תגית: מורים

שכנים במסע בזמן – בוני בית היוצר של רוח העם

בכלל חיפשתי משהו אחר, אבל אתם יודעים, לאינטרנט יש חיים משל עצמו. נגלה לעיני טקסט קצר וישן, משום מה עיני נמשכו אליו. אולי הייתה זו הכותרת שהכריזה: "ישיבת ועד החינוך של כנסת ישראל". אני חבר בוועד החינוך של היום, זה אותו דבר? משהו לא הסתדר לי, השנה שבה הידיעה התפרסמה היא "1938", אני לא מבין, זה לפני קום המדינה, מה זאת אומרת כנסת ישראל? על מה מדובר פה?
"דר' ריגר מסר על בחינות הגמר בבתי הספר התיכוניים", כך החל הדיווח הלקוני בעגה עברית שכבר איננה. "(הוא-א"ה) עמד על דעותיהם של השוללים את ערך הבחינות בגלל המתיחות הנפשית הנגרמת לנבחנים ואופן הבחינה שבה נמדדות במידה מרובה ידיעות קלושות פחות או יותר ואף ידיעות בלתי חשובות, במקום עמידה על הבגרות השכלית, יחס לערכי רוח וכושר להשכלה כללית".
אין חדש תחת השמש, חשבתי, אז כהיום המתלוננים על הבחינות והשיירה עוברת ועולם כמנהגו נוהג. אך הדיווח המשיך, "לעומת אלו מנה (ריגר-א"ה) את החשיבות שבקונטרולה באמצעות הבחינות על העבודה בבית הספר, השפעתן המייצבת על פיתוח האינטיליגנציה בארץ על-פי מסורת משותפת והערך המעשי של תעודת הבגרות לגבי אלה הרוצים להמשיך בלימודים באוניברסיטה."
הדיווח הסתיים כך, "במסקנותיו ציין שכדאי להקל בבחינות ביחוד ביחד לחומר המכוון לכוח הזיכרון, לתת אפשרות לתלמידי המגמה ההומניסטית לבחור במקצוע מדויק אחר במקום מתמטיקה (פיזיקה, ביולוגיה), לשים לב יותר להוראת הלשון האנגלית …ניכר הצורך לחלק את הבחינות לשני חלקים כדי לנפות את חומר התלמידים בשתי הכיתות העליונות ולרכזם במקצועות מועטים ולהגביר את הפיקוח…".
מרוב שהטקסט הזה נשמע מוכר כמעט והתבלבלתי. אבל רגע, רגע, רגע, באמת היו בארץ בחינות בגרות עוד לפני שקמה המדינה? איך, מה, אני לא מבין. ומי זה בכלל דר' ריגר הזה? כך החל לו מסע מרתק ברחבי הרשת, הנה מה שהעלתה החכה..

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

מבחני הבגרות, קשה אתם, אי אפשר בלעדיהם

שכן טוב
"מה אוכלה – חמוטל? פרי הגן מלוא הסל! מה שותה – חמוטל? מלוא גביע אגלי טל! מה לומדה – חמוטל? אל תשאל, אל תשאל, חמוטל לא לומדה כלל!". מדוע גוגל הקפיץ את השיר הזה לנגד עיניי בתוצאות החיפוש אחר זהותו של דר' ריגר המסתורי ומי זו חמוטל שלכבודה כתב ביאליק שיר ילדים שהפך להיט בגני הילדים של סוף שנות העשרים בארץ? ?
שירה קדרי-עובדיה היא הסיבה לכך. וליתר דיוק, מי שקפצה היא כתבה מרתקת שקדרי-עובדיה פרסמה ב-NRG בשנת 2014 שבה ניסתה להתחקות אחר הילדים האמתיים שמאחורי הסיפורים והשירים המפורסמים שלנו. היא מצאה שמול ביתם של חיים ומינה ביאליק בתל-אביב גרה משפחת ריגר ולה בת בשם חמוטל. ביאליק נסע לארצות הברית בשליחות של קרן היסוד ומשם הוא ומינה כתבו את השיר המופיע במכתב אל חמוטל הקטנה.
משיחה עם בתה של חמוטל, התברר לקדרי-עובדיה שאמה הייתה נוהגת לשחק מתחת לשולחן העבודה של ביאליק. הבת שירדה לארה"ב והפכה לבעלת חנות טבע ועשבי מרפא ידעה לספר על השיר ועל המכתב שאותו שמרה אמה מכל משמר. לאחר מותה של חמוטל העבירה המשפחה את המכתב אל ארכיון ביאליק וכיום הוא מוצג בחדר השינה של המשורר, שם מתקיימות עד היום פעילויות לילדים. לא בטוח שמכתב שכזה היה עובר היום בשלום, שפטו בעצמכם:

