תגית: ישראל

שכנים במסע בזמן – בוני בית היוצר של רוח העם

בכלל חיפשתי משהו אחר, אבל אתם יודעים, לאינטרנט יש חיים משל עצמו. נגלה לעיני טקסט קצר וישן, משום מה עיני נמשכו אליו. אולי הייתה זו הכותרת שהכריזה: "ישיבת ועד החינוך של כנסת ישראל". אני חבר בוועד החינוך של היום, זה אותו דבר? משהו לא הסתדר לי, השנה שבה הידיעה התפרסמה היא "1938", אני לא מבין, זה לפני קום המדינה, מה זאת אומרת כנסת ישראל? על מה מדובר פה?
"דר' ריגר מסר על בחינות הגמר בבתי הספר התיכוניים", כך החל הדיווח הלקוני בעגה עברית שכבר איננה. "(הוא-א"ה) עמד על דעותיהם של השוללים את ערך הבחינות בגלל המתיחות הנפשית הנגרמת לנבחנים ואופן הבחינה שבה נמדדות במידה מרובה ידיעות קלושות פחות או יותר ואף ידיעות בלתי חשובות, במקום עמידה על הבגרות השכלית, יחס לערכי רוח וכושר להשכלה כללית".
אין חדש תחת השמש, חשבתי, אז כהיום המתלוננים על הבחינות והשיירה עוברת ועולם כמנהגו נוהג. אך הדיווח המשיך, "לעומת אלו מנה (ריגר-א"ה) את החשיבות שבקונטרולה באמצעות הבחינות על העבודה בבית הספר, השפעתן המייצבת על פיתוח האינטיליגנציה בארץ על-פי מסורת משותפת והערך המעשי של תעודת הבגרות לגבי אלה הרוצים להמשיך בלימודים באוניברסיטה."
הדיווח הסתיים כך, "במסקנותיו ציין שכדאי להקל בבחינות ביחוד ביחד לחומר המכוון לכוח הזיכרון, לתת אפשרות לתלמידי המגמה ההומניסטית לבחור במקצוע מדויק אחר במקום מתמטיקה (פיזיקה, ביולוגיה), לשים לב יותר להוראת הלשון האנגלית …ניכר הצורך לחלק את הבחינות לשני חלקים כדי לנפות את חומר התלמידים בשתי הכיתות העליונות ולרכזם במקצועות מועטים ולהגביר את הפיקוח…".
מרוב שהטקסט הזה נשמע מוכר כמעט והתבלבלתי. אבל רגע, רגע, רגע, באמת היו בארץ בחינות בגרות עוד לפני שקמה המדינה? איך, מה, אני לא מבין. ומי זה בכלל דר' ריגר הזה? כך החל לו מסע מרתק ברחבי הרשת, הנה מה שהעלתה החכה..

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

שכן טוב
"מה אוכלה – חמוטל? פרי הגן מלוא הסל! מה שותה – חמוטל? מלוא גביע אגלי טל! מה לומדה – חמוטל? אל תשאל, אל תשאל, חמוטל לא לומדה כלל!". מדוע גוגל הקפיץ את השיר הזה לנגד עיניי בתוצאות החיפוש אחר זהותו של דר' ריגר המסתורי ומי זו חמוטל שלכבודה כתב ביאליק שיר ילדים שהפך להיט בגני הילדים של סוף שנות העשרים בארץ? ?
שירה קדרי-עובדיה היא הסיבה לכך. וליתר דיוק, מי שקפצה היא כתבה מרתקת שקדרי-עובדיה פרסמה ב-NRG בשנת 2014 שבה ניסתה להתחקות אחר הילדים האמתיים שמאחורי הסיפורים והשירים המפורסמים שלנו. היא מצאה שמול ביתם של חיים ומינה ביאליק בתל-אביב גרה משפחת ריגר ולה בת בשם חמוטל. ביאליק נסע לארצות הברית בשליחות של קרן היסוד ומשם הוא ומינה כתבו את השיר המופיע במכתב אל חמוטל הקטנה.
משיחה עם בתה של חמוטל, התברר לקדרי-עובדיה שאמה הייתה נוהגת לשחק מתחת לשולחן העבודה של ביאליק. הבת שירדה לארה"ב והפכה לבעלת חנות טבע ועשבי מרפא ידעה לספר על השיר ועל המכתב שאותו שמרה אמה מכל משמר. לאחר מותה של חמוטל העבירה המשפחה את המכתב אל ארכיון ביאליק וכיום הוא מוצג בחדר השינה של המשורר, שם מתקיימות עד היום פעילויות לילדים. לא בטוח שמכתב שכזה היה עובר היום בשלום, שפטו בעצמכם:

שלום רב שובך

שלום רב שובך

אבן עזרא 3
אליעזר ריגר, אביה של חמוטל, "נולד בשנת 1896 בפולין. אמו הייתה בתו של רב ואביו היה סוחר". כך גיליתי בחשש, כי הנה עוד סיפור רגיל שמכמותו הויקיפדיה מתפוצצת. אך לא, ריגר שקיבל חינוך עברי המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת שיקגו ואת הדוקטורט בפילוסופיה קיבל באוניברסיטת וינה ב-1917. איש רציני היה. בוינה של אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את פעילות תנועת השומר הצעיר.
מעניין, חשבתי. האם סבא רבא שלי, מרדכי אשר טננבלאט, הכיר את ריגר? האם הם נפגשו? סבא עבר לוינה עם משפחתו לאחר המלחמה הגדולה ועבד שם כעיתונאי. לפחות ככה מספרים במשפחה, עד שנעצר וגורש ואז הסיפור קצת מתחיל לגמגם. לא חשוב, כנראה שדרכיהם לא הצטלבו שם כי ריגר עבר לפולין לנהל את בית הספר הגימנסיה העברית 'יבנה' בלודג', שלימד בעברית בהשפעה ציונית.
בשנת 1920 ריגר עלה לארץ ישראל ועבד כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה. אחר כך לימד בגימנסיה הרצליה בתל-אביב. אז כנראה התגורר בשכנות לביתו של ביאליק. החל משנת 1928 שימש כמפקח על בתי הספר היסודיים מטעם הסוכנות היהודית וב-1938 מונה גם למפקח על בתי הספר התיכוניים. עכשיו התמונה מתחילה להתבהר, זה מסביר מדוע הוזמן ריגר לדווח לוועד החינוך באותה שנה.
מ-1935 הקים ביחד עם פרופ' בן ציון דינור את "בית הספר התיכון הניסיוני בבית הכרם". החידוש בבית הספר היה שמדובר בתיכון שש-שנתי שאמור לשמש כ-'מרכז אימונים' למורות ומורים שלומדים בסמינר. היום קוראים לזה בשמות מפוצצים כמו PDS (Professional Development School) או Teacher Residency, אבל אלו כנראה השורשים. אגב, לבית הספר הניסיוני הזה הוחלף השם והוא נקרא, 'בית הספר שליד האוניברסיטה'.
ריגר כתב ספרים ומאמרים רבים, בנושאי חינוך והוראת הלשון העברית. הוא שימש כראש המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית וערך את כתב העת לנוער של הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1947 אפילו ארגן ועידה עולמית לחינוך עברי בירושלים ונבחר לראש האיגוד העולמי לחינוך עברי. עד שבשנת 1951 קרא לו פרופ' דינור, ששימש כבר כשר החינוך של מדינת ישראל, לכהן כמנהל הכללי של משרד החינוך.
כמנכ"ל משרד החינוך ריגר פעל לקדם את חקיקתו של חוק החינוך הממלכתי של ישראל. זהו אותו חוק משנת 1953 שקובע ששר החינוך יתייעץ וידווח לוועד החינוך הלאומי. אבל ריגר לא הסתפק בזאת והוא הכין את 'תכנית הלימודים הממלכתית' שנועדה לשמש את כלל זרמי החינוך בישראל. כמה חבל שהוא לא הספיק להשלים את כהונתו מפאת מחלה קשה בה לקה.
"מותו השרה אבל כבד בין ראשי החינוך ותלמידיו הרבים" נכתב בעיתון 'דבר' עם היוודע דבר פטירתו ב-19 באפריל 1954. מודעת האבל שפורסמה בעיתונות הכתובה ציינה שמסע ההלוויה יצא מבית המשפחה ברח' אבן עזרא 3 בירושלים. מעניין חשבתי, אולי בכל זאת הם הכירו, בית משפחתי נמצא ברחוב סמוך, מרחק פחות מ-200 מטרים זה מזה.
"הוראה אינה אומנות כי אם אמנות" כתב ריגר באחד ממאמרי הפולמוס שלו. והוסיף "אמני ההוראה נמנים על בוני בית היוצר של רוח העם". אילו מילים יפות של אדם חכם, אצטט אותן בהזדמנות קרובה. נראה שהוא היה אדם נבון ומשכיל. נראה שהכיר את כתביו של שכנו משכבר הימים, המשורר הלאומי שקרא להתנתק מעולם הישיבות הדתי ולהקים מערכת חינוך הומניסטית עברית ממלכתית, תחת הכותרת "בית יוצר נשמת האומה" (בינ"ה).
איש מהפכן היה ריגר, חלוץ חינוכי אמתי. לא 'יזם' במובן של היום, שחושב שבן לילה יעשה אקזיט, בלי לדעת כלום על כלום, אלא איש ספר ועומק, חוקר, כותב ועושה. איפה ישנם עוד, באמת חבל שלא השלים את מלאכתו עבורנו.

