אנשים אחים אנחנו?

מסע בעקבות פסוקים ששינו בדרך את משמעותם

"כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית, י"ג, ח')

כשהרוחות מתלהטות נשמעת הקריאה "כי אנשים אחים אנחנו". זו קריאה מהדהדת, קריאה שנועדה להרעיד לבבות שסררו ימינה ושמאלה בחזרה לקצב אחיד. כמו קולם של תופי טמטם הקוראים לחברי השבט לשוב ולהתכנס יחדיו. לא צריך להסביר מדוע וכיצד, זו קריאה שכולם מבינים.

הקריאה היא פסוק מספר בראשית, והיא ציטוט מדבריו של אברהם לאחיינו הבעייתי לוט. השניים נקלעו למריבה ביניהם על שטחי מרעה. "צריך לפרש כמו אחים", כתב רבי שבתאי, שנולד בקצה המאה ה-17 (וזכה לכינוי ה-"בס", בזכות קולו העמוק כחזן בפראג).

הציפייה היא שאחרי האמירה המפעימה הזאת יבואו פיוס, שלום, אחווה וחיים משותפים בין אברהם ולוט. אבל מיד בהמשך הפסוק אברהם אומר: "הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי! אם השמאל, אימינה, ואם הימין ואשמילה". כלומר, לטובת שנינו עדיף שנתרחק, אתה לסדום ואני לבאר-שבע.

ככה זה אצלנו, אין בינינו הסכמה בסיסית על זהותנו המשותפת. לעתים הפערים מחריפים, "העם הזה לא נידבק" (שאולי, ארץ נהדרת) ופנינו לפירוד ופירוק, ולעתים  נושכים שפתיים וממשיכים הלאה ביחד, כי "לא תהיה מלחמת אחים" (מנחם בגין).

"חנוך לנער על-פי דרכו" (משלי, כ"ב, ו')

אנשי חינוך בעידן החדש מתים על הפסוק הזה. בהיפוך גמור מ-'חוסך שבטו, שונא בנו', זה פסוק עם מסר רך ומכיל. פסוק שקורא להורים ולמורים להיות קשובים לכל ילד, לחלומות ולקשיים שלו, ולהתאים אליו את הגישה והתוכן. הרי הילדים לא מגיעים במידה אחת, כל אחד הוא עולם ומלואו.

אלא שזו לא הקריאה היחידה, ולא בהכרח הנכונה, של הפסוק. רבי לוי בן גרשום (ובקיצורו: הרלב"ג), הבין את הפסוק בדרך שונה לגמרי. "אשר יחנוך לנער על פי הדרך…כאשר יגדל, יימשך ולא יוכל להסירו אחרי זה…גם בעת זקנתו".

כלומר, 'חנוך', מלשון 'חנוכה', או 'חניכיים', תכנית שמוכנה מראש ואמורה לצאת את הפועל. ו-'על-פי' זה בכלל 'לפני שהוא מתחיל', כמו 'על פי הבאר'. ובמילים אחרות: תתכנת את הילד לפני שהוא מתחיל את הדרך שלו, ואז גם כשיהיה מבוגר, הוא ימשיך ללכת בדרך שהכתבת לו.

חשבתי לעצמי שהרלב"ג הזה בטח היה רב קשוח וחשוך, סוג של שמרן קשיש ומסוגר בדלת אמותיו. אדם מנותק מסביבתו הספון בין כתבי הקודש. אז בדקתי, ומסתבר שממש ממש לא. מדובר באחד מאנשי האשכולות המדהימים של תור הזהב.  

הוא נולד בדרום צרפת בסוף המאה ה-13. הוא היה פילוסוף, רופא, מהנדס, אסטרונום וחוקר מקרא. בקריירה המדעית שלו נודע כמי שהוכיח משפטים מסובכים במתמטיקה, פיתח מכשירי תצפית אסטרונומיים, ואפילו המכתש שגילה באמצעותם על הירח, נקרא על שמו – Rabbi Levy.

רלב"ג שנודע בעולם הגדול כ-'מגיסטר ליאו הבריאוס', או כ-'גרסוניאדס', ואולי היה גאון גדול, אבל במקרה הזה הוא פשוט קרא את המשך הפסוק, מה שאנחנו לא תמיד עושים –  "חנוך לנער על פי דרכו, גם אם יזקין לא יסור ממנה".

"לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, כ"ג, י"ט)

אסור לאכול בשר עם חלב! חייבים ארבע שעות הפרש, או אולי שש שעות. כך או כך, זו אחת המצוות הכי ידועות לכולנו. אבל מהו היסוד ההלכתי לכך, איפה זה כתוב בתנ"ך? גם את זה רובנו יודעים, כי הרי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו".

אחד הפרשנים שהכי נצמדו לטקסט, היה הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). הרשב"ם הסביר "היו רגילים לבשלו בחלב האם, וגנאי הוא הדבר לאכול חלב האם עם הבנים". כלומר, רבי שמואל מספר שבעבר נהגו לבשל גדיים בחלב של האמא שלהם. זה היה נוהג מגונה, ולכן ציוו להפסיקו.