שלום רב שובך

שלום רב שובך

אבן עזרא 3
אליעזר ריגר, אביה של חמוטל, "נולד בשנת 1896 בפולין. אמו הייתה בתו של רב ואביו היה סוחר". כך גיליתי בחשש, כי הנה עוד סיפור רגיל שמכמותו הויקיפדיה מתפוצצת. אך לא, ריגר שקיבל חינוך עברי המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת שיקגו ואת הדוקטורט בפילוסופיה קיבל באוניברסיטת וינה ב-1917. איש רציני היה. בוינה של אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים את פעילות תנועת השומר הצעיר.
מעניין, חשבתי. האם סבא רבא שלי, מרדכי אשר טננבלאט, הכיר את ריגר? האם הם נפגשו? סבא עבר לוינה עם משפחתו לאחר המלחמה הגדולה ועבד שם כעיתונאי. לפחות ככה מספרים במשפחה, עד שנעצר וגורש ואז הסיפור קצת מתחיל לגמגם. לא חשוב, כנראה שדרכיהם לא הצטלבו שם כי ריגר עבר לפולין לנהל את בית הספר הגימנסיה העברית 'יבנה' בלודג', שלימד בעברית בהשפעה ציונית.
בשנת 1920 ריגר עלה לארץ ישראל ועבד כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה. אחר כך לימד בגימנסיה הרצליה בתל-אביב. אז כנראה התגורר בשכנות לביתו של ביאליק. החל משנת 1928 שימש כמפקח על בתי הספר היסודיים מטעם הסוכנות היהודית וב-1938 מונה גם למפקח על בתי הספר התיכוניים. עכשיו התמונה מתחילה להתבהר, זה מסביר מדוע הוזמן ריגר לדווח לוועד החינוך באותה שנה.
מ-1935 הקים ביחד עם פרופ' בן ציון דינור את "בית הספר התיכון הניסיוני בבית הכרם". החידוש בבית הספר היה שמדובר בתיכון שש-שנתי שאמור לשמש כ-'מרכז אימונים' למורות ומורים שלומדים בסמינר. היום קוראים לזה בשמות מפוצצים כמו PDS (Professional Development School) או Teacher Residency, אבל אלו כנראה השורשים. אגב, לבית הספר הניסיוני הזה הוחלף השם והוא נקרא, 'בית הספר שליד האוניברסיטה'.
ריגר כתב ספרים ומאמרים רבים, בנושאי חינוך והוראת הלשון העברית. הוא שימש כראש המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית וערך את כתב העת לנוער של הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1947 אפילו ארגן ועידה עולמית לחינוך עברי בירושלים ונבחר לראש האיגוד העולמי לחינוך עברי. עד שבשנת 1951 קרא לו פרופ' דינור, ששימש כבר כשר החינוך של מדינת ישראל, לכהן כמנהל הכללי של משרד החינוך.
כמנכ"ל משרד החינוך ריגר פעל לקדם את חקיקתו של חוק החינוך הממלכתי של ישראל. זהו אותו חוק משנת 1953 שקובע ששר החינוך יתייעץ וידווח לוועד החינוך הלאומי. אבל ריגר לא הסתפק בזאת והוא הכין את 'תכנית הלימודים הממלכתית' שנועדה לשמש את כלל זרמי החינוך בישראל. כמה חבל שהוא לא הספיק להשלים את כהונתו מפאת מחלה קשה בה לקה.
"מותו השרה אבל כבד בין ראשי החינוך ותלמידיו הרבים" נכתב בעיתון 'דבר' עם היוודע דבר פטירתו ב-19 באפריל 1954. מודעת האבל שפורסמה בעיתונות הכתובה ציינה שמסע ההלוויה יצא מבית המשפחה ברח' אבן עזרא 3 בירושלים. מעניין חשבתי, אולי בכל זאת הם הכירו, בית משפחתי נמצא ברחוב סמוך, מרחק פחות מ-200 מטרים זה מזה.
"הוראה אינה אומנות כי אם אמנות" כתב ריגר באחד ממאמרי הפולמוס שלו. והוסיף "אמני ההוראה נמנים על בוני בית היוצר של רוח העם". אילו מילים יפות של אדם חכם, אצטט אותן בהזדמנות קרובה. נראה שהוא היה אדם נבון ומשכיל. נראה שהכיר את כתביו של שכנו משכבר הימים, המשורר הלאומי שקרא להתנתק מעולם הישיבות הדתי ולהקים מערכת חינוך הומניסטית עברית ממלכתית, תחת הכותרת "בית יוצר נשמת האומה" (בינ"ה).
איש מהפכן היה ריגר, חלוץ חינוכי אמתי. לא 'יזם' במובן של היום, שחושב שבן לילה יעשה אקזיט, בלי לדעת כלום על כלום, אלא איש ספר ועומק, חוקר, כותב ועושה. איפה ישנם עוד, באמת חבל שלא השלים את מלאכתו עבורנו.

