The Jumpers

The “Jumpers” are a rare phenomenon in Israeli society, they are a kind of a dream come true. So, who are theyand how do they do it? How is it that these exceptional young kids who are born into poor families, suddenly climb up the economic ladder against all odds? A new longitudinal study, led by top economists, mined the big data, and came up with very interesting findings.

The journey started with a basic unfortunate reality of western societies, that we tend to stay the course with our preset trajectories. What it means in simple words is that if we were born to rich and well-connected families, thechances are that we get good education, penetrate effective social networks, enter great jobs and maintain a high economic status in life. We will keep our circles exclusive so that this reality doesn’t change.

In the US, where term “the American Dream” originated, people are supposed not to accept this as a predetermineddestiny. Infused by tangible hope for progress, Americans are nurtured from early age that if you develop relevant skills, if you are persistent and work hard enough, then you will be able to do it, regardless of where you come from. This is a remarkable idea that inspires a whole society to improve and thrive.

In practice however, the Opportunity Insight research team at Harvard University revealed that only half of the US citizens of today earn more than their parents, in comparison to 90% during the 1940s. The probability for young people in the US of moving from the bottom quintile to the top quintile, is 7.5% compared with 11.7% in Denmark and 13.4% in Canada. The Harvard experts therefore concluded that “the American Dream is fading”.

The Jumpers

The Israeli team of experts, led by Karnit Flug and Yotam Halperin, divided our cohorts into quarters. They also searched for “jumpers” from the bottom to the top economic quarter, with special emphasis on the high-techsector in Israel. They primarily focused on high tech since in recent years it is becoming a unique growth engine that provides more than half of our exports and a quarter of our national income, turning into the new “Israeli Dream”.

When they extracted the data of recent decades, they uncovered a fascinating story. It turns out that if you come from an underprivileged economic background, choosing a career in high tech dramatically increases your prospects of reaching the top quarter, at least by four times than any other sector. The conclusion from this was straightforward – high tech is the most effective springboard for social mobility in Israel today.

However, they also found out that 70% of the employees in high tech positions were born, raised and educated in families of the top two economic quarters. Most of them are also male, secular and Jewish, making the fabric of Israeli high-tech companies very homogenous. On the other hand, 10% of Israel’s high-tech workforce is comprised of “jumpers” who made it through to crack the heavy ceiling.

Who are these jumpers? Unsurprisingly most of them are still male, secular, and Jewish. They matriculated their high school studies in advanced tracks (five units) of mathematics and English, many then served in an IDF tech unit and then pursued a STEM degree at a university. Even with the same qualifications of education, Jews have 8 times more chances than Arabs, and men have double then women, in entering a high-tech position.

The good news for the jumpers in the coming years isthat the talent pipeline in Israel is going through a turmoil. In a coordinated effort, that exemplified public-private collaboration, Israel doubled the number of its high school graduates with advanced (five units) mathematics. Half of these graduates are female, and many are Arab. Soon they will seek a path through higher education and knock on the doors of high-tech.

This will be a transformational moment for employers, and I believe we must now turn our eyes towards them. We all know jumpers are a rare phenomenon, but they hold a very important promise to our society, as well as to the high-tech companies. It is the promise of hope through progress, of success through diversity, and of hard work that through skill and grit, no dream will beunreal for any of us.

ליאור סושרד ושוויון מגדרי

רגע של הארה היה לי בכנס, ירדתי מהבמה ועלה ליאור סושרד. הוא ביקש מאנשים לבחור מספר והם כולם ביחד למרבה הפלא והפליאה בחרו "22". שאלתי איך? והוא אמר "הם חושבים שהם בחרו, אבל כנראה שאני השפעתי להם על הבחירה". בדיון הזה שאלנו מדוע תלמידות בוחרות בתיכון ללמוד במגמות ביולוגיה וכימיה, ולא בוחרות בפיזיקה ומחשבים, והתשובה היא כי אנחנו השפענו עליהן לבחור כך.

במחקר שעשו במוזיאון המדע בסן פרנציסקו הזמינו הורים לילדים בגילאי ארבע, שמונה ושתיים עשרה לטייל בין המוצגים עם הילדים שלהם בכל ההרכבים המגדריים והגילאיים. שאלו אותם לאחר הביקור במי השקעתם יותר בבן או בבת שלכם? כולם השיבו, ללא קשר לגיל או מגדר, שהשקיעו שווה בשווה. אבל המדידה הראתה שהם השקיעו בבנים פי שניים זמן מאשר בבנות שלהם.

במחקר אחר עם מורים, שנעשה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרוארד, הראו למורים תמונות של התלמידות והתלמידים שהם יילמדו בשנה הבאה, אלו ילדים שהם לא פגשו עדיין, רק ראו תמונות של פניהם. שאלו את המורים מה לדעתם יהיה הציון במתמטיקה של הילדים הללו, והתוצאה הייתה בהתאם למוצא אתני ולמגדר. נבואה שבהמשך אולי מגשימה את עצמה. כלומר, אנחנו המבוגרים משפיעים מאוד על הגורל והבחירות של הדור הצעיר.

בדיון הזה הדוברות והדוברים שלפני העלו השערות, שחלקן מבוססות, והסבירו מה משפיע על הבחירה הזו של תלמידות במגמות. קחו לדוגמא את השם שעלה פה מכמה דוברים, השם של זוכת פרס נובל, פרופסור עדה יונת, כמי שמוזמנת לדבר עם תלמידות, בשל החשיבות של 'מודל לחיקוי' בתהליך הבחירה. אבל יונת היא חוקרת ריבוזומים, והתלמידות כבר בוחרות ביולוגיה בהיקפים גדולים, אז למה? כי תחת הכותרת 'לעודד בנות ללמוד מדעים', אנחנו לא מדייקים לשים לב שהפער הוא לא במדעים באופן כללי, אלא בפיזיקה ומחשבים באופן ממוקד.  

בוועדה של דדי פרלמוטר, שחלק מחבריה נמצאים פה היום אתנו, הבנו דבר מאוד טכני לכאורה שמשפיע על הבחירה הזו. למדנו שבחטיבת ביניים יש דבר כזה שההורים כמעט ולא מודעים אליו. רק -47% מההורים יודעים שבחטיבת הביניים יש כיתה אחת שבה אפשר ללמוד ברמת מצוינות, יש לה שמות שונים כמו עמ"ט ומופת. הרוב לא יודעים, הם פשוט שולחים את הילדים לחטיבת ביניים. מה שהם לא יודעים זה שבכיתות האלו לומדים פיזיקה ומחשבים, ובכיתות הרגילות האחרות, בכלל לא.

