תגית: הוראהאיכותית

מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה

מודעות פרסומת

הקשיבו למורים

'פעם ראשונה בחיים שלי שאני כאן', היא אמרה לעצמה במבט חסר ביטחון. נדהמתי, איך זה יכול להיות, היא הרי אחת המורות הטובות בישראל שמלמדת כבר שלושים שנה. עמדנו בכניסה למשרד החינוך וחשתי שראשה עמוס בדברים שתכננה להגיד מזמן. אבל היא המתינה בנימוס עד שיפנו אליה, רק אחרי שכל המומחים והבכירים נטלו לעצמם בטבעיות את זכות הדיבור.

בכיתה שלה היא המלכה – על פיה יישק דבר. שם אין מנהל ולא מפקח, אין תקציבים ולא רפורמות, שם זו היא לבדה חוצבת דרכים בין אתגרי החומר ובין מוחם הקודח של התלמידים. על פני המים הרוחות סוערות בתכניות ובנהלים, אבל כשדלת הכיתה נסגרת, כל אלו נשארים בחוץ. שם היא כדג במים עמוקים, שומרת על תלמידיה מפני העולם וצעד צעד מכינה אותם לקראתו.

חשבתי, איזה פספוס עצום זה, כמה ידע וניסיון יש לה שיכולים לעזור למורים אחרים לצמוח ולהתפתח ולשרי חינוך לקבל החלטות נבונות, אבל הדלת של הכיתה שלה סגורה. מערכת עצומה של בתי ספר, מחוזות, רשתות ומכללות עומלת מסביב כדי לקדם את החינוך, מנסה להשתחל דרך חלון ההשתלמויות, חוזרי המנכ"ל, ספרי הלימוד והבחינות, אבל הדלת סגורה.

מורה טובה - שנה טובה

מורה טובה – שנה טובה

חוסר האמון הוא הדדי. לא רק המורים לא מאפשרים למערכת להשפיע על החינוך, גם המערכת אינה מקפידה שמורים יהיו סביב השולחן כשהיא מקבלת החלטות. למרות שכולם יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושצריך להשקיע באיכות ההוראה, לעתים, מה שיוצא, לא בכוונה רעה, זה דיבור על המורים לא כפתרון אלא יותר כבעיה שיש לתקן, ואם אי אפשר, אז לעקוף.

צריך להודות שזה מצב בעייתי ושכולם נושאים באחריות. הסיבה העיקרית טמונה בכך שבבתי הספר מכהנים הרבה מאוד מורים, אך הם טרם פיתחו סטנדרטים בהירים של הוראה איכותית ומנגנונים מוסכמים של הבחנה. התוצאה היא שיש מורים מעולים, אבל לצדם קבוצה נכבדת של מורים בינוניים. במצב שכזה אין תועלת בלחץ ציבורי המתורגם לתוספת חפוזה של גננות, סייעות ומורים.

לכן, הגיע הזמן שמורים יפתחו בעצמם וביחד את כלי המדידה של המקצוע, כי מדידה היא לא רק בסיס של מקצוענות, היא גם תנאי למי שחפץ באמון הציבור. לא ניתן לדמיין מתן אמון ברופא שקובע טיפול בלי מדידת לחץ דם או צילום רנטגן,  בטייס שמודיע לנוסעים שאין לו ביטחון במערכות ניווט לוויניות או במורה שאינו מנטר את למידת תלמידיו כדי לתת להם מענה אישי.

כאשר מסתכלים אל העולם, אפשר להבחין שמדינות שמצליחות בחינוך בנו אמון מקצועי עמוק בין הציבור למוריו ובין מערכת החינוך למוריה. הן הפסיקו את הרפורמות הישנות שחגגו שפיכת משאבי סרק לעבר בעיה מדממת, כי הבינו שהרפורמות הללו לא חודרות עמוק, לא מאריכות ימים ולא משפרות את החינוך. במקומן, הן פתחו בדיאלוג חינוכי עמוק, משתף ומקשיב.

דמיינו לעצמכם את ראשי מערכת החינוך שלנו מזמינים ארבעים מורות ומורים לנתח את בעיות החינוך ולהקים צוותים כדי לגבש המלצות. נכון, תהליך התכנון יהיה ארוך יותר מהמקובל, אבל סיכויי המימוש ישתפרו פלאים. מי שירים את הראש ישים לב שבגלל הקדנציות הקצרות אצלנו, רק שינויים שהשדה המקצועי מזדהה עמם, משוכנע בהם וחש עליהם בעלות, הם ששורדים את מבחן הזמן.

אז לרגל שנת הלימודים העומדת בפתח, אני רוצה לאחל לנו שנדע להקשיב למורינו ולסייע להם למדוד, לתעד ולפתוח את דלתות הכיתה. אז הם יוכלו ללמד את עמיתיהם ואת כולנו הוראה איכותית מהי ולהצביע על צעדים שיעזרו לה לשגשג.

התפרסם בידיעות אחרונות, 25.8.15