אלא שבפועל, היהדות ההלכתית נקטה פרשנות מרחיבה הרבה יותר. לא רק גדיים, אלא כל בעלי הבשר, ולא רק החלב של אמא, אלא כל חלב באשר הוא. איך מאלף הגיעו לבית, זו דרכה של הלכה ('ירידת הדורות') שכל דור מוסיף עוד סייג ועוד הקפדה, כולנו מכירים גם את זה.

אבל – הסבא של הרשב"ם, שהיה תותח על בפרשנות, קרא את הפסוק לגמרי אחרת. לסבא קראו רבנו שלמה יצחקי, שידוע יותר בקיצורו: רש"י. רש"י היה ממכונני יהדות צרפת של תור הזהב, מי שפירושיו עיצבו את דמותה של היהדות במאה ה-11 ובכלל.

רש"י הסביר את הפסוק "שאין גדי אלא לשון וולד רך". כלומר, "גדי בחלב אמו" משמעו וולד רך שעדיין יונק את מזונו מאמו, כלומר ממש קטן. והאיסור המאוד הומני שמצווה הפסוק הוא לא על איסור ערבוב בשר עם חלב, אלא איסור לשחוט ולאכול את הקטנטנים שעדיין יונקים.

"הוי אריאל, אריאל, קריית חנה דוד" (ישעיהו כ"ט א')

"הוי אריאל, אריאל", זהו לא רק שיר הנושא של בת הים הקטנה, אלא גם אחד משמותיה היפים של ירושלים. בספר ישעיהו אריאל מוצגת כמקום שבו דוד המלך חנה את צבאו. ואחר מכן במילים ציוריות להפליא מתואר המצור שהוטל על העיר, כך שאין עוררין שזהו אכן שמה של ירושלים.

אבל, מה המשמעות של השם? הסברה המקובלת היא שמדובר בחיבור בין שתי מילים "אריה" ו-"אל". יש הקושרים תכונות דומות של מנהיגות ואומץ, לאריה מלך החיות, דוד המלך, 'גור אריה יהודה' (דוד היה איש שבט יהודה שסמלו הוא האריה) ואלוהים מלך העולם.

יש אפילו שטוענים שבעבר, בירושלים הסתובבו אריות של ממש ולכן קיבל המקום את השם והסמל. היה בה מזבח אריות מפורסם, לכן שער האריות בחומת העיר העתיקה ולכן האריה השואג נבחר בשנות החמישים לשמש כסמלה הרשמי של העיר ירושלים עד היום.

אלא שיהונתן רטוש, מציע טוויסט קטן לסיפור הזה. רטוש היה משורר, מתרגם וסופר, ואפילו תרם כמה מילים לשפה העברית (הסלמה, חתיך, תברואה..). לפי רטוש, שחקר את התרבות העברית לדורותיה, הסיומת "אל", הייתה נהוגה כדי לציין אפיון של מקום, ללא קשר לאלוהים.

כמו שהסיומת 'סטאן' משמשת בשפות ההודו-אירופאיות, 'אפגני-סטאן' (המקום של שבט האפגנים), 'בו-סטאן' (המקום של הריח הטוב, גן פרחים), כך הסיומת "אל" שימשה בעברית. ולכן 'כרמל' זה אזור שמתאפיין בריבוי של כרמים, ו-'אריאל', הוא מקום שהיו בו אריות, ואלוהים בא אחר כך.

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)

לקראת טו' בשבט, הפלייליסט בתחנות הרדיו מעלה לטופ את 'כי האדם עץ השדה' הנפלא של נתן זך שהלחין שלום חנוך. כל ביצוע של השיר מעניק לו זווית מבט מרגשת אחרת, מנורית גלרון, דרך שולי רנד ועד אביתר בנאי.

השיר משווה בין חייו של אדם ובין מהותו של עץ, כשהוא צמא למים, שואף, צומח, ואז נשרף ונגדע. עומד איתן ונוטע שורשים למול הרוחות, אך מתעייף, מזדקן ונגדע. מנעד שלם של שלבים ורגשות, המשותף לעץ ולאדם. דימוי קסום, מלא עוצמה ורווי חולשה, חדור שמחה ושטוף עצב.

אלא שלא זו משמעותו של הפסוק בספר דברים, שבכלל עוסק בדיני מלחמה ומצור. רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), איש גירונה שבספרד, הסביר ש-"ממנה תאכל ותחיה, ובוא תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש את העיר".

הפרשנויות חלוקות, האם הכוונה היא כשאלה, האם העץ יכול להתנגד לך כמו האדם בזמן מלחמה? או האם הגיוני להשמיד עצי פרי שתזדקק להם כמאכל אחרי שהמצור יסתיים. כך או כך, אני מעדיף את נתן זך.