ואז, כשמגיעים לרגע בחירה המגמות, בחירה חופשית, לכאורה בלי סוגסטיה או פריימינג, יהיו תלמידים שכבר למדו שלוש שנים פיזיקה ומחשבים ויש הרבה תלמידים ותלמידות שבכלל לא. התלמידות לא בוחרות ללמוד במגמות הפיזיקה והמחשבים לא רק כי יש בהן רוב של המגדר השני, אלא גם שלהם יש פור של שלוש שנים עליהן, והן בעצם כבר איחרו את הרכבת.

ההבנה הזו גורמת לי להיות אופטימי. שמענו קודם מנועם ממשרד האוצר שדיברה מהר על ההחלטה של הממשלה הקודמת והנוכחית, זו החלטה חשובה, עם תקציב משמעותי בצדה, שמניעה כעת מהלך של פתיחה של המון כיתות מצוינות נוספות כאלו בפריפריה. זו תכנית עם יעדים שאפתניים שהוגדרו היטב, עם לוחות זמנים ועם תמריצים כספיים הממוקדים באופן מגדרי.

אני אופטימי כי אם הצלחנו כולנו ביחד במתמטיקה, ונכון, מתמטיקה זה מקצוע חובה לבגרות והרבה תלמידות אמרו שאם כבר מחייבים אותי ללמוד מתמטיקה, לא הייתי בוחרת בזה, אבל אם מחייבים, אז אעשה את זה הכי טוב שאפשר, ובמגמה זה ממש בחירה. אבל הנה, הוצג פה על ידי רחל וצביקה שכבר נעשה מאמץ שהגדיל בפיזיקה מ-33% ל-40% תלמידות, ואני בטוח שבמאמץ משותף נעמוד כאן בעוד כמה שנים ונראה לכולם שכמו במתמטיקה שהגיעה לחצי חצי מבחינה מגדרית, זה יהיה המצב גם בפיזיקה ומחשבים.

ומה אז? מה יגידו אז בצבא שהציג פה שבתפקידים טכנולוגיים יש אצלו רק 14% חיילות, מה יגידו האוניברסיטאות שהראו שסטודנטיות הן רק 26% מהלומדות במסלולי הייטק, ומה יגידו חברות ההייטק שבהן נשים הן רק 29% מהעובדים? לפני כמה שנים ישבתי על במה עם אחת מראשות ההייטק של ישראל ושאלתי אותה "אם בחמש יחידות מתמטיקה, תלמידות הן 50%, למה בהייטק הן לא 50%?" והיא השיבה לי, כי הן לא לומדות פיזיקה ומחשבים.

מה תהיה התשובה של ההייטק כשתלמידות תהיינה חצי מלומדי הפיזיקה והמחשבים? האם יציבו בפניהן מדרגה חדשה נוספת, או שהגיע הזמן שגם התחנות הבאות שאחרי החינוך יסתכלו אצלן פנימה וינסו להבין מה עליהן לעשות? כי בעוד כמה שנים אי אפשר יהיה לחזור אל החינוך ולהגיד שוב שזה בגללכם, כבר היום החינוך הכי קרוב לשוויון וביחד נעשה מאמץ ונגיע ממש לשוויון, זה קרוב ואפשרי.

לשם כך המחקר של מכון אהרן כל כך חשוב עכשיו. תודה גדולה צביקה, אסנת, סרגיי, בני, רונן ומשה, המחקר שלכם ייתן תשובות הרבה יותר מדויקות שיאפשרו לכולנו לדייק את המאמצים שלנו סביב תכנית ממשלתית עם יעדים ומשאבים, תכנית שתצליח."

דברים שאמרתי בדיון סביב מחקר של מכון אהרן בנושא "כיצד לעודד נשים לבחור במסלולי מצוינות המובילים לתעסוקה במשרות טק ובענף ההייטק?, 19 באפריל 2023, אוניברסיטת רייכמן.

—————————————————————————–

(השתתפו בין השאר: מיכל אופיר, צבי אקשטיין, ירום אריאב, צביקה אריכא, יעל בוים פיין, בנימין בנטל, שגיא בר, עדי בר-צבי, דיתה ברוניצקי, אשרף ג'בור, הראל גורן, נועם דן, רביד דר, רויטל דרורי, טל ילון, דועא כעביה, איתי לבנון, נטע-לי מסז'ניק, עומר מואב, רויטל נאמן, רונן ניר, סרגיי סומקין, אסף קובו, בטי קולבק, רחל קנול, רן שביט, משה שלו, תרצה שמיאן)

אנשים אחים אנחנו?

מסע בעקבות פסוקים ששינו בדרך את משמעותם

"כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית, י"ג, ח')

כשהרוחות מתלהטות נשמעת הקריאה "כי אנשים אחים אנחנו". זו קריאה מהדהדת, קריאה שנועדה להרעיד לבבות שסררו ימינה ושמאלה בחזרה לקצב אחיד. כמו קולם של תופי טמטם הקוראים לחברי השבט לשוב ולהתכנס יחדיו. לא צריך להסביר מדוע וכיצד, זו קריאה שכולם מבינים.

הקריאה היא פסוק מספר בראשית, והיא ציטוט מדבריו של אברהם לאחיינו הבעייתי לוט. השניים נקלעו למריבה ביניהם על שטחי מרעה. "צריך לפרש כמו אחים", כתב רבי שבתאי, שנולד בקצה המאה ה-17 (וזכה לכינוי ה-"בס", בזכות קולו העמוק כחזן בפראג).

הציפייה היא שאחרי האמירה המפעימה הזאת יבואו פיוס, שלום, אחווה וחיים משותפים בין אברהם ולוט. אבל מיד בהמשך הפסוק אברהם אומר: "הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי! אם השמאל, אימינה, ואם הימין ואשמילה". כלומר, לטובת שנינו עדיף שנתרחק, אתה לסדום ואני לבאר-שבע.

ככה זה אצלנו, אין בינינו הסכמה בסיסית על זהותנו המשותפת. לעתים הפערים מחריפים, "העם הזה לא נידבק" (שאולי, ארץ נהדרת) ופנינו לפירוד ופירוק, ולעתים  נושכים שפתיים וממשיכים הלאה ביחד, כי "לא תהיה מלחמת אחים" (מנחם בגין).

"חנוך לנער על-פי דרכו" (משלי, כ"ב, ו')

אנשי חינוך בעידן החדש מתים על הפסוק הזה. בהיפוך גמור מ-'חוסך שבטו, שונא בנו', זה פסוק עם מסר רך ומכיל. פסוק שקורא להורים ולמורים להיות קשובים לכל ילד, לחלומות ולקשיים שלו, ולהתאים אליו את הגישה והתוכן. הרי הילדים לא מגיעים במידה אחת, כל אחד הוא עולם ומלואו.

אלא שזו לא הקריאה היחידה, ולא בהכרח הנכונה, של הפסוק. רבי לוי בן גרשום (ובקיצורו: הרלב"ג), הבין את הפסוק בדרך שונה לגמרי. "אשר יחנוך לנער על פי הדרך…כאשר יגדל, יימשך ולא יוכל להסירו אחרי זה…גם בעת זקנתו".