טוב שכן קרוב

טוב שכן קרוב

אור בקצה המדרגות

השלום, העוני והגזענות, כבר שלושה דורות אנחנו מסתובבים סביב הנושאים הללו כמו עכברים על גלגל. בכל פעם מופיע מנהיג נחוש קומה שמבשר שהנה הוא מביא את התשובה. אנחנו נוהים אחריו, והוא בתורו מכזיב. פרויקטים ותכניות, חוקים ומאמרים, הפגנות ומסיבות עיתונאים, אינספור משאבים מושלכים לעברם, אך העגלה עוברת והמציאות במקומה נשארת.

הסיבה לתקיעות היא שיש בעיות שהן כל כך גדולות, עד שנדמה לנו שאין סיכוי לפתור אותן. אז אנחנו אורזים אותן ביחד וקוראים להן 'המצב'. עם המצב אנחנו מנהלים יחסי אהבה שנאה, מקללים ומחבקים. רגל פה, רגל שם, צועקים, מבקרים ומקטרים, כמו תנים שמייללים אל הירח ומתפלאים שהוא לא משיב. די כבר, הגיע הזמן להודות, הבעיות הללו גדולות עלינו והמחלוקות בינינו הופכות אותנו חלשים מדי מולן.

במשך שנים רבות מדי התרכזנו רק בנושאים הגדולים מדי, עליהם הלכנו לקלפי ושם בחרנו מנהיגים שדיברו גבוהה ונצורה ואז פסעו לענייניהם. בעידודם טאטאנו אל מתחת לשטיח את כל השאר, כך הזנחנו את התשתיות של חיינו. אל תטעו, זהו מאמר אופטימי שנושא עמו מסר של תקווה. המסר הוא, בואו נבחר ביחד לטפל בבעיות מדרג שני, כאלו שכן נוכל לפתור ומשם אולי נוכל להגיע מוכנים יותר אל הבעיות הגדולות.