טוב שכן קרוב

טוב שכן קרוב

מודעות פרסומת

מה דעתך על תחרות?

בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגיצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער הזה.

משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' זה דבר טוב או רע? מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות מעודדת יוזמה, מצויינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.

the winner takes it all

the winner takes it all

התחרותיים מסתכלים על העולם ורואים בו מאבק על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים מתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שהתחרותיים מאפשרים להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלים את המורים לפי ביצועים ושיפור.

הם אוחזים בחשיבה כמותנית ותוצאתית, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים, ועל-בסיסו הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. ההתקדמות לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.

לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השיוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד כאדם ערכי ואיכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח התלם האחיד המשותף לכולם.

החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.

המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם, גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשיוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה וסטנדרטית.

הן הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.

חנוך לנער על פי דרכו

חנוך לנער על פי דרכו

מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, מלמדות ידע ומיומנות אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.

וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך בפוטנציה. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? וחשוב מכך, כיצד אתם הייתם מציעים לישראל לגשר על הפער בין המחנות?

התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה

הקשיבו למורים

'פעם ראשונה בחיים שלי שאני כאן', היא אמרה לעצמה במבט חסר ביטחון. נדהמתי, איך זה יכול להיות, היא הרי אחת המורות הטובות בישראל שמלמדת כבר שלושים שנה. עמדנו בכניסה למשרד החינוך וחשתי שראשה עמוס בדברים שתכננה להגיד מזמן. אבל היא המתינה בנימוס עד שיפנו אליה, רק אחרי שכל המומחים והבכירים נטלו לעצמם בטבעיות את זכות הדיבור.

בכיתה שלה היא המלכה – על פיה יישק דבר. שם אין מנהל ולא מפקח, אין תקציבים ולא רפורמות, שם זו היא לבדה חוצבת דרכים בין אתגרי החומר ובין מוחם הקודח של התלמידים. על פני המים הרוחות סוערות בתכניות ובנהלים, אבל כשדלת הכיתה נסגרת, כל אלו נשארים בחוץ. שם היא כדג במים עמוקים, שומרת על תלמידיה מפני העולם וצעד צעד מכינה אותם לקראתו.