כלומר, 'חנוך', מלשון 'חנוכה', או 'חניכיים', תכנית שמוכנה מראש ואמורה לצאת את הפועל. ו-'על-פי' זה בכלל 'לפני שהוא מתחיל', כמו 'על פי הבאר'. ובמילים אחרות: תתכנת את הילד לפני שהוא מתחיל את הדרך שלו, ואז גם כשיהיה מבוגר, הוא ימשיך ללכת בדרך שהכתבת לו.

חשבתי לעצמי שהרלב"ג הזה בטח היה רב קשוח וחשוך, סוג של שמרן קשיש ומסוגר בדלת אמותיו. אדם מנותק מסביבתו הספון בין כתבי הקודש. אז בדקתי, ומסתבר שממש ממש לא. מדובר באחד מאנשי האשכולות המדהימים של תור הזהב.  

הוא נולד בדרום צרפת בסוף המאה ה-13. הוא היה פילוסוף, רופא, מהנדס, אסטרונום וחוקר מקרא. בקריירה המדעית שלו נודע כמי שהוכיח משפטים מסובכים במתמטיקה, פיתח מכשירי תצפית אסטרונומיים, ואפילו המכתש שגילה באמצעותם על הירח, נקרא על שמו – Rabbi Levy.

רלב"ג שנודע בעולם הגדול כ-'מגיסטר ליאו הבריאוס', או כ-'גרסוניאדס', ואולי היה גאון גדול, אבל במקרה הזה הוא פשוט קרא את המשך הפסוק, מה שאנחנו לא תמיד עושים –  "חנוך לנער על פי דרכו, גם אם יזקין לא יסור ממנה".

"לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, כ"ג, י"ט)

אסור לאכול בשר עם חלב! חייבים ארבע שעות הפרש, או אולי שש שעות. כך או כך, זו אחת המצוות הכי ידועות לכולנו. אבל מהו היסוד ההלכתי לכך, איפה זה כתוב בתנ"ך? גם את זה רובנו יודעים, כי הרי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו".

אחד הפרשנים שהכי נצמדו לטקסט, היה הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). הרשב"ם הסביר "היו רגילים לבשלו בחלב האם, וגנאי הוא הדבר לאכול חלב האם עם הבנים". כלומר, רבי שמואל מספר שבעבר נהגו לבשל גדיים בחלב של האמא שלהם. זה היה נוהג מגונה, ולכן ציוו להפסיקו.

אלא שבפועל, היהדות ההלכתית נקטה פרשנות מרחיבה הרבה יותר. לא רק גדיים, אלא כל בעלי הבשר, ולא רק החלב של אמא, אלא כל חלב באשר הוא. איך מאלף הגיעו לבית, זו דרכה של הלכה ('ירידת הדורות') שכל דור מוסיף עוד סייג ועוד הקפדה, כולנו מכירים גם את זה.

אבל – הסבא של הרשב"ם, שהיה תותח על בפרשנות, קרא את הפסוק לגמרי אחרת. לסבא קראו רבנו שלמה יצחקי, שידוע יותר בקיצורו: רש"י. רש"י היה ממכונני יהדות צרפת של תור הזהב, מי שפירושיו עיצבו את דמותה של היהדות במאה ה-11 ובכלל.

רש"י הסביר את הפסוק "שאין גדי אלא לשון וולד רך". כלומר, "גדי בחלב אמו" משמעו וולד רך שעדיין יונק את מזונו מאמו, כלומר ממש קטן. והאיסור המאוד הומני שמצווה הפסוק הוא לא על איסור ערבוב בשר עם חלב, אלא איסור לשחוט ולאכול את הקטנטנים שעדיין יונקים.

"הוי אריאל, אריאל, קריית חנה דוד" (ישעיהו כ"ט א')

"הוי אריאל, אריאל", זהו לא רק שיר הנושא של בת הים הקטנה, אלא גם אחד משמותיה היפים של ירושלים. בספר ישעיהו אריאל מוצגת כמקום שבו דוד המלך חנה את צבאו. ואחר מכן במילים ציוריות להפליא מתואר המצור שהוטל על העיר, כך שאין עוררין שזהו אכן שמה של ירושלים.

אבל, מה המשמעות של השם? הסברה המקובלת היא שמדובר בחיבור בין שתי מילים "אריה" ו-"אל". יש הקושרים תכונות דומות של מנהיגות ואומץ, לאריה מלך החיות, דוד המלך, 'גור אריה יהודה' (דוד היה איש שבט יהודה שסמלו הוא האריה) ואלוהים מלך העולם.

יש אפילו שטוענים שבעבר, בירושלים הסתובבו אריות של ממש ולכן קיבל המקום את השם והסמל. היה בה מזבח אריות מפורסם, לכן שער האריות בחומת העיר העתיקה ולכן האריה השואג נבחר בשנות החמישים לשמש כסמלה הרשמי של העיר ירושלים עד היום.

אלא שיהונתן רטוש, מציע טוויסט קטן לסיפור הזה. רטוש היה משורר, מתרגם וסופר, ואפילו תרם כמה מילים לשפה העברית (הסלמה, חתיך, תברואה..). לפי רטוש, שחקר את התרבות העברית לדורותיה, הסיומת "אל", הייתה נהוגה כדי לציין אפיון של מקום, ללא קשר לאלוהים.

כמו שהסיומת 'סטאן' משמשת בשפות ההודו-אירופאיות, 'אפגני-סטאן' (המקום של שבט האפגנים), 'בו-סטאן' (המקום של הריח הטוב, גן פרחים), כך הסיומת "אל" שימשה בעברית. ולכן 'כרמל' זה אזור שמתאפיין בריבוי של כרמים, ו-'אריאל', הוא מקום שהיו בו אריות, ואלוהים בא אחר כך.

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)

לקראת טו' בשבט, הפלייליסט בתחנות הרדיו מעלה לטופ את 'כי האדם עץ השדה' הנפלא של נתן זך שהלחין שלום חנוך. כל ביצוע של השיר מעניק לו זווית מבט מרגשת אחרת, מנורית גלרון, דרך שולי רנד ועד אביתר בנאי.

השיר משווה בין חייו של אדם ובין מהותו של עץ, כשהוא צמא למים, שואף, צומח, ואז נשרף ונגדע. עומד איתן ונוטע שורשים למול הרוחות, אך מתעייף, מזדקן ונגדע. מנעד שלם של שלבים ורגשות, המשותף לעץ ולאדם. דימוי קסום, מלא עוצמה ורווי חולשה, חדור שמחה ושטוף עצב.

אלא שלא זו משמעותו של הפסוק בספר דברים, שבכלל עוסק בדיני מלחמה ומצור. רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), איש גירונה שבספרד, הסביר ש-"ממנה תאכל ותחיה, ובוא תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש את העיר".

