטקסים ובגזירת סרטים, אלא מקדישים לילות כימים כדי לקבל החלטות שיניעו עבודת מטה מעשית ויחלחלו מירושלים ועד לכל בית בישראל. יש להם דעות מוצקות, אך הם תאבים לנתונים כדי לעקוב אחר ההתקדמות ולשפר תוך כדי תנועה.

איני הנהג?

איני הנהג?

שרים מוצלחים אינם מסתפקים בהצבת מצפן ובקריאה לצאת אל הדרך, אלא מעגנים את מסלול הניווט בחקיקה, בתקנות ובשורות תקציביות. הם מנוסים לדעת שזמנם ליד ההגה קצוב וקצר ולכן עליהם לבנות את המציאות כך שהספינה הגדולה תמשיך במסעה גם לאחר שכבר לא יהיו שם. הם יודעים היטב שלולא יפעלו כך, כל פעולתם תהיה כקצף על פני הגלים ותיצלול לתהומות הנשייה.

לפעמים יש שטועים לחשוב שעדיף היה שאנשי מקצוע ינהיגו את משרדי הממשלה, אך זו אינה רק נאיביות, אלא לדעתי גם טעות גדולה. לאנשי המקצוע יש תפקיד משלהם, הם השירות הציבורי  ובידם תלויה איכותו וזמינותו. שר שייקח לעצמו את תפקידי הפקידות הציבורית, עלול לעקר אותה מתוכן, וחמור מכך, עלול להזניח את תפקידו המנהיגותי, הפוליטי והציבורי.

אנו זקוקים לפוליטיקאים טובים, לאנשים מוכשרים, החדורים בתחושה של שליחות ציבורית ונכונים ללמוד ולהעמיק. אנו צריכים מנהיגים בעלי ידע וניסיון, היכולים לשכנע, לגייס ולהוביל לעשייה מקצועית. כשחג החירות קרב ולקראת הקמתה של ממשלה חדשה, זה הזמן להיזכר עד כמה חשובה לנו מנהיגות איכותית שכזו, ולייחל לו יהי.