חשבתי, איזה פספוס עצום זה, כמה ידע וניסיון יש לה שיכולים לעזור למורים אחרים לצמוח ולהתפתח ולשרי חינוך לקבל החלטות נבונות, אבל הדלת של הכיתה שלה סגורה. מערכת עצומה של בתי ספר, מחוזות, רשתות ומכללות עומלת מסביב כדי לקדם את החינוך, מנסה להשתחל דרך חלון ההשתלמויות, חוזרי המנכ"ל, ספרי הלימוד והבחינות, אבל הדלת סגורה.

מורה טובה - שנה טובה

מורה טובה – שנה טובה

חוסר האמון הוא הדדי. לא רק המורים לא מאפשרים למערכת להשפיע על החינוך, גם המערכת אינה מקפידה שמורים יהיו סביב השולחן כשהיא מקבלת החלטות. למרות שכולם יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושצריך להשקיע באיכות ההוראה, לעתים, מה שיוצא, לא בכוונה רעה, זה דיבור על המורים לא כפתרון אלא יותר כבעיה שיש לתקן, ואם אי אפשר, אז לעקוף.

צריך להודות שזה מצב בעייתי ושכולם נושאים באחריות. הסיבה העיקרית טמונה בכך שבבתי הספר מכהנים הרבה מאוד מורים, אך הם טרם פיתחו סטנדרטים בהירים של הוראה איכותית ומנגנונים מוסכמים של הבחנה. התוצאה היא שיש מורים מעולים, אבל לצדם קבוצה נכבדת של מורים בינוניים. במצב שכזה אין תועלת בלחץ ציבורי המתורגם לתוספת חפוזה של גננות, סייעות ומורים.

לכן, הגיע הזמן שמורים יפתחו בעצמם וביחד את כלי המדידה של המקצוע, כי מדידה היא לא רק בסיס של מקצוענות, היא גם תנאי למי שחפץ באמון הציבור. לא ניתן לדמיין מתן אמון ברופא שקובע טיפול בלי מדידת לחץ דם או צילום רנטגן,  בטייס שמודיע לנוסעים שאין לו ביטחון במערכות ניווט לוויניות או במורה שאינו מנטר את למידת תלמידיו כדי לתת להם מענה אישי.

כאשר מסתכלים אל העולם, אפשר להבחין שמדינות שמצליחות בחינוך בנו אמון מקצועי עמוק בין הציבור למוריו ובין מערכת החינוך למוריה. הן הפסיקו את הרפורמות הישנות שחגגו שפיכת משאבי סרק לעבר בעיה מדממת, כי הבינו שהרפורמות הללו לא חודרות עמוק, לא מאריכות ימים ולא משפרות את החינוך. במקומן, הן פתחו בדיאלוג חינוכי עמוק, משתף ומקשיב.

דמיינו לעצמכם את ראשי מערכת החינוך שלנו מזמינים ארבעים מורות ומורים לנתח את בעיות החינוך ולהקים צוותים כדי לגבש המלצות. נכון, תהליך התכנון יהיה ארוך יותר מהמקובל, אבל סיכויי המימוש ישתפרו פלאים. מי שירים את הראש ישים לב שבגלל הקדנציות הקצרות אצלנו, רק שינויים שהשדה המקצועי מזדהה עמם, משוכנע בהם וחש עליהם בעלות, הם ששורדים את מבחן הזמן.

אז לרגל שנת הלימודים העומדת בפתח, אני רוצה לאחל לנו שנדע להקשיב למורינו ולסייע להם למדוד, לתעד ולפתוח את דלתות הכיתה. אז הם יוכלו ללמד את עמיתיהם ואת כולנו הוראה איכותית מהי ולהצביע על צעדים שיעזרו לה לשגשג.

התפרסם בידיעות אחרונות, 25.8.15