הפרשנויות חלוקות, האם הכוונה היא כשאלה, האם העץ יכול להתנגד לך כמו האדם בזמן מלחמה? או האם הגיוני להשמיד עצי פרי שתזדקק להם כמאכל אחרי שהמצור יסתיים. כך או כך, אני מעדיף את נתן זך.

כאשר הארץ תרעד

בשעה פנויה עלעלתי משום מה בבפרק 99 בקוראן שנקרא ׳פרשת רעידת האדמה׳. שם מתוארת רעידת אדמה אימתנית שפותחת את יום הדין. ביום זה האדמה תקיא מקרבה את הסודות הכמוסים על מעשי האדם, טובים ורעים. בני האדם ביום אחרון זה יתנו את הדין על מעשיהם.

לא שאני רומז פה למשהו אקטואלי חס וחלילה, אבל כן ברוח התקופה הכנסתי את הטקסט לאפליקציית בינה מלאכותית וזו התמונה שהיא יצרה בהשראתו.

״כאשר תרעד הארץ את רעשה, ותחשוף מתוכה האדמה את קרביה, ואמר האדם: מה קרה לה? וביום ההוא היא תספר את דברה: כי אלוהיך הוא שהעיר אותה. וביום ההוא יופיעו בני האדם מחולקים למחנות, למען יראו את השלכות מעשיהם. כל אשר עשו יעמדו בפניו, קטן כנמלה, בין אם טוב או רע.״

סורת אל-זלזאלה

תנועת המטוטלת בעולם החינוך

שתי מדינות מהמובילות בעולם בהישגי החינוך שלהן, קנדה ופולין, פעלו באופן דומה להניע את השיפור במערכת. בתוך עשור הן קפצו אל פסגת החינוך הגלובלי, עם שיעור גבוה של תלמידים מצטיינים, ופערים נמוכים. אליה וקץ לה, בשתי המדינות הציבור לא הזדהה עם השינוי ולא חש בשיפור. הממשלות שעלו לשלטון לאחר מכן ביקשו להחזיר את המטוטלת לנקודה מאוזנת יותר.

במחוז אונטריו בקנדה, כיהן דלטון מקגינטי, יושב-ראש המפלגה הליברלית, כראש הממשלה בין השנים 2003-2013. מערכת החינוך של אונטריו דומה לישראל בגודלה ואופייה, וגם שם הישגי החינוך היו נמוכים והפערים גדולים. כדי לגבש את הרפורמה, הממשלה פתחה בדיאלוג עם ההורים וארגוני המורים. ביחד, הם הסכימו על יעדים משותפים.

כדי להוביל את הרפורמה הוקמה יחידה מיוחדת במשרד החינוך, שהורכבה לצד אנשי המשרד גם ממנהלי בתי ספר וחוקרי חינוך. בכל בית ספר מונה 'רכז הצלחת תלמידים' שתפקידו היה לעקוב אחר ההתקדמות של כל תלמיד ולהניע את תהליכי השיפור. תכנית הלימודים שונתה כדי שהתכנים יהיו יותר רלבנטיים ומחוברים לעולמם של התלמידים.

בפולין, כיהן דונלד טוסק, יושב-ראש מפלגת 'הפלטפורמה האזרחית', כראש הממשלה בין השנים 2007-2014. רפורמת החינוך שלו כללה הקמה של חטיבות ביניים ושינוי של תכנית הלימודים. שרת החינוך, קתרינה האל, טענה שילדי גיל הביניים נזנחו, ליסודי הם גדולים ולתיכון קטנים מדי. דווקא בגיל שבו הם מגבשים את זהותם, הם זקוקים למיומנויות שמתאימות לגילם.

חטיבות הביניים (שבכוונה לא נקראו 'ביניים' אלא ג'ימנזיום) משכו אליהן מנהלים ומורים שהיו חדורי מוטיבציה להוביל ולשנות. במקביל, משרד החינוך ביצע שינוי מקיף בתכניות הלימודים ובבחינות. עד אז הלימוד היה בעיקרו טכני ונטול הקשר. יחידת הרפורמה במשרד החינוך מנתה 100 חוקרים ומורים שמשימתם הייתה להפיח חיים בלמידה ולהפוך אותה רלבנטית לחיי התלמידים.

ההישגים בשתי מערכות החינוך הללו הגיעו במהירות. באונטריו, היעדים שהוסכמו בין הממשלה, ההורים והמורים הושגו מעל למצופה. במבחני פיז"ה הבינלאומיים, אונטריו הגיעה לחמישייה הראשונה בעולם בקריאה ובמדעים ולעשיריה הראשונה במתמטיקה. פולין הגיעה במבחני פיז"ה ב-2012 לעשיריה הראשונה בקריאה ובמדעים וב-2018 למקום ה-10 במתמטיקה.

שני ראשי הממשלות הללו נבחרו למספר קדנציות, ואחרי יורשיהם התחלף השלטון. באונטריו מאז 2018 מכהן כראש ממשלה דאג פורד, יושב-ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית. בפולין משמש בתפקיד מאז 2017, מטוש מורביצקי, יושב-ראש מפלגת הימין, 'החוק והצדק'. שניהם מובילים מדיניות חינוך של 'חזרה לבסיס' ששמה דגש על מיומנויות יסוד בתחומי הליבה.

באונטריו, כחלק מקמפיין הבחירות, הממשלה החדשה הכריזה שתיתן משקל גדול יותר לבניית ידע ומיומנויות למידה. היא עוררה בקרב ההורים נוסטלגיה לדרך שבה הם למדו כילדים, והצליחה לשכנע אותם שלמידת חקר, קבוצתית ואינטגרטיבית, היא שטחית. מיד כשנבחרה, הממשלה חייבה לימודים מרחוק יום בשבוע (עוד לפני מגפת קורונה) והנחילה מבחני רישוי למורים, מה שגרם לארגוני המורים לצאת לרחובות.

בפולין, חטיבות הביניים בוטלו. התחושה הציבורית הייתה שיותר מדי מעברים בין בתי ספר גורמים לילדים טראומה מיותרת. הם אולי מוכנים למבחנים הבינלאומיים, אבל לא מספיק לתיכון. ביטול החטיבות גרם לבתי הספר היסודיים והתיכונים להיות צפופים יותר, כי הם היו צריכים לקלוט תלמידים ולפתוח כיתות. מורים רבים התקשו להתמודד ופרשו מהמערכת.

זו דרכו של החינוך, המטוטלת נעה ימין ושמאל, וכל ממשלה רוצה לשנות ולהתאים לתפיסת עולמה. האם השינויים האחרונים בקנדה ופולין ישפרו, יפגעו, או כלל לא ישפיעו על הישגי החינוך שלהן? תשובה לכך נדע לאחר שנתוני מחקר פיז"ה מ-2022 יתפרסמו בסוף השנה, וגם אז נמשיך להתווכח.