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד

כדאי לשים לב לניצנים של תנופה. קחו לדוגמא את 'ישראל מתייבשת' והכותרות בעיתון על הקו האדום של הכנרת, זוכרים את זה? איך זה שמשבר המים נפתר, הרי משה לא היכה בסלע והתפילה לגשם לא נענתה? רובנו בכלל לא יודעים שזו ההתפלה שהצילה אותנו. המדע המתקדם, הטכנולוגיה החדשנית והניהול המקצועני שהובילו להקמת מתקני התפלה. אנחנו מתפילים בהיקף שהעולם לא ידע כדוגמתו שמאפשר גם לתרום מים לשכנינו.

באותה שיטה נפרסים היום כבישים ורכבות. הם אמורים להקל על מי שגרים במרכז הארץ להגיע לעבודה ולחזור הביתה, אבל הם גם תנאי הכרחי לחבר את הפריפריה. כך נבנית תעשיית גז טבעי שנותנת לנו היום עצמאות אנרגטית וסביבה נקייה יותר, אבל היא גם בונה גשרים למדינות האזור ומעניקה לדור הבא משאבים כספיים חדשים. בנחישות של ממשלה להשקיע ולשלב ידיים עם מגזר פרטי, בכל זאת יש דברים שזזים פה.

לדעתי, גם המהלך להכפלת בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ומדעים נמצא בשורה הזו. הוא מעלה יותר תלמידים על נתיב של סיכוי ומאפשר להם לפרוץ דרך לעתיד טוב יותר. ככל שלישראל יהיה הון אנושי מוכשר יותר, כך יש סיכוי טוב לשמר את היתרון היחסי שלנו במצוינות במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה. לא זו בלבד, במשך שנים ייעדנו את המרכז למצוינות ואת הפריפריה רק לזכאות לבגרות. עכשיו אם נפעל נכון, זה יכול להשתנות.

שמעו למשל את סיפורו של מנהל בית ספר בלוד שפתח לפני שנתיים מגמת חמש יחידות במתמטיקה. עד אז הוא לא חשב שהתלמידים צריכים ולא האמין שהם יכולים. כמו כולם הוא התרכז בהעלאת אחוזי הבגרות. לפתע, בזכות מורים מעולים מסתבר שהתלמידים מצליחים בחמש מתמטיקה. הוא מספר שהם באים אליו ודורשים גם חמש באנגלית ושנציגי יחידות העלית הטכנולוגית של הצבא יבואו לדבר גם אתם.

כשהסכר נפרץ, ההצלחה מדבקת. מה שאני רוצה לומר זה שהרבה מאוד תלוי בשילוב של מחשבה תחילה, מנהיגות נחושה, הירתמות רחבה והתמדה בעשייה. השיטה שאני מציע היא לפרק את הבעיות הגדולות לבעיות שניתן לפתור, למדרגות שהרגליים שלנו יכולות לטפס עליהן, צעד צעד. אם נהיה מספיק זריזים ויצירתיים, אם רק נשכיל להניח את הציניות והמחלוקת בצד, אולי נצליח ביחד להזיז הרים גדולים.

איזה בית ספר היית רוצה לילד שלך?

האם שאלת את עצמך אי פעם איזה בית ספר היית רוצה שיהיה לילד שלך? עצוב שאנחנו מקדישים יותר זמן ומאמץ למצוא מלון לחופשת קיץ מאשר לבחירת השותף האסטרטגי שלנו לשנים ארוכות לחינוך הילדים. ובכלל, מה אנחנו יודעים על בית הספר, במה הוא מאמין, במה הוא טוב ולאן הוא יוביל את הילד שלי?

מי שחושב שכל בתי הספר בארץ הם אותו דבר, טועה בגדול. בישראל אין הסכמה על מטרות החינוך ולכן למנהלי בתי הספר יש חופש פעולה רחב מאוד. נכון שתכנית הלימודים היא ארצית ובחינות הבגרות אחידות, אבל מתחת לפני השטח המגוון חוגג. שוחחתי עם חמישה מנהלי בתי ספר על תפיסת עולמם, שפטו בעצמכם.

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדתך?