יומן מסע מביקור במערכת החינוך של אונטריו ("הגיע זמן חינוך", 7 באפריל 2019)

יומן מסע מביקור במערכת החינוך של פולין ("הגיע זמן חינוך", 16 בנובמבר 2021)

שבים לחינוך

פעם, אנשי מקצוע היו אנשים מאוד בודדים. בחדרם הסגור הם היו משחיזים את מיומנותם, לילה ויום. לקוח תורן היה מופיע מדי ערב כדי לקבל את מרכולתו ולעתים פתח עמם בשיחה קצרה ומנומסת. אושר חבוי הציף אותם כאשר הוא חייך למראה פירות עמלם. הם הרגישו סיפוק, אך בתוך תוכם הם ידעו שאינם יודעים באמת. הם לא ידעו האם מלאכתם טובה.

כאלו היו גם פעם המורות והמורים. כשדלת כיתתם נסגרה הם היו לבדם. רק הם ותלמידיהם, הספר, הלוח והגיר, בלי שאף אחד ראה. את קסם החינוך הם רקחו בינם לבין עצמם וכששיעור הצליח הם שבעו נחת וחזרו עליו בשנה הבאה. כשהצליח פחות, הם חזרו הביתה כדי לטקס עצה ולשפר. כך הם למדו רק מתוך הניסיון של עצמם וקיוו בכל ליבם שתלמידיהם יתקדמו ויצליחו.

באופן שכזה התפתח שדה החינוך כולו, כארכיפלג עצום של איים בודדים המנותקים האחד מהשני. וכדרכם של איים בודדים, כל אי בנה זהות משל עצמו, גיבש אופי וחיזק גאוות יחידה. כל בית ספר, כל עיר וכל מחוז, היו משוכנעים מעל כל צל של ספק, שהם יחידים ומיוחדים. כל מדינה ידעה להסביר שאצלה זה אחרת, שכאן זה שונה.

אבל אז העולם החל להיפתח. מחסומים של שפה ותרבות הוסרו, אנשים החלו לעבור ממקום למקום והתחילו לדבר אחד עם השני. פתאום הם החלו לתעד ולשתף, הקימו קהילות חדשות ובנו ערוצי תקשורת כדי ללמוד ביחד ולשפר ביחד. כשהם הביטו אחד על השני הם לפתע מצאו גם נקודות דמיון והחלו לגבש מדדים וסטנדרטים משותפים. ברגע הזה הם כבר לא היו בודדים יותר.

התהליך המופלא שבו מקצוע הופך מאמנותו של יחיד סגולה נערץ, לכדי קליניקת ידע מעשי של קהילה שבונה ביחד את המקצוענות שלה מבפנים, זה התהליך שבו שרוי כיום מקצוע ההוראה. זהו רגע מרגש – רגע של התחברות שבו אנשי חינוך פותחים את הדלת כדי למצוא את השותפים שלהם למסע. מקרוב ומרחוק הם לומדים זה מניסיונו של זה, ופוסעים כתף אל כתף בדרך משותפת.

לכן, הנחנו שבשלה העת ליצור את סדרת הספרים 'הוראה איכותית'. סברנו, יורם הרפז ואני, ביחד עם אנשיו הנהדרים של מכון ברנקו וייס, שנבנה אצל אנשי החינוך בארץ 'רעב' מקצועי הולך ומתגבר ללמוד מניסיונם של אחרים. חשבנו שזו זכותם של אנשי החינוך שלנו להיחשף למיטב המחקרים והתובנות בעולם החינוך כיום.

הסדרה שחוגגת כעת מניין, מביאה בפני הקוראים הישראלים מגוון עשיר של זוויות מבט מאזורים שונים בעולם החינוך. כל ספר בנפרד והסדרה כולה יחדיו, מאפשרים למורים ולמורות להיפגש עם חשיבה חכמה ופורצת דרך. בדרך זו, אנו מקווים, שהשיח החינוכי בישראל יוכל להתבסס יותר על הידע הרחב והעמוק שמתפתח בתחום גם במדינות אחרות.

זו הזדמנות מצוינת להודות ליורם היקר, החד והמוכשר, לאביב ולמכון ברנקו וייס ולאייל ולמשרד החינוך על השותפות האמיצה, ולאחל לכל המשתתפות והמשתתפים בכנס המיוחד הזה, שתזכו לשתף ולהכיר ושתשכילו למצוא נתיבות ללמידה ולעשייה משותפת."

(ברכה שכתבתי למשתתפות ולמשתתפים בכנס השנתי של מכון ברנקו וייס, "שבים לחינוך", 2021)

איך לעשות שינוי חברתי בישראל שגם יצליח?

"זוכרים את משבר המים, את העישון במקומות ציבוריים ואת ההידרדרות במספר לומדי חמש יחידות? איך הבעיות הללו נפתרו? כיצד בעיה שנדמה היה לנו שהייתה ותהיה אתנו תמיד, לפתע פתאום נעלמת מחיינו? היום כשאנחנו נמצאים כאן ביחד בפתחו של מהלך משותף חדש, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, מהי הנוסחה לשינוי שמצליח בישראל?

יש פה בקהל חוקרים ומדענים, התשובה שלהם היא ברורה: 'לו רק נלמד את הבעיה לעומק, נבין את הסיבות והגורמים, נוכל להציע למקבלי ההחלטות פתרון מבוסס ראיות'. יש כאן גם אנשי פיתוח טכנולוגיה והתשובה שלהם שונה: 'לו רק נפתח פתרון יצירתי וחדשני שיזעזע את אמות הספין של המערכת, כשהאבק ישקע היא תמצא שיווי משקל חדש וטוב יותר'.

נמצאים אתנו אנשי פילנתרופיה וארגוני חינוך, הם בכלל משוכנעים שהתשובה נמצאת בתכניות, יכולות, כלים וחומרים. לכן הם משקיעים בצד ההיצע ובטוחים שהקהל מיד ישתכנע לצרוך את מרכולתם. מאידך, יושבים כאן אנשי תקשורת ומדיה שחושבים שהתשובה נמצאת בצד הביקוש. לכן הם יוצרים מסעות פרסום ושיווק שמשפיעים על המודעות, התודעה וההתנהגות של הציבור.

אני רואה מולי גם אנשי ממשל, הם בדרך כלל סבורים ששינוי מגיע מחוק ותקנות שקובעים את הכללים של מותר ואסור. הם מנסחים הנחיות וסטנדרטים, מגדירים מה צריך ורצוי ומקיימים פיקוח ובקרה. מצד שני, אנשי כלכלה ותעשייה סבורים שכמה שפחות התערבות ובירוקרטיה וכמה שיותר תמריצים, הם אלו שמניעים את היצירה האנושית לכיוונים טובים.

נשמע מורכב? במצב שכזה הכי פשוט להגיד 'כולם צודקים' ולהתקדם הלאה. אבל זו תהיה השתמטות קלה מדי. זו תהיה בריחה מלהתמודד עם השאלה איך שינוי מתרחש באמת. משום שכמו הפערים בחינוך, תאונות הדרכים והפקקים בכבישים, ישנן בעיות שאין מי שלא רוצה לפתור אותן ולמרות כל הרצון הטוב, המשאבים העצומים והעשייה הרבה, הן לא נפתרות, מדוע?

וזה עוד יותר מורכב, כי איינשטיין אמר שזו אי שפיות לעשות שוב ושוב אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. אבל אז באו הבחירות הרביעיות ולמרות שלא שינינו דבר בהצבעותינו, בפעם הרביעית התרחש שינוי. איך זה קרה? איך לפעמים אותן פעולות ממש משמרות מצב ובפעם הנוספת המצב פתאום משתנה? האם זה קשור לעייפות החומר והרוח, או בכלל למומנטום שנבנה?

היום אנחנו כבר יודעים יותר טוב מה מניע שינוי שמצליח. היום נכתבת ספרות שנכנסה לעומקם של תהליכים ומנתחת את הגורמים להצלחה. המסקנה היא ששינוי דורש את כולם ובלב ההצלחה נמצאת ההבנה שאף אחד לא יכול לבד. החוקרים והיזמים, המייצרים והמשווקים, המתכננים והמבצעים, כל המעגלים חייבים לפעול בדיאלוג ובתיאום.

TOP15

קל להגיד, אבל קשה לעשות כי זה מחייב הקשבה וענווה. הרי כל מעגל משוכנע בצדקת דרכו ולכל אחד תפיסת העולם שלו, השפה והקצב שלו. איך מגיעים למצב שבו ממשיכים לעשות וביתר שאת, תוך הכרה בחשיבות ובתרומה של כל האחרים? כיצד אפשר להתגבש ביחד כדי לממש חזון משותף ומוודאים שכל המעגלים פועלים בהרמוניה?

לשם כך אנחנו נמצאים כולנו כאן ביום 'אחרי החגים'. היה לנו חשוב להיפגש דווקא היום כי אחרי החגים זו צומת. זו נקודה שמגיעה אחרי שהיה לכולנו הרבה זמן לחשוב לאן פנינו. החגים היא תקופה של חשבון נפש שבסיומה יעדים חדשים והחלטות חדשות. זהו רגע של בחירה שכולנו לוקחים מאוד ברצינות.

לכן הזמנו את כולכם להגיע לכאן, לבית של 'שיתופים', מקום מיוחד שמוקדש למפגש בין מי שביחד יכולים להניע שינויים גדולים. אם נצליח, תבלו פה הרבה בשנים הקרובות. מכאן ביחד נצא לדרך שבה לא נקרא יותר כותרות על 'שוב תלמידי ישראל נכשלו במבחנים הבינלאומיים', או 'דוח מבקר המדינה קובע שמערכת החינוך לא מכינה למיומנויות הנדרשות במאה העשרים ואחת'.

מכאן נפעל ביחד להרחיב את מעגל המצוינות בחטיבות הביניים. ביחד נאפשר לכל תלמיד ותלמידה שנכונים לאתגר המצוינות, במרכז ובפריפריה, יהודים וערבים, תלמידים ותלמידות, לבחור בדרך שתאפשר להם להגיע הכי רחוק שאפשר. אני מאחל לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנה של בריאות טובה, התחלות חדשות וחלומות שנגשים ביחד".

* דברים שניסיתי לשחזר ממה שאמרתי היום בפתיחת מפגש שותפים לדרך להכרות עם מהלך 'טופ 15' להרחבת מעגל המצוינות בישראל, 30.9.2021.

הזדמנות לחינוך ביום שאחרי משבר קורונה

זה לא סוד שמערכת החינוך שלנו תצא מהמשבר הזה במצב לא טוב. המערכת מכווצת, חבוטה, ובעיקר היא מאוד תשושה. אלו היו חודשים ארוכים, שבהם מורות ומורים נמתחו עד הקצה. בין קפסולות לזום, בין הבית לבית הספר, בקפיצות מהיום למחר, עם מתווים מחלפים. ככה ברור שאי אפשר לעשות חינוך.

הילדים שלנו יחזרו אל הכיתות עם פערים לימודיים, חברתיים ורגשיים. צריך להבין את זה ולקחת על זה אחריות. זה לא ייעלם ככה פתאום רק כי חזרנו. הם פתחו פער עצום למול החומר והם לא מוכנים להמשך. עם חצי תעודת בגרות, מי בשוק העבודה יקבל אותם? הפערים התרחבו גם בין התלמידים, בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים. אלו דווקא פערים שכן צריך להדביק.

והאמון של הציבור במערכת נסדק. מטס חיל האוויר לא עבר מעל בתי הספר ביום העצמאות, מורה לא הדליקה משואה בהר הרצל. החינוך שלנו תלוי באמון של הציבור, וגם זה פער שחייבים לשקם.

אבל יש גם פער נוסף שנחשף במשבר הזה, ובפער הזה טמונה הזדמנות גדולה. זה הפער בין מה ואיך שלומדים בבית ספר ובין העולם האמתי שבחוץ. איך לומר את זה, לילדים משעמם, הם חושבים שהרוב לא רלבנטי לחיים שלהם, ואנחנו יודעים את זה מזמן. אבל בכל זאת אנחנו מכריחים אותם ללכת כל בוקר מחדש לבית הספר, לעבור את השומר, לשמוע את הצלצול ולהתיישב בשקט בכיתה. המורה מכתיבה והם מעתיקים, היא מסכמת והם משננים.

אבל – כשהם עברו הביתה לזום, המסגרת החיצונית הזאת נעלמה. רק תלמידים עם מוטיבציה פנימית עמוקה,  רק מורים מאתגרים ומרתקים, הם אלו שהמשיכו להשקיע, הם אלו שלא שקעו אל תוך פיתויי האינסטגרם ואל הנטפליקס.

שיחה עם שר החינוך יואב גלנט על החזון והתכנית לחינוך ביום שאחרי משבר קורונה, כנס המכון הישראלי לדמוקרטיה 2020

מי שמביט אל מה שהמורים המדהימים האלו עשו במהלך המשבר, חייב להוריד בפניהם את הכובע. הם לא נבהלו מהקושי. בקבוצות לימוד קטנות, עם פחות שעות לימוד, הם החליטו באומץ להעדיף איכות על כמות. במקום לכסות עוד ועוד חומר, כזה שהיום נלמד ומחר נשכח, הם הפעילו שיקול דעת מקצועי ובחרו רק את מה שחשוב באמת ונכנסו לעומק, כדי שהילדים יבינו ויחשבו בעצמם.

אז ביום שאחרי המשבר, והוא הולך ומתקרב, מחכה לחינוך בישראל אתגר עצום, אבל גם הזדמנות גדולה. מעומק הקושי אפשר לבנות מחדש. לפני הכל, הגיע הזמן שנשאל את התלמידים, את ההורים ואת המורים, מה אתם רוצים, מה אתם צריכים, לאיזה חינוך אתם מייחלים?

זה הזמן לשלב כוחות, לתת גיבוי ואמון, כי החינוך חשוב לכולם והוא שייך לכולם. אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. צריך לשבת ביחד, לגבש חזון משותף ולהסכים על דרך. זה מה שנתחיל היום, זה הנושא של המושב שלנו, והתזמון שלו אינו מקרי. כי עכשיו זה הזמן להכין תכנית רצינית ועמוקה לחינוך ביום שאחרי. אחר כך לא יהיה זמן.

*דברי פתיחה במושב החינוך של כנס קיסריה 2020, המכון הישראלי לדמוקרטיה

הדור האבוד VS. יהיה בסדר

צפירות סירנה מגיעות מהעולם לגבי השפעתו של משבר קורונה על החינוך. בולט במיוחד דוח חדש של חברת מקינזי המציג תחזית עגומה במיוחד לעתידה של ארה"ב. לפי הנתונים המוצגים בדוח 'בעקבות משבר קורונה הפערים בין תלמידים לבנים לתלמידים היספנים ושחורים מתרחבים מאוד'. המסקנה היא שלמשבר הנוכחי תהיינה השלכות כלכליות וחברתיות הרסניות לטווח ארוך.

מקינזי נתחו את מידת ההצלחה של הלמידה מרחוק בארה"ב. הם בחנו זאת דרך ארבעה מדדים: נגישות למחשב ולאינטרנט, איכות ההוראה מרחוק, התמיכה שהילדים מקבלים בבית ומידת המוטיבציה והאחריות שלוקחים תלמידים על למידתם. לפי המדדים הללו מתקבלת תמונה מורכבת ומאוד מעניינת.

תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות ממוצעת ומעלה (32%), המשיכו להתקדם בלימודיהם, אך בקצב אטי יותר מאשר קודם. תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות נמוכה (48%), נעצרו במקום וסיימו את השנה במצב שבו השיקול הפדגוגי הנכון הוא להשאיר אותם כיתה. ישנם תלמידים רבים (20%) שלא קיבלו הוראה מרחוק בכלל, ובתוכם יש כאלו שהפכו מנותקי קשר מבית הספר.

כדי להבין עד כמה המצב חמור בארה"ב, הדוח מציין שב-28 מדינות (States), שבהן לומדים כמחצית מתלמידי ארה"ב, הוראה מרחוק לא הייתה מדיניות שהוכתבה מלמעלה. כלומר, כל מחוז וכל בית ספר החליטו האם להמשיך ללמד וללמוד, או לשלוח את המורים והתלמידים הביתה. בפועל, בתי ספר רבים נסגרו במרץ והפסיקו את המענה החינוכי עד סוף שנת הלימודים.

הבעיה היא כללית והיא חוצה אזורים ומגזרים, אבל היא חריפה מיוחד בקרב קהילות מוחלשות. רק 60% מהתלמידים ממשפחות עניות משתתפים בלמידה מרחוק, לעומת 90% מתלמידי המשפחות המבוססות. בהנחה שבתי הספר ייפתחו בינואר 2021, לפי הדוח 'ההערכה היא שתלמידי ארה"ב יפסידו 7 חודשי לימודים, בפער ניכר בין תלמידים לבנים (6 חודשים) לשחורים (10.3 חודשים)'.

הדוח מנתח גם את ההשפעות הצפויות על נשירה מבית ספר, ומזהה אפשרות סבירה שהנשירה תגבר משמעותית, במיוחד בקרב תלמידים מקהילות מוחלשות. לפי החישובים של מקינזי, התוצאה המצטברת של הפסד הלמידה ושל הגברת הנשירה תהיה הרסנית במונחים כלכליים למשפחות רבות ולארה"ב כולה.

למשל, בשנת 2040, כאשר מרבית תלמידי בתי הספר של היום יהיו חלק משוק העבודה, התחזית היא של ירידה גדולה בשיעורי תעסוקה, ברמות שכר ובתוצר המקומי הגולמי. המסקנה היא שכלכלת ארה"ב תיפגע אנושות ושכוח התחרות שלה אל מול העולם ידעך. לפי כותבי הדוח, מדינות אחרות נכנסו למשבר עם פערים פנימיים פחותים, והן עשויות להתמודד אתם טוב יותר.

הנתונים המדאיגים והתחזית הקשה מביאים את כותבי הדוח לקרוא למקבלי ההחלטות בארה"ב לעשות מעשה. הם מציעים להנהיג מחנות קיץ לימודיים, לפנות לתנועות הנוער ולמפעילי החוגים כדי שיוסיפו לתכנים שהם מציעים גם לימודים של ממש, לפנות לתאגידים וחברות כדי שירתמו ויכשירו מתנדבים כחונכים לתלמידים, והכל במאמץ ממוקד מול הפערים שמתרחבים.

מכיוון שהוראה מרחוק תהיה הדרך המרכזית ללמוד וללמד בשנת הלימודים הקרובה, כותבי הדוח ממליצים למורים לנצל את חופשת הקיץ כדי לשכלל את יכולותיהם בתחום. ישנם מורים שעושים זאת מעולה, צריך ללמוד מהם ולהפיץ את השיטות שלהם בקרב כלל המורים. כמו כן, חייבים לקיים דיאלוג עמוק עם ההורים כדי שיכינו לילדיהם סביבת למידה מרחוק נוחה בבית.

זהו דוח מקינזי 2020 לגבי החינוך בארה"ב, אבל אצל השכנה מצפון המצב נראה שונה בתכלית. לקנדה יש מערכות חינוך מחוזיות שנחשבות בין המצטיינות והשוויוניות ביותר בעולם. למרות שבקנדה מתגוררות קהילות שונות, החינוך שם מצליח להתגבר על הפערים. למרות שגם בקנדה בתי הספר נסגרו ועברו להוראה מרחוק, המומחים שם מספקים תחזיות שונות מאלו שבארה"ב.

לפי מאמר שהתפרסם בחודש שעבר בידי פסיכולוגים חינוכיים בקנדה, 'מבחינה לימודית התלמידים יהיו בסדר'. המאמר מציין שהמעבר להוראה מרחוק בקנדה הצליח. הוא הצליח בעיקר 'בזכות התגייסות של ההורים לתמוך בהמשך הלמידה של ילדיהם מהבית'. לפי המאמר, ההורים בקנדה שנשארו בבית, עשו מעל ומעבר כדי שהילדים ימשיכו ללמוד. אבל כעת ההורים חוששים שהילדים למדו פחות ושהם אינם מוכנים היטב לשנת הלימודים שבפתח.