"המטרה שלי היא לדחוף אותם להתאמץ להגיע הכי רחוק שהם יכולים", אמר הראשון. "הם לא רגילים להשקיע וצריך לפתח אצלם הרגלי למידה. הם צריכים להאמין בעצמם, הם חייבים להצליח ואנחנו שם בשבילם". ומה עם ערכים? שאלתי. הוא השיב: "ברור, שאיפה למצוינות, סקרנות, מאמץ, ספקנות, כולם ערכים חיוניים שאנחנו מקדמים כחלק מהלמידה".

המנהלת השנייה פתחה ואמרה: "השאיפה שלי היא לדעת להתחבר לכל ילד וילדה. הם לא באים באותה מידה, כל אחד עם הייחוד שלו, היכולות והקשיים שלו". את מתכוונת לומר שעל חלק מהם אתם מוותרים? תמהתי . "לא כולם צריכים ללכת בתלם האחיד ולא כולם יכולים להצטיין", היא השיבה. "אנחנו מחפשים את נטיות הלב שלהם וזורמים אתם, בדרך ובקצב שלהם".

"התפקיד של החינוך הוא לפתח זהות", הסביר המנהל השלישי. איזו זהות? ביררתי. "זהות יהודית, ציונית גאה, של אהבת הארץ ושל תורת ישראל", הוא ענה מיד. "הם צריכים להכיר ולהוקיר את מורשת עמנו ואת הערכים החשובים שהבאנו לעולם. הם חוליה בשרשרת הדורות ועליהם להמשיך לשאת בנטל כשהם בטוחים בעצמם ומאמינים בצדקת דרכנו המשותפת".

המנהל הרביעי אמר: "אני מאמין בניהול לפי ערכים ובחינוך ערכי. המערכת דוחפת חזק מדי לניהול לפי יעדים, להישגים לימודיים ולמבחנים ומדידה. אצלי לעומת זאת, מה שחשוב זה להכיר את האחר ממך, להתנדב, כבוד לזולת ודרך ארץ". ואיך תדע בסוף השנה שהצלחת? הרמתי גבה. "אינך מבין", הוא סנט בי, "כשהלב במקום הנכון, אתה יודע שהצלחת עוד לפני שהתחלת".

"לא, לא, לא ולא", אמרה החמישית. "במאה ה-21 החינוך צריך להתמקד במיומנויות ללמידה ובחשיבה ביקורתית. התלמידים צריכים לדעת להתמודד עם דילמות ולראות צדדים שונים". שאלתי – אין נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי? "כל אחד שופט לפי אמות המידה שלו", היא השיבה. "ראה איך העם נחצה בפרשת החייל מחברון, התפקיד שלנו הוא לתת כלים, לא להחליט בשבילם".

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

איזה בית ספר היית רוצה לילדך?

חמוש בתובנות המנהלים שאלתי חברים מה הכי חשוב להם וכולם השיבו תשובה זהה: "הכל חשוב". אמרתי להם שזו תשובה מתחמקת וביקשתי בכל זאת שיבחרו אחד. הדיון סער והתלהט.

"כדי למצוא מלון לחופשה יש אתרי אינטרנט עם השוואות וחוות דעת, אבל אין כאלו על בתי ספר, אז איך נדע לבחור?", אמר אחד. "גם אין על רופאים ובכל זאת אנחנו יודעים לשאול ולהתעניין", אמרה השנייה.  "המידע קיים ונגיש, משרד החינוך מפרסם תמונה חינוכית על כל בית ספר", אמר השלישי. "ואם נדע, בכלל יתנו לנו לבחור, או שיכריחו אותנו ללכת לפי אזור הרישום?", קיטר הרביעי.

אוף, חשבתי, ככה זה אצלנו, דמדומי הקיץ, רגע לפני שהשגרה חוזרת ומחשבות יפנו מקום לעשייה. אולי זהו רגע אחרון לשאול את עצמנו באמת, איזה בית ספר היינו רוצים לילד שלנו?

מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה

Challenge 2012 – דיווח מכנס העשור של Teach First