הפסיכולוגים מנסים להרגיע את ההורים ומסבירים שהילדים מתפתחים, ללא קשר לשיטת ההוראה הספציפית, בכיתה או מרחוק. כדוגמא הם מציינים שבקנדה הגננות והמורים מקדישים הרבה לפיתוח מיומנויות קריאה בגיל הרך, בעוד שבפינלנד מעדיפים לחנך דרך משחקים. בשתי המדינות הילדים יודעים לקרוא היטב בסופו של דבר.

המאמר מציין שהדאגה של ארה"ב פחות רלבנטית לקנדה, משום שבקנדה המורים מחויבים לצמצום פערים, שבלאו הכי הם פחות משמעותיים מאשר בארה"ב. אנשי החינוך בקנדה רגילים להפנות משאבים חינוכיים למי שזקוק להם במיוחד. לפי המאמר, לנתח נתוני למידה ולפעול למולם זו פרקטיקה שגרתית בקרב מנהלים ומורים בקנדה.

הפסיכולוגים מסיימים בכך שלילדים יש הרבה כוחות, הם מחושלים לעמוד בשינויים ולכן הם ידביקו את הפערים במהירות ברגע שבתי הספר ייפתחו.

כשקראתי את שני הטקסטים הללו, לא יכולתי שלא להבחין בהבדלים בסגנון הכתיבה. מקינזי כותבים חריף ומתבלים בנתונים וגרפים, בעוד שהפסיכולוגים כותבים באופן מרגיע ורך. למי אני מאמין יותר, מי צודק, אם בכלל, והאם אנחנו יותר ארה"ב או יותר קנדה, מה דעתכם?

תחת מעטה הקורונה

"תנועות הנוער ייסגרו", זעקו הכותרות. אחר כך התברר שלמעשה כל מה שמתוקצב בידי הממשלה ומופעל בידי גופים מקצועיים, עלול להיכחד. מדובר באינספור מיזמים של חינוך, תרבות ורווחה, כולל תכניות לנוער בסיכון, לפריפריה, לניצולי שואה ולקשישים. אלו תכניות שנבנו במשך שנים ומופעלות בידי ארגונים מקצועיים שמעסיקים עשרות אלפי ישראלים. כעת הם מקוצצים צעד אחר צעד. כוחם הדל לא עומד יותר והם נסגרים.

המשרדים הממשלתיים מסבירים שאין להם ברירה. מאז ממשלת המעבר לא אושר תקציב מדינה והחוק לא מאפשר להם לחדש התקשרויות עם גורמים מקצועיים, קל וחומר ליצור שותפויות חדשות. הלב נקרע, אם זה החוק, אז יואילו נא מנהיגינו ויתקנו את החוק. אך לא, המערכת הציבורית שלנו מעדיפה להתמקד במה שהיא עושה בעצמה, וגם זאת בהיקף חלקי.

לדוגמא, במשך שלוש שנים קיימנו בקרן, ביחד עם מכון וייצמן ומשרד החינוך, תהליך תכנון משותף להקמת מכון לאומי למורי המתמטיקה והמדעים בישראל. הכוונה הייתה לחבור יחדיו, מדיניות, מחקר ופרקטיקה ולהקים בית מקצועי למי שבונים את דור העתיד של המצוינות בארץ. אחרי אינספור קשיים הכל היה מוכן, אבל אז הגיעה הודעה ממנכ"ל משרד החינוך שמבקש לקצץ את התקציב שלו בחצי, וכמה חודשים אחר כך, נמוג כליל.

זה גם היה גורלו העצוב של מיזם התיכון הוירטואלי שמוביל זה שנים המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובו 1,000 תלמידים מהפריפריה לומדים מדי שנה לחמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה וכ-8,000 תלמידים מקבלים חונכות מקוונת מסטודנטים. דווקא בזמן שבתי הספר עברו להוראה מרחוק, היה אפשר לצפות שיהיה מי שיפעיל שיקול דעת מקצועי ויבין שאלו פלטפורמות חיוניות, אך לא.

כדי לנסות להבין את הראש הממשלתי התייעצתי עם חברים שמכירים מקרוב את עבודת הממשלה. הם אמרו לי שבממשלה יש חרדה משותפויות הנשענת על חשש לאבד שליטה. החרדה הבסיסית הזו מתגברת בזמן משבר כמו הקורונה, כי הציבור לחוץ, מאבד אמון וחיציו מכוונים דרך התקשורת אל הממשלה. לכן הנטייה הממשלתית במצבים שכאלו היא להסתגר בתוך עצמה, להרחיק את השותפים ולנהל הכל מקרוב באופן ריכוזי.

אני מודה שהבנתי את הרציונל, אבל לא את ההיגיון. לבי יוצא אל חבריי בממשלה, אבל איני מבין את הבחירה הזו. כל המדינות שמצליחות מול הקורונה הן אלו שמקיימות דיאלוג קבוע ושותפות עמוקה, בשגרה ובמיוחד בחירום. בחינוך הן מבינות שהוא חשוב לכולם ושייך לכולם, ושבכל מקרה אף אחד לא יכול להצליח לבד, אז חייבים להקשיב אחד לשנייה ולשתף פעולה. יש דוגמאות מעולות לכך בארץ, האם הן נחלת העבר?

חבריי בממשלה אמרו לי שהמבחן יגיע בקרוב, מי יגיע ראשון, תקציב המדינה או תקציב הישיבות. גם הישיבות החרדיות מופעלות בידי גופים מקצועיים חיצוניים לממשלה, ולכן גם הן לא יכולות בהעדר תקציב מדינה לקבל מימון ולפתוח את שנת הלימודים. זה מצב שלא יעלה על הדעת בישראל, ואם לא ימצא נתיב משפטי קסום שיכיר בהן כחריגות, הפתרון שלהן יסלול דרך לכל התכניות האחרות.

ייתכן שהמצב ההזוי הזה הוא זמני, וברגע שיימצא חיסון לקורונה הכל ישוב על מקומו. אבל, אפשר גם שתחת מעטה הקורונה ומשבר התקציב, מתחולל פה שינוי מבני עמוק בשירותים החברתיים בישראל. הנה, כבר בשנת הקרובה חבילת הבסיס של השירותים החברתיים תצטמק לנגד עינינו. מה זה אומר? שנצטרך לשלם מכיס הנטו על שירותים שפעם קיבלנו מהממשלה? ומה עם מי שאין לו?

זה שינוי הרסני, ומי שישלם את מחירו הם החלשים ביותר שבתוכנו. כבר מגיעים נתונים מהעולם שמטילים צל כבד על יכולתו של הדור הצעיר לממש את הפוטנציאל שלו. אל לנו להגיד 'לנו זה לא יקרה'. לכן חייבים לשנות כיוון ומהר. אנו זקוקים למנהיגות של רצון טוב, שפועלת בדיאלוג ובמדיניות משתפת. מנהיגות שתקרא לכל מי שנכון לאתגר כדי לפעול ביחד למול האתגר העצום שעומד בפני